"ורב חסד" (י"ד י"ח)
באחוזה רחבת ידיים אי שם ביוהנסבורג הגדולה שבדרום אפריקה, מתגוררת משפחה יהודית למופת, שילדיה מתחנכים בתלמוד-תורה המקומי שעל טהרת הקודש. הווילה המרהיבה ויוצאת הדופן ביופייה – גם במונחים מקומיים – אינה יכולה לספר את סיפורה הייחודי של המשפחה. מראה האם, שראשה חבוש כדת יהודית, אינו מסגיר את המהפך שחל בחייהם אך לפני שנים אחדות.
היתה זו היא שהתעוררה לשוב בתשובה שלמה בעקבות דרשה ששמעה מפי הרב פינקוס – שחולל בכוחו הגדול שינוי ערכים מוחלט בבתים רבים בחבל ארץ זו. אלא שבניגוד לרבים אחרים, מה שכבש את לבה לא היה תוכן הדרשה, כי אם תוכנו של הדרשן, שגילה רגישות יוצאת דופן לזולת, והשיב בכך משפחה שלמה לחיק אבותם, הם וזרעם וכל הנלווים אליהם.
ומעשה