צבי אריה אדלר
זכתה העיר נתיבות, ואחד ומיוחד משרפי מעלה, ה"ה סבא קדישא ישראל אשר בך אתפאר סידנא בבא סאלי זצוק"ל איווה לקבוע בה את משכנו. עם הגיעו ארצה התגורר הבבא סאלי זצ"ל בעיירה יבנה, אולם החליט לקום ולעזוב אותה באורח פתע, לאחר שמאן דהוא התבטא באוזניו שלא כהוגן על אור שבעת הימים הבעש"ט ותלמידיו הקדושים זי"ע. הוא החל לתור אחר מקום אחר לגור בו, ובחן מספר אפשרויות, אולם לבסוף נפל הפור על העיירה נתיבות, שהיתה מרוחקת ביותר מכל הריכוזים הגדולים.
רבים תמהו על מה ולמה בחר דווקא בה. הגם שמי יבוא בסוד קדושים ומי יוכל להתחקות אחר טעמיו ונימוקיו של אותו צדיק, שהיה כולו סוד לפנים מסוד, אולם התבטאות שנשמעה מפיו תסייע בידינו לחשוף לפחות פן אחד שהביאו לאותה החלטה.
היה זה כאשר ביקר בעיירה כדי לתהות על קנקנה. רבים מבין פרנסיה וראשיה חפצו לפגוש בו ולשבח בפניו את עיירתם. הם הדגישו בפניו את מעלותיה השונות וניסו לחפות על המגרעות. אלא שאותו צדיק, שהיה כידוע כל כולו להבת אש שלהבת דבוקה וחשוקה בתורה ועמלה, חפץ לשמוע פרטים דווקא על הישיבה – ישיבת הנגב בראשותו של הגאון הגדול רבי ישכר מאיר זצ"ל, ששכנה באותם ימים בצריף עלוב וכמעט מט ליפול, שהיה בבחינת 'ביום אחזני חורב וקרח בלילה'.
לאחר ששמע על הישיבה הביע בפני מלוויו את חפצו להתראות עם ראש הישיבה, אשר זכה לייסד ולטפח מקום תורה שכזה בלב ליבה של השממה הרוחנית. ה'בבא סאלי' הגיע אל ראש הישיבה, והתקבל בכבוד כיאה וכיאות, ואז שקעו השניים בשיחה תורנית מעמיקה שהתארכה לכדי זמן ארוך. לאחר שיצא הבבא סאלי מן המפגש ניכרה על פניו קורת רוח מרובה והוא הודיע למקורביו כי ההחלטה גמלה בליבו להתגורר בנתיבות, באומרו: "הוא אמנם לא שכנע אותי בנושא אודותיו שוחחנו, אולם אם יש כאן תלמיד חכם מופלג שכזה, חפץ אני להתיישב כאן".
שנים רבות חלפו מאז אותו מפגש, והנה ביום אחד היתה שעת הכושר ומצאתי אותה ראויה לשאול את ראש הישיבה זצ"ל אודות הנושא שעליו נסובה שיחתם באותם רגעים מלאי הוד.
ראש הישיבה העלה על פניו חיוך רחב, אותו חיוך לבבי הזכור היטב לכל תלמידיו, וסיפר כי ה'בבא סאלי' רצה לשמוע את חוות דעתו האם נתיבות נכללת באותם חלקים של ארץ ישראל שנתקדשו גם בקדושה שניה, או שמא לא זכתה להתקדש על ידם וחלה עליה רק קדושה ראשונה. הם דנו באריכות בדברי התוס' ד"ה 'ואשקלון כדרום' בריש מסכת גיטין ונשאו ונתנו בשיטות השונות, כמו דברי רבי אשתורי הפרחי בספרו 'כפתור ופרח' ועוד. דעתו של ראש הישיבה נטתה לצדד כי העיירה וסביבותיה נתקדשו בקדושה שניה, נוכח דעתו של הבבא סאלי, שלא שוכנע.
ואז, לקראת הפרידה וסיום השיחה, ציין בפניו ראש הישיבה את דעת הריטב"א על אתר, הסובר כי גם אם נסבור שקדושה שניה ליכא – סוף סוף חיבת ארץ ישראל בוודאי ישנה על הסביבה. נוכח דברים אלו נרגש ה'בבא סאלי' וגמר אומר בליבו לקבוע את משכן חצרו בנתיבות.
