זה קרה בבוקר יום שישי. "מיהרתי אל בית-הכנסת לתפילת שחרית, ואחרי התפילה התכוננתי לצאת אל המרכז המסחרי כדי לעשות את קניות השבת. בהיותי בבית-הכנסת נזכרתי כי בדיוק ביום האתמול אזלו ממני כל המזומנים, ונשארתי כעת תקוע בלי כסף. הבטתי סביבי לראות מי יוכל לעזור לי בהלוואה.
בית-הכנסת הסמוך לביתי פועל בסגנון 'שטיבלאַך'. מניינים רבים מתפללים זה אחר זה, ורוב המתפללים אינם מכירים איש את רעהו בשמם, אף-על-פי שהם מתפללים באותו מקום ובאותו זמן כבר כמה שנים. עיניי נחו על אחד המתפללים הקבועים במניין שבו גם אני מתפלל. האיש לא היה ידוע כבעל אמצעים. להפך, הוא אדם שעובד קשה לפרנסתו. אולם על פניו ניכר כי טוב-לב הוא ונכון לסייע. החלטתי לנסות. ביקשתי ממנו הלוואה כדי שאוכל לעשות את הקניות, והבטחתי להשיב לו את ההלוואה ביום ראשון.
האיש הופתע לא-מעט כששמע את הסכום שביקשתי, והתלבט זמן-מה. בהחלט הבנתי אותו, ובפרט שאין הוא מכיר אותי בשמי, והיכרותו אתי מסתכמת בראייתו אותי מתפלל באותו מניין. אך לאחר רגע של הרהור האיר לי פנים, פתח את ארנקו והוציא ממנו בדיוק את הסכום שביקשתי. הוא נתן לי את הכסף אף-על-פי שלא ידע את שמי, ואף לא שאל לזהותי. לקחתי מיד נייר ועט וכתבתי פתק כי אני מאשר בזאת שקיבלתי הלוואה בסכום הנקוב ביום פלוני, ואני מתחייב להחזיר את הכסף ביום ראשון הקרוב, וחתמתי את שמי. את שמו לא ידעתי, ולכן לא ציינתי זאת בפתק.
ביום ראשון כבר יכולתי להוציא ממכשיר הבנק האוטומטי מזומנים בסכום ההלוואה, ומיד בבוקר הוצאתי את הכסף ובבואי לבית-הכנסת ניגשתי אל המלווה והשבתי את ההלוואה. בראותו אותי צהלו פניו ובשמחה גדולה קרא: "ברוך השם! ברוך השם! יישר כוחך ותודה רבה!".
לא ידעתי את פשר שמחתו. ביקשתי ממנו להחזיר לי את שטר ההלוואה, אך הוא התנצל ואמר כי הפתק אינו ברשותו. למראה פניי התמהות ביקש ממני לשבת והחל לספר מה קרה.
ביום שישי נסע בתחבורה ציבורית לשבות את השבת בעיר אחרת, וככל הנראה איבד את ארנקו באוטובוס. הוא ציין שבדרך-כלל אינו משתמש בצ'קים ובכרטיסי אשראי, והכסף המזומן שהיה בארנקו הוא כל כספו, שמשמש אותו למשך החודש. האבֵדה גרמה לו צער רב, שכן בכסף שבארנק היה אמור לשלם הבוקר תשלומים דחופים ולקנות מצרכים חיוניים, ועתה נותר מול שוקת שבורה.
מרגע שגילה את דבר האבֵדה ניסה לאתר אותה בחברת האוטובוסים, ואף שאל את נהגי האוטובוס עצמם, אך איש לא ראה ולא ידע. מרוב עגמת-נפש שכח שהלווה לי סכום נכבד, ועתה הוא מגלה, לשמחתו, כי בזכות ההלוואה שהלווה לי ביום שישי נותר לו כסף זה לפלֵטה ולא ירד לטמיון עם שאר הכסף שבארנק…
חייכנו איש אל רעהו והזכרנו את הפתגם כי כל מה שהאדם עושה – אינו עושה אלא לעצמו. כדי שלא יהיו אי-הבנות, ביקשתי כי יכתוב לי פתק המאשר כי קיבל בחזרה את הכסף שהלווה לי ביום שישי, ונפרדנו בידידות.
אולם בזה הסיפור עדיין לא נשלם. באותו יום, אחר-הצהריים, צלצל הטלפון בביתי. מעברו השני של הקו נשמע יהודי לא-מוכר, שהודיע לי כי מצא ארנק באוטובוס. הוא הזדהה בשמו ושאל אם אני יודע מיהו בעל האבֵדה…
התברר, כי לאחר שמצא את הארנק חיפש בתוכו מסמך כלשהו שיכול להוביל לזהות המאבד, אך מלבד שִטרות כסף לא היה בו שום סימן או מסמך מזהה. לבסוף הבחין בפתק התחוב באחד מכיסי הארנק, ובו צויין שמי, החתום על אישור ההלוואה שלוויתי. המוצא סיפר לי כי טרח לחפש בספרי טלפונים את השם המופיע בפתק, עד שהצליח להגיע אליי.
עניתי לו שבוודאי אני מכיר את האיש שאיבד את הארנק. סיפרתי לו על צערו הגדול של האיש והדברים ששמעתי ממנו באותו בוקר, ועל האושר שתגרום לו מציאת האבֵדה. חשתי עתה שותף מלא לשמחתו של המלווה, בשעה שזכיתי לראות במו-עיניי כי בזכות גמילות-החסד שעשה עמי, חזר אליו ארנקו עם כל כספו בשלמות. בראשי הדהדו דברי חכמים שאמרו: "יותר ממה שבעל-הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל-הבית".
רציתי מאוד להודיע לאיש על הבשורה הטובה, כדי לחסוך ממנו שעות של עגמת נפש עד שניפגש מחר בבית-הכנסת, אולם לא ידעתי את שמו. פתאום נזכרתי שהוא חתם את שמו על פתק ההחזר. כעת היה תורי לחפש בספר טלפונים לפי השם, עד שהשגתי אותו וסיפרתי לו על המציאה. מיד תיאמתי פגישה בינו ובין המוצא הישר, והארנק הושב לידו, לשמחתו הגדולה.
שלושתנו הבענו את תודתנו זה לזה, אולם בעיקר הודינו לקדוש-ברוך-הוא שזיכה אותנו בעוד שיעור של ראיית יד ההשגחה העליונה.
(ממשנתה של תורה חיי שרה תשע"ט)