בחודש כסליו שנת תרצ"ט, בחופי הים התיכון, שני ק"מ מנתניה נשמעה ההכרזה: "נוסעים יקרים, אני מצטער לבשר: מלאי הדלק באוניה אזל, המשמעות היא שבתוך שעה הספינה עוצרת בלב ים. מי שיודע לשחות – שיקפוץ בזריזות למים וינסה להתקרב לחוף מבטחים בשחייה. אין לי עיצה עבור מי שאינו יודע לשחות".
ההכרזה הנואשת הזו נשמעה באישון ליל, בלב ים, בין דפנותיה הרעועים של ספינה חורקת, שיצאה בסתיו תרצ"ט מבירת אוסטריה לכיוון חופי ארץ ישראל, הקריאה שנשמעה מפי הקפטן, הייתה שריקת הסיום של נסיון אומלל חסר מזל, של כמאה וחמישים נוסעים מאירופה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. סירובם של השלטונות הבריטים לאשר לאנייה לעגון, גזר את גורלם של מרבית נוסעי הספינה.
לאחר מכן כינס את צוות המלחים והודיע להם: מלאי הדלק הגיע לקו האדום התחתון, ולכן גם האופציה להפליג חזרה לאירופה אינה רלוונטית עוד. המשמעות היא, שעל מאה וחמישים הנוסעים יהיה להסתדר בכוחות עצמם. מי שישרוד את הנחשולים ויחצה אותם בשחייה - חייו יהיו לו לשלל, מי שלא יוכל למערבולות - יהיה גופו לשלל עבור שוכני הים.
מול העיר נתניה, במרחק שני קילומטרים מרצועת החוף, הגיעה הספינה לסוף דרכה. זעקות שבר נשמעו מבין מפרשיה - ולאחריהן קול דממה דקה. מנועיה דממו. תא הניווט ננטש. בין התאים התהלכו שלדי אדם שעיניהם יצאו מחוריהם וגופם רועד מקור ומסיוט כאחד: היצלחו את המסע המסוכן?
בין הנוסעים היה רבינו (מרן בעל שבט הלוי זי״ע) ורעייתו, לאחר חודשים של מסע טראגי, עומדים בני הזוג מווינה לקפוץ אל המים שאין להם סוף.
"פעם נסעתי עם אבא לנתניה", סיפר בנו רבי יוסף צבי. "כאשר עמדנו סמוך למלון גלי צאנז, הצביע אבי על נקודה רחוקה בלב ים ואמר לי: "כאן במרחק שני קילומטרים מכאן, חצינו, אני ואמך, את הים בשחייה, עד אשר הגענו חסר כל, אך בריאים ושלמים אל חופי ארץ הקודש".
מתוך מאה וחמישים נוסעים, רק שישה עשר אזרו אומץ להסתכן ולקפוץ אל המים. כיוון שמרן והרבנית ידעו לשחות- הם פתחו במסע ימי מסוכן ונועז, לכיוון חופי ארץ ישראל. לימים סיפרה הרבנית לילדיה, כי גם אז, במצב של סכנת טביעה מוחשית, סירב מרן לזוז מעקרונותיו כמלוא הנימה.
מסיבות של חסידות וצניעות, אבי ואמי חתרו תחילה לעבר נקודה ימית מרוחקת, על מנת להתרחק מארבעה עשר פליטי הספינה האחרים, גם אם מדובר במלחמה על החיים, בתוך גלים שוצפים ומערבלות איומות.
נורא נוראות, אברך שנמלט מאירופה ונאלץ להותיר בה את בנו יחידו, אברך שנאלץ לעשות עם רעייתו חודשים ארוכים של חוסר ודאות בין גלי הים, וכעת, כאשר הוא מנסה לחצות את רצועת החוף בשחייה- הדבר הראשון שמעסיק אותו הוא הצורך לשמור על חסידותו ופרישותו.- כי זה היה מרן, יראתו חסידותו וגדלותו כרוכות זו בזו וניזונות זו מזו.
