הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
באירועי 'ספטמבר השחור', נחטף מטוס על ידי החזית העממית. המחבלים שחררו את החטופים שאינם יהודים, והחזיקו בחטופים היהודים במשך שבוע. לאחר שבוע שוחררו הנשים והילדים ונשלחו לקפריסין. הגברים החטופים הוחזקו בעמאן בירת ירדן, ולבסוף שוחררו בניקוסיה וחזרו לניו יורק לקראת ראש השנה תשל"א.
על סיפון מטוס זה שהו בעת החטיפה, בין היתר, גם בני משפחת הוטנר. הגאון הנודע רבי יצחק הוטנר זצ"ל בעל ה'פחד יצחק' ורעייתו, בתם ובעלה, הגאון רבי יונתן דייויד שליט"א. עם התגלגלות האירועים אספו תלמידיו של הגר"י הוטנר זצ"ל סכום כסף גבוה, וניסו להגיע לעסקת מיקוח עם החוטפים בתיווך אמריקאי. המהלך זכה להתנגדותו של מרן הגר"י קמינצקי זצוק"ל, שאמר שלמרות שמצוות פדיון שבויים בעתות שלום היא מצוה גדולה, אך בעת מלחמה אין לפדות שבויים בכסף, אפילו כשהחוטפים אינם דורשים סכומים מופקעים, משום שהתשלום יממן את פעילות הטרור בהמשך.
כשנחטף המטוס בו שהה הגר"י הוטנר זצ"ל, הורכבו החוטפים ממחבלים ערבים ומטרוריסטים גרמניים. בניגוד לפלשתינאים שהפגינו רשעות ואכזריות מרובה, הפגינו השובים הגרמנים יחס של דרך ארץ בפני הגר"י הוטנר זצ"ל, כשדמותו הרבנית עוררה בהם כבוד והערכה. באותם ימים תהה ה'פחד יצחק' מדוע הישמעאלי אינו מסוגל לכבד אויב? נכון, הם חטפו יהודים, כדי לנסות ולשחרר במשא ומתן מחבלים הכלואים בישראל. אך מדוע הם, הפלשתינאים, אינם מסוגלים להתנהג לשבויים בדרך ארץ ובכבוד?
והגר"י הוטנר השיב, שמקור התסביך הערבי סביב כבוד וביזיון, נובע מ"גרש את האמה ובנה". ההשפלה ותחושת אי הכבוד העצמי, שישמעאל עבר 'בגירוש האמה ובנה', הטביע בנפשו חותם שהשריש בקרבו את תחושת הנחיתות לדורות. "עשיו האט גיהאט א ווארעמער שטוב.. (לעשיו היה בית חם…) יצחק אביו אהב אותו", אמר הגר"י הוטנר זצ"ל, והרחיב על כך את היריעה בספרו.
כל מחנך באשר הוא, בפרט מחנכי גיל העשרה, תוססים ומלאי מרץ נעורים, יכולים לזהות בקלות את הבתים מהם הגיעו הבחורים. כאשר הבית חם ויציב, והורים מעניקים הרבה חום ואהבה, ומתעניינים בתכיפות בשלומם הגשמי והרוחני, הדבר משפיע באופן ישיר על הצאצאים. כשילד או נער אוכל ארוחת צהרים מזינה וטובה, כשהוריו מפקחים על אורח חייו בנעימות רבה ומקדישים לו, בסבלנות ואכפתיות, זמן – הרי נפשו יציבה ובריאה ומכאן ניתן להפיח בלבבו אהבת תורה ויראת שמים!
נכון, ההורים אינם הכל. ישנם רבים שהוריהם השקיעו בהם כל מאמץ, סבלנות ותשומת לב, בדרכי חינוך נכונות ונאותות, ובכל זאת הם לא צעדו בדרך שהוריהם סללו להם. הלא כל אדם נברא עם נפש ולב משל עצמו. כל יהודי מתמודד לבדו עם הקשיים והניסיונות האישיים שהקב"ה קבע בעבורו, ואם לא יתעורר האדם לבדו – מה יועילו המוסרים? אך בוודאי שהאווירה הביתית החמימה, מוסיפה לכל אחד במאד מאד. גם אם היא לא הגורם היחיד בעיצובו של הילד או הנער, אך היא מהווה גורם משמעותי ביותר בהתפתחותו הרוחנית.
