הרב ישראל ליוש
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ… (לז, כו)
וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי… (לח, כו)
בפרשתינו מסופר על שני מעשי אצילות שעשה יהודה, ובמדרשים מובא שבזכות מעשים אלו זכה ל'מלכות'. המעשה הראשון: הצעתו של יהודה לאחיו שלא להרוג את יוסף, אלא למכרו לישמעאלים. וע"ז נאמר בתוספתא (ברכות פ"ד הט"ז): 'מפני מה זכה יהודה למלכות, מפני שהציל את אחיו מן המיתה'.
המעשה השני: הודאתו לתמר שצדקה ממנו, וגם ע"ז נאמר במדרש הנ"ל שבזכות זה זכה למלכות. ובמדרש רבה (משפטים ל, יט) אמרו: 'למה נתן הקב"ה כתר ליהודה, והלוא לא לבדו הוא גיבור מכל אחיו, והלוא שמעון ולוי גיבורים ממנו, אלא שדן דין אמת לתמר'.
מה המיוחד במעשים אלו, שהשכר המגיע עבורם הוא 'מלכות'?
נוכל להבין זאת עפ"י דברי הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שכאשר נתבונן, נראה כי מדרגתו של האדם נמדדת לפי מידת אחריותו. מי שאינו אחראי למעשיו, הרי הוא בגדר 'לאו בר דעת', ואילו מי שאחראי למעשיו במידה הגדולה ביותר, הוא הראוי לכתר 'מלכות', כי 'מלכות' אינה נמדדת בגבורה ובכח, אלא שורשה הוא 'אחריות'.
הצלת יוסף מן המיתה, נבעה ממידת האחריות הרבה שהיתה ליהודה. הוא טען לאחיו: "אם אנחנו צריכים לכסות את דמו של יוסף כדי להעלים את מיתתו, משמע שאין אנו יכולים לקחת אחריות על מעשה הריגת יוסף, עובדה זו כשלעצמה פוסלת ושוללת את המעשה הזה". א"כ גילוי רגש אחריות זה, מזכה את יהודה ב'מלכות', תפקיד המתאים רק למי שאחראי למעשיו.
המעשה השני – הודאתו לתמר, גם היא נובעת ממידת האחריות שהיתה ביהודה, והיא אף מוכיחה על אחריות מרובה יותר. שהרי מלבד זאת שהודאתו במעשה תמר הצילה אותה ואת ילדיה מן השריפה, הוא הודה בטעותו. ועל אף שהיה שופט, והיה יכול להצדיק את מעשיו באצטלאות שונות ומגוונות, ולמנוע את שריפתם בצורה אחרת, קיבל את האמת ממי שאמרה, הודה עליה ברבים, ונטל את האחריות על עצמו.
בסיפורים הבאים נלמד על שני גדולי עולם, שהלכו בדרכו של יהודה ולמדו מוסר מכל אדם, אף מקטנים ופחותים מהם.
***
נוהג היה מרן החזון איש לטייל מידי יום בקצוות העיר בני ברק. יהודי מבוגר המתגורר באיזור, היה רואה אותו מידי יום, וכלל לא ידע שהמטייל הקבוע הוא ה'חזון איש'.
יום אחד פנה היהודי אל החזון איש ואמר לו: 'מדוע אתה מסתובב סתם ככה ברחובות? וכי אין לך מה לעשות? לא ראוי לאדם להסתובב כך באפס מעשה!' ה'חזון איש' שמע ולא הגיב.
למחרת שוב נפגש היהודי עם החזון איש. הפעם הגביר היהודי את טון דיבורו, ושוב גער בו: 'כבר אתמול אמרתי לך שלא ראוי לטייל כך ברחוב באמצע היום בלא מעש, מדוע אינך שומע! וכי אין לך מה לעשות בחיים?!'
החזון איש הקשיב לו בקשב רב, וכשסיים לגעור בו שאל אותו: 'הסבר לי את כוונתך! מה אתה רוצה שאעשה?'
'תשב ותגיד תהילים, במקום לבלות את זמנך בטיולים!' הטיח בו היהודי. החזון איש הנהן בראשו לאות הבנה והסכמה, והם נפרדו, אך מאותו יום לא חזר ה'חזון איש' לטייל באזור ההוא.
עברו ימים, עברה תקופה, ואותו יהודי נזקק לישועה, ידידיו ספרו לו כי לא הרחק ממקום מגוריו, מתגורר מרן החזון איש, 'כדאי לך לפנות אליו, הוא בודאי ימצא מזור למצוקתך'.
כשנכנס אל הקודש פנימה, אל חדרו של החזון איש, פניו כוסו כלימה, הוא הבין שהיהודי שעליו צעק ברחוב, הוא לא אחר מהחזון איש הקדוש. הוא נתמלא בושה וכלימה, וביקש מיד סליחה וכפרה מהחזון איש: 'כבוד הרב יסלח לי! לא ידעתי שזה הרב, חשבתי שאני פוגש סתם יהודי שמסתובב, אנא רחם עלי, סלח ומחל לי' – התחנן היהודי על נפשו.
אמר לו החזון איש: 'על מה לסלוח לך? לא עשית עימי כל רע, הערת הערה נכונה, מאז שאמרת לי 'לך תגיד תהילים' אני אומר כל יום תהילים, וזה דבר טוב מאוד'.
***
הרב מטשעבין זצ"ל נהג לבחון מידי שבת ילדים שהתגוררו בשכנותו, על מה שלמדו במשך השבוע.
שבת אחת, הקיש ילד על דלתו, והוא לא נענה. הילד לא אמר נואש והגביר את קצב דפיקותיו, ולא הפסיק עד שהרב מטשיבין פתח את הדלת.
'מה רצונך?' – שאל הרב את הילד. 'אני רוצה להיבחן על מסכת בבא מציעא' – ענה הילד.
'בסדר' – הסכים הרב – 'אך ברצוני ללמד אותך שאם מקישים בדלת פעם ופעמיים ולא פותחים, ייתכן שבעל הבית הלך לנוח, ואין זה מן הראוי להמשיך להקיש ולהפריע לו את מנוחתו'.
הילד האזין לדברי המוסר של הרב, ושאל בתמימות: 'מה? וכי הרב ישן בשבת?'
שאלת הילד הדהדה היטב באזני הרב, ולימים העיד הרב שמאותה שבת שוב לא ישן בימי השבתות.