מערבולות איומות פגשו את מרן והרבנית, לפרקים חשו שהנה הסוף מתקרב, ובראשו של אבי חלף הפסוק (תהילים סח, כג) 'אמר השם מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים'. לאורך המסע בן השעות הרבות, נשרו מרבית פליטי הספינה האחרים: מקרב שישה עשר נוסעים שרדו רק שישה - רבינו והרבנית וארבעה נוספים. כל השאר טבעו במצולת.
במקלי עברתי את הירדן הזה
מדי שנה ושנה, בפרוס ימי החנוכה אסף רבינו את צאצאיו וגדולי תלמידיו, ויגש מנחת תודה לאלוקיו על אשר הצילהו מן המים הזידונים. לימים התבטא רבינו בלשונו של יעקב אבינו (בראשית לב, יא) "כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות – תלמידים בארץ ותלמידים בחוצה לארץ".
בנר שני של חנוכה הגיע רבינו בעל 'שבט הלוי' ארצה, רגיל היה רבינו לומר, כי את הנר הראשון הדליק באנייה, ואילו את הנר השני כבר הדליק בירושלים.
רבינו הגיע לארץ ישראל בעירום ובחוסר כל, ופעם התבטא ואמר יעקב אבינו היה לו לפחות מקל, אני גם את זה לא היה לי, את הכל הייתי חייב להשליך למים כדי שלא יכביד עלי שום דבר בשחייתי בים, לעבר הארץ המובטחת.
הוסיף רבינו וסיפר ברגש רב, על אותו לילה מרטיט אשר לאחר שעות שחיה ארוכות זכה הוא וזוגתו בחסדי שמים להגיע לחוף. רטוב עד לשד עצמותיו לבושו דל, הגיע רבינו אל החוף בשעת לילה מאוחרת חיפש רבינו איזה בית עם מזוזה שיוכל לדפוק שם כדי להחליף את לבושו, רבינו הלך וחיפש איזה בית שיש בו מעט אור, כדי שיוכל לדפוק שם ולא להעיר את בני הבית.
עד שלאחר זמן רב מצא בית עם אור, ובפתח מזוזה, החליט לדפוק שם מחוסר ברירה, לאחר כמה דפיקות הדלת נפתחה, האיש שפתח את הדלת נבהל ממראה רבינו, דפק בכח את הדלת וסגר עליו, מבלי אפי' לשמוע בקשתו.
ברבות הימים רבינו סיפר ברעד שעד היום מצלצל באוזניו הדפיקה הזו עם הכאב הנורא הנלווה אליה...
אל תשכחו, הוסיף רבינו, זה היה אחרי שאיבדתי בים את כל הרכוש שהיה עימי, אחרי שעות רבות של שחיה בים, הייתי עייף וסחוט, הרגשתי שאני מתמוטט מאפיסת כוחות, אבל הצניעות בערה בי, הייתי חייב לדאוג לפריטי לבוש הולמים, וכך המשכנו לחפש עד שבחסדי שמיים מצאנו משפחה שתעניק לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכך התחלנו את דרכינו בארץ ישראל...
רבינו לא נשבר, ולא התמוטט למרות שהגיע לארץ בחוסר כל, וזאת מחמת אמונתו בהשי"ת, ומחמת שהיה לו שאיפה ויעוד, שגם אם קשה ונואש, גם כשאין כלום, חייבים להמשיך במימוש החלום, בלכבוש את היעד, ששאף מאז ומעולם להרביץ תורה בארץ ישראל.
למרות אותם רגעים קשים ומייאשים, לא אמר לעצמו רבינו נחזור חזרה לפרשבורג, אלא המשיך הלאה עם החזון עם השאיפה. עד כדי כך, שלמחרת כשעלה לירושלים עיר הקודש, והיה עייף וממוטט מתלאות הדרך, וחסר כל, עמל לקבץ כמה יהודים כדי למסור להם שיעור בהלכה...