●●●
בשנה שעברה התכנסו אבותיהם של בני ישיבת 'תורת חסד' באלעד, לשיחת חיזוק בענייני הריחוק והשמירה בענייני הטכנולוגיה ומכשיריה ההרסניים, והקשיבו לשיחה שמסר ת"ח המתמחה בתחום. לפני השיחה ביקש ראש הישיבה הגר"מ בן שלמה שליט",א לומר בפני האבות מספר דברים בקצרה. ראש הישיבה ביקש שכל הורה יתקשר אליו, לפחות פעם בשבועיים-שלושה, כדי לברר את מצבו הלימודי והרוחני של בנו. והלא זוהי חובה וזכות כה פשוטה ויסודית, שלעיתים נשכחת בתוך מרוץ החיים וקשיי היום יום. אנו מוסרים את ילדינו לידי מוריהם ומחנכיהם, בחיידר ובישיבה, ולעיתים אנו שוכחים לרגע שנכון שחז"ל דרשו (בספרי, וכמובן ברש"י דברים ו, ז) "ושננתם לבניך" – אלו התלמידים. אך בוודאי שקודם מוטלת מצוות החינוך והשינון על ההורים עצמם, כפי שדרשו חז"ל עצמם וכפי שנפסק בהלכה. קשר רצוף עם המחנכים והרמי"ם, גם בישיבה גדולה, משלים אחד את השני. ההורים יודעים מה מצבו של הבן בישיבה ואילו המחנכים שומעים מה קורה עמו בבית, האם ישנם אי אלו קשיים משפחתיים, העלולים להשפיע עליו במוסד החינוכי, ואיש את רעהו יעזרו, כדי לחזק יחדיו את הבן ולייצב את דרכו.
סיפר לי הרה"ג רבי אלעזר הכהן פישר שליט"א, מחברם של מספר ספרים חשובים: "לפני שנים רבות, כשבני למד בישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות, נהגתי לנסוע בכל ליל שישי מירושלים לרחובות, להביא לבן יקיר עוגות שאמא הכינה, ולשוחח עם צוות הישיבה, הר"מ והמשגיח, לעקוב אחר עלייתו הרוחנית. באחד הימים התנצלתי בפני ראש הישיבה, הגאון ר' חיים נפתלי זלבנסקי זצ"ל, על כך שאני 'מנדנד' בכל ליל שישי ומתעניין על התקדמותו של הבן. האיר הגר"ח זלבנסקי פנים ואמר: 'אדרבה ואדרבה, אשמח שכל אבא יתעניין בתמידות על מצב בנו'. ואז סיפר לי ראש השיבה: 'הגעתי פעם לסדר קידושין לאחד הבחורים בישיבה, לאחר החופה ניגש אלי אביו של החתן, ודיבר בכאב גדול על התנהגותו של החתן כלפיו במספר תחומים. שאלתי אותו' – סיפר הגר"ח זלבנסקי זצ"ל – 'כמה שנים בנו למד אצלנו בישיבה והאב השיב: ארבע וחצי שנים'.
"שאלתיו: וכמה פעמים הגעת לישיבה בעצמך, לעקוב אחר עלייתו? כמה פעמים עמדת איתי, או עם אחד מצוות הרמי"ם והמשגיח, על התקדמותו? והאב ענה: 'זאת הפעם הראשונה שאני פוגש ומשוחח עם מישהו מצוות הישיבה'.
"אם כך' – אמר לו הגר"ח זלבנסקי – 'הרי לך הסבר ליחסו החוזר של בנך כלפיך"…
●●●
לאחרונה כתבנו במדור זה, על הצורך לקרב יהודים לאבינו שבשמים, כשגם בשיחות קצרות מתוך יחס נכון, בנעימות ובסבלנות, ניתן להשפיע ולשנות עד מאד.
סיפר לי כך אמו"ר הרה"ג רבי יעקב צבי גנוט שליט"א: "לפני שנים התנדבתי ב'לב לאחים'. הלכנו בכל שבוע למשפחות, לראות במה אפשר לקרב יהודים לתורה ולחזקם. פעם אחת הגענו למשפחה אחת, ובעל הבית התנה בפנינו את צערו שברצונו לשמור שבת, אך אינו מסוגל להפסיק לעשן בשבת.
"השבתי לו שאף שאסור לעשן או להדליק גפרור בשבת, ובכל שאיפה מהסיגריה עוברים על איסור סקילה, כשכל הדלקת או כיבוי גפרור או סיגריה, כרוכים באיסור, אך אם אינו יכול עדיין להימנע לחלוטין מעישון, שיקנה נר נשמה וידליק דרכו את הסיגריות, כך שלפחות ימעיט באיסור ככל האפשר, ושישתדל למעט במספר השאיפות בסגריה.
"כעבור שבוע הגענו אליהם שוב, והאיש סיפר בהתרגשות גדולה, שזו השבת הראשונה שלא עישן כלל. וכך סיפר האיש: 'היה לי מאד קשה, ועל אף שדחיתי את רצוני לעשן לא יכולתי להתאפק. נשברתי, והחלטתי לעשן קצת. אך כשהתקרבתי ל'נר נשמה' כדי להצית את הסגיריה, נתקפתי בפחד. נזכרתי במה שאמרת לי על חומרת האיסור שבכל הדלקה והדלקה, כך שהתאפקתי בקושי עד לצאת השבת, ואז רצתי והדלקתי את הסיגריה. אין לך מושג כמה שאני מאושר שבזכותכם הצלחתי לשמור שבת"…
(יתד נאמן ז' כסלו תשע"ז)