מפגש זה היה מפגש ראשון מבין רבים שהתקיימו בעקבותיו, אולם יותר מכך, הוא היה תחילתה של ידידות מופלאה בין אותו צדיק קדוש וטהור שנתגדל על ברכי זקניו ורבותיו חכמי ארצות המערב, לבין אותו גאון וצדיק שנולד באשכנז והיה חניכם המובהק של גדולי ליטא ואסכולת המוסר הישיבתית. ידידות מוצקה זו הלכה ופרחה לה עם השנים והקיפה תחומים רבים. כך למשל היה בנוגע לסעודות המצווה הרבות שנהג ה'בבא סאלי' לערוך במעון קדשו כידוע. לעיתים היו אלו סעודות הילולה לצדיקי עליון אותן נהג לקיים בתאריכים קבועים וידועים, ולעיתים היו אלו סעודות שעל עריכתן ציווה באופן פתאומי ומפתיע. רבות מאותן סעודות התבשלו במטבח הישיבה, שעל התנהלותו וכשרותו סמך הצדיק בעיניים עצומות מתוך היכרותו עם ראש הישיבה ורבניה.
באחד הימים סיפר ראש הישיבה זצ"ל בוועד בלתי נשכח לקבוצת תלמידים אודות מאורע מצמרר שחווה. וכך סיפר: "יום אחד קרא לי הבבא סאלי אליו והזמין אותי לבקרו. מיהרתי לשים פעמי אל מעון קדשו והוא הקבילני בחיוך רחב ובסבר פנים שמח ביותר, וסיפר לי כי ביום זה חל יום הולדתו והוא בן 92. והנה, ממש היום – כך הוסיף לספר – התגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב וגילה לו כי הוא יזכה לראות את המשיח! אולם כשנתיים חלפו מאז אותו יום, והנה נפטר ונסתלק אותו צדיק לבית עולמו מבלי שזכינו לחזות בהתגלות משיחנו ובגאולה השלמה לה ייחל אותו צדיק כל ימיו".
התלמידים המשתוממים שאלו את רבם וביקשו ממנו לבאר להם פשר דבר, מה עלה בגורלה של אותה הבטחה פלאית. והוא ענה להם: אין לנו עסק בנסתרות, ומי יבוא בסוד ה' ובסוד עבדיו צדיקי עליון. אולם יתכן מאוד כי ההבטחה התקיימה כפשוטה, והוא זכה לראות את המשיח עוד בחיי חיותו…!
אחד המעמדים שנחרטו בלבבות בני הישיבה, היה כשבועיים לפני הסתלקותו לשמי רום. הוא הביע באוזני משמשיו את רצונו העז לעלות להיכל הישיבה ולברך את תלמידיה. משמשיו שידעו עד כמה חלש גופו, חששו מאוד מן הביקור, אולם הוא התגבר כארי, לבש את בגדי השבת ויצא לעבר הישיבה. ביקורו עורר התרגשות רבה. תלמידי הישיבה שראו מולם את דמותו של רבינו בגלימת השבת וכל דמותו כמראה מלאך האלוקים, חרדו לקראתו והקבילו אותו ביותרת הכבוד. הוא התיישב בהיכל הישיבה וביקש לברך את כל התלמידים. הבחורים והאברכים עברו לפניו בזה אחר זה והוא בירכם בפנים צוהלות וקורנות והעניק לכל אחד מהם ביד קדשו שטר כסף.
כל הנוכחים חשו כי הם נוכחים במעמד רב הוד, אולם איש מהם לא אבה להאמין כי ביקור זה הינו למעשה ביקור פרידה של רבינו מן הישיבה הק' ותלמידיה.
לאחר שסיים לברך את תלמידי הישיבה, נכנס רבינו יחד עם ראש הישיבה לחדרו שהיה ממוקם סמוך לבית המדרש, ושם הסתגר עמו למשך כמה רגעים. שנים ארוכות לאחר אותו ביקור זכינו לשמוע מפי אחד מגדולי תלמידיו ומקורביו של ראש הישיבה זצ"ל, ה"ה הרב הגאון רבי ראובן חלא שליט"א, משגיח בישיבה הק', שהיה היחידי אשר נכח בחדר מלבד רבינו וראש הישיבה, עד מה נאדר היה המעמד שהתרחש בחדר הקטן באותם רגעי הוד.
ראש הישיבה זצ"ל סבל מקושי מסוים שהסב לו צער רב ויסורים קשים משך עשרות בשנים. והנה באותו ביקור אחרון פנה אליו רבינו בחדרו ואמר בצורה נחרצת ופסקנית כהאי לישנא: "דע לך, כי עת זו היא עת רצון בשמים, ויש לי את הכח לפעול עבורך ישועה גמורה בענין הנצרך לך!"…
ה'בבא סאלי' תלה עיניו בראש הישיבה לשמוע את אשר בפיו, אך ראש הישיבה ענה מיד מבלי להסס כי אין הוא חפץ לדחוק את השכינה. "אם חפץ ה' יתברך להושיעני בדרך הטבע, מה טוב; ואם לאו, אקבל את גזר דינו באהבה מבלי לנסות ולהשפיע על החלטתו"…
קשה לנו לאמוד ולמדוד גדלות נשגבה שכזו, אולם רבינו, שהכיר בגדלותו של בן שיחו קיבל את הדברים ולא הוסיף לדבר בדבר עוד.
(מתוך כתבה ב'המבשר תורני' בא תשע"ד)