הרב ישראל ליוש
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו, ו')
רש"י והרמב"ן נחלקו בביאור הפסוק. לפירש"י, הקב"ה החשיב לאברהם את האמונה בו לצדקה וזכות. והרמב"ן מקשה עליו: וכי למה לא יאמין הנביא בעצמו באלוקים? ומי שהאמין לשחוט את בנו היחיד האהוב ושאר הניסיונות, איך לא יאמין בבשורה טובה?
וע"כ פירש הרמב"ן: שאברהם החשיב את הבטחת הזרע שהקב"ה הבטיח לו לחסד ולצדקה, שלא יתן לו הזרע ע"פ דין ושכר, אלא בזכות ההבטחה.
אלא שיש להקשות, הרי בהמשך הפרשה מסופר ששרי היתה עקרה, וביקשה מאברהם לבוא אל שפחתה הגר 'אולי אבנה ממנה', ורש"י מבאר שכוונת שרי היתה בזה, שבזכות שתוותר ותכניס צרתה לביתה, ירחם עליה הי"ת ויחון אותה בפרי בטן. אברהם אבינו הסכים ועשה כבקשתה, כפי שנאמר: 'וישמע אברם לקול שרי'.
וקשה, הרי אם האמין בה' ולא ביקש על כך אות או סימן, כפי שביקש על הבטחת ירושת ארץ ישראל, מדוע עשה כלל את סגולת השפחה, היה עליו לסרב להצעת שרי ולומר לה שהקב"ה הבטיח והוא מאמין לו?
אלא נראה לומר, שאכן אברהם האמין באמונה שלמה שיהיה לו זרע כפי שהבטיח לו הקב"ה, והוא לא היה זקוק לסגולות או פעולות אחרות כדי לזרז את ההבטחה, אלא שההבטחה הזו ניתנה לאברם ולא לשרי, ולכן כשראה שהיא רוצה להוסיף לעצמה זכויות של ויתור ועי"ז לזכות לזרע, לא רצה למנוע זאת בעדה, ועשה כן רק בעבורה.
ואכן הדברים מדויקים בפסוק, כי כתוב: 'וישמע אברם לקול שרי' ולא כתוב 'ויעש כן', משום שאכן אברהם לא עשה כן מיוזמתו, אלא הכל היה כדי לעשות את דבר שרי עבורה, כדי שתוכל להוסיף לעצמה זכויות. ושוב ראיתי שברמב"ן גם מדייק כן.
●●●
הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל מספר שלושה ספורים, שהמכנה משותף שלהם הוא שלמרות רצונם העז לזרע של קיימא, אצילותם קדמה, ודוקא בזכות כך זכו לילדים.
את הספור הראשון שמע הרב פינקוס מהגאון רבי יוסף ליס זצ"ל: במלחמת העולם השניה ברח רבי יוסף עם ישיבת מיר, אך אשתו וילדיו נספו במלחמה.
לאחר שעבר את כל תלאות המלחמה, הגיע רב יוסף לאמריקה, ומשם לארץ ישראל. בהגיעו לארץ ישראל הציעו לו להינשא לאשה שהיתה נשואה קודם עשר שנים לאיש חשוב ולא היו להם ילדים עד שנפטר. רבי יוסף חשש להינשא לה, כי לא היו בידיו עדויות ברורות שאשתו הראשונה אכן נספתה במלחמה, אבל הרב מבריסק זצ"ל דחק בו מאוד להתחתן איתה, ואכן הם התחתנו.
שמונה שנים הם היו נשואים ללא ילדים, לאחר מכן נולדו להם בן ובת.
פעם שאל הרב פינקוס את רבי יוסף: של מי המופת הזה? ענה לו רבי יוסף: 'זהו מופת שלי, מעולם לא ביקשתי ברכה מהרב מבריסק לזרע של קיימא, משום שהוא דחף אותי לשידוך הזה, ולא רציתי לצער אותו, שבגלל זה הוא חייב לברך אותי. כנראה' – אמר רבי יוסף – 'שבזכות זה זכיתי לילדים'.
●●●
את המעשה השני כבר ספרנו פעם במסגרת זו, אבל נספר אותו כפי הנוסח של הרב פינקוס. לבעל ה'לשם' היתה בת שבמשך כמה שנים לא היו לה לילדים, היא הלכה להיוועץ ברופא, והוא בישר לה רעות שאין מה לעשות ולעולם לא יהיו לה ילדים.
היא שבה לביתה בלב שבור, וכשנכנסה לביתה ראתה את אביה יושב ולומד, היא לא רצתה להפריע לו ללמוד, ולכן יצאה החוצה, נכנסה למחסן שהיה בחצר, ובכתה.
לאחר כמה זמן הוצרך בעל ה'לשם' לצאת לחצר, והנה הוא שומע קול בכי עולה מן המחסן. כשנכנס לשם, ראה את בתו בוכה.
'מדוע את בוכה?' שאל ה'לשם' את בתו. 'הרופא אמר שאין לי תקוה ולעולם לא יהיו לי ילדים' ענתה לו בקול בוכים.
'ומדוע אינך בוכה בבית? למה לך לבכות במחסן?' שאל אותה אביה. 'לא רציתי להפריע לך ללמוד!' ענתה לו הבת.
'בעבור זה יהיו לך ילדים!' אמר לה אביה הקדוש בעל ה'לשם'. ואכן כך היה!
●●●
המעשה השלישי, מספר הרב פינקוס הוא על יהודי מירושלים שהכיר אישית, שלא זכה לפרי בטן במשך שנים רבות. הוא שמע על אדמו"ר צדיק בבני ברק בעל מופת גדול, שמי שזוכה לקבל בבית מדרשו 'מפטיר' ביום א' דראש השנה, זוכה לילדים.
היהודי הנ"ל ניגש לאדמו"ר ספר לו את צרתו, ואכן אמר לו האדמו"ר: 'תגיע ביום הראשון של ראש השנה ותקבל מפטיר'.
בליל ראש השנה אחר מעריב, פגש היהודי יהודי אחר, ותוך כדי שיחה עמו מספר לו בן שיחו ששמע שמפטיר אצל הרבי ביום א' דראש השנה היא סגולה נפלאה לילדים, "ולכן הגעתי במיוחד לבני ברק, בתקוה שאין עוד אחר שיצטרך את ה'מפטיר'".
כשמוע זאת אותו יהודי, שהגיע אף הוא במצוות האדמו"ר במיוחד מירושלים, לא אמר לו מילה, והחליט בלב שלם לוותר לו על ה'מפטיר' שהבטיח לו הרבי, ולמחרת כלל לא בא לבית מדרשו של האדמו"ר, כדי שהשני יוכל לזכות ב'מפטיר'.
בשנה זו נפקד היהודי הירושלמי בבת!