וכל זאת כדי לעמוד בקבלה שקיבל על עצמו בצעירותו, שלא יעבור עליו יום, בלי הרבצת תורה. בכח זה הצליח להגשים את שאיפותיו העצומות לגדול בתורה וביראת שמים ולהרבות תורה בארץ ישראל ובכל העולם כולו.
(מתוך ולא שבט הלוי בלבד)
ההכרזה הנואשת הזו נשמעה באישון ליל, בלב ים, בין דפנותיה הרעועים של ספינה חורקת, שיצאה בסתיו תרצ"ט מבירת אוסטריה לכיוון חופי ארץ ישראל, הקריאה שנשמעה מפי הקפטן, הייתה שריקת הסיום של נסיון אומלל חסר מזל, של כמאה וחמישים נוסעים מאירופה, שביקשו להגיע לארץ ישראל. סירובם של השלטונות הבריטים לאשר לאנייה לעגון, גזר את גורלם של מרבית נוסעי הספינה.
לאחר מכן כינס את צוות המלחים והודיע להם: מלאי הדלק הגיע לקו האדום התחתון, ולכן גם האופציה להפליג חזרה לאירופה אינה רלוונטית עוד. המשמעות היא, שעל מאה וחמישים הנוסעים יהיה להסתדר בכוחות עצמם. מי שישרוד את הנחשולים ויחצה אותם בשחייה - חייו יהיו לו לשלל, מי שלא יוכל למערבולות - יהיה גופו לשלל עבור שוכני הים.
מול העיר נתניה, במרחק שני קילומטרים מרצועת החוף, הגיעה הספינה לסוף דרכה. זעקות שבר נשמעו מבין מפרשיה - ולאחריהן קול דממה דקה. מנועיה דממו. תא הניווט ננטש. בין התאים התהלכו שלדי אדם שעיניהם יצאו מחוריהם וגופם רועד מקור ומסיוט כאחד: היצלחו את המסע המסוכן?
בין הנוסעים היה רבינו (מרן בעל שבט הלוי זי״ע) ורעייתו, לאחר חודשים של מסע טראגי, עומדים בני הזוג מווינה לקפוץ אל המים שאין להם סוף.
"פעם נסעתי עם אבא לנתניה", סיפר בנו רבי יוסף צבי. "כאשר עמדנו סמוך למלון גלי צאנז, הצביע אבי על נקודה רחוקה בלב ים ואמר לי: "כאן במרחק שני קילומטרים מכאן, חצינו, אני ואמך, את הים בשחייה, עד אשר הגענו חסר כל, אך בריאים ושלמים אל חופי ארץ הקודש".
מתוך מאה וחמישים נוסעים, רק שישה עשר אזרו אומץ להסתכן ולקפוץ אל המים. כיוון שמרן והרבנית ידעו לשחות- הם פתחו במסע ימי מסוכן ונועז, לכיוון חופי ארץ ישראל. לימים סיפרה הרבנית לילדיה, כי גם אז, במצב של סכנת טביעה מוחשית, סירב מרן לזוז מעקרונותיו כמלוא הנימה.
מסיבות של חסידות וצניעות, אבי ואמי חתרו תחילה לעבר נקודה ימית מרוחקת, על מנת להתרחק מארבעה עשר פליטי הספינה האחרים, גם אם מדובר במלחמה על החיים, בתוך גלים שוצפים ומערבלות איומות.
נורא נוראות, אברך שנמלט מאירופה ונאלץ להותיר בה את בנו יחידו, אברך שנאלץ לעשות עם רעייתו חודשים ארוכים של חוסר ודאות בין גלי הים, וכעת, כאשר הוא מנסה לחצות את רצועת החוף בשחייה- הדבר הראשון שמעסיק אותו הוא הצורך לשמור על חסידותו ופרישותו.- כי זה היה מרן, יראתו חסידותו וגדלותו כרוכות זו בזו וניזונות זו מזו.
מערבולות איומות פגשו את מרן והרבנית, לפרקים חשו שהנה הסוף מתקרב, ובראשו של אבי חלף הפסוק (תהילים סח, כג) 'אמר השם מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים'. לאורך המסע בן השעות הרבות, נשרו מרבית פליטי הספינה האחרים: מקרב שישה עשר נוסעים שרדו רק שישה - רבינו והרבנית וארבעה נוספים. כל השאר טבעו במצולת.
במקלי עברתי את הירדן הזה
מדי שנה ושנה, בפרוס ימי החנוכה אסף רבינו את צאצאיו וגדולי תלמידיו, ויגש מנחת תודה לאלוקיו על אשר הצילהו מן המים הזידונים. לימים התבטא רבינו בלשונו של יעקב אבינו (בראשית לב, יא) "כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות – תלמידים בארץ ותלמידים בחוצה לארץ".
בנר שני של חנוכה הגיע רבינו בעל 'שבט הלוי' ארצה, רגיל היה רבינו לומר, כי את הנר הראשון הדליק באנייה, ואילו את הנר השני כבר הדליק בירושלים.
רבינו הגיע לארץ ישראל בעירום ובחוסר כל, ופעם התבטא ואמר יעקב אבינו היה לו לפחות מקל, אני גם את זה לא היה לי, את הכל הייתי חייב להשליך למים כדי שלא יכביד עלי שום דבר בשחייתי בים, לעבר הארץ המובטחת.
הוסיף רבינו וסיפר ברגש רב, על אותו לילה מרטיט אשר לאחר שעות שחיה ארוכות זכה הוא וזוגתו בחסדי שמים להגיע לחוף. רטוב עד לשד עצמותיו לבושו דל, הגיע רבינו אל החוף בשעת לילה מאוחרת חיפש רבינו איזה בית עם מזוזה שיוכל לדפוק שם כדי להחליף את לבושו, רבינו הלך וחיפש איזה בית שיש בו מעט אור, כדי שיוכל לדפוק שם ולא להעיר את בני הבית.
עד שלאחר זמן רב מצא בית עם אור, ובפתח מזוזה, החליט לדפוק שם מחוסר ברירה, לאחר כמה דפיקות הדלת נפתחה, האיש שפתח את הדלת נבהל ממראה רבינו, דפק בכח את הדלת וסגר עליו, מבלי אפי' לשמוע בקשתו.
ברבות הימים רבינו סיפר ברעד שעד היום מצלצל באוזניו הדפיקה הזו עם הכאב הנורא הנלווה אליה...
אל תשכחו, הוסיף רבינו, זה היה אחרי שאיבדתי בים את כל הרכוש שהיה עימי, אחרי שעות רבות של שחיה בים, הייתי עייף וסחוט, הרגשתי שאני מתמוטט מאפיסת כוחות, אבל הצניעות בערה בי, הייתי חייב לדאוג לפריטי לבוש הולמים, וכך המשכנו לחפש עד שבחסדי שמיים מצאנו משפחה שתעניק לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכך התחלנו את דרכינו בארץ ישראל...
רבינו לא נשבר, ולא התמוטט למרות שהגיע לארץ בחוסר כל, וזאת מחמת אמונתו בהשי"ת, ומחמת שהיה לו שאיפה ויעוד, שגם אם קשה ונואש, גם כשאין כלום, חייבים להמשיך במימוש החלום, בלכבוש את היעד, ששאף מאז ומעולם להרביץ תורה בארץ ישראל.
למרות אותם רגעים קשים ומייאשים, לא אמר לעצמו רבינו נחזור חזרה לפרשבורג, אלא המשיך הלאה עם החזון עם השאיפה. עד כדי כך, שלמחרת כשעלה לירושלים עיר הקודש, והיה עייף וממוטט מתלאות הדרך, וחסר כל, עמל לקבץ כמה יהודים כדי למסור להם שיעור בהלכה...
וכל זאת כדי לעמוד בקבלה שקיבל על עצמו בצעירותו, שלא יעבור עליו יום, בלי הרבצת תורה. בכח זה הצליח להגשים את שאיפותיו העצומות לגדול בתורה וביראת שמים ולהרבות תורה בארץ ישראל ובכל העולם כולו.
(מתוך ולא שבט הלוי בלבד)
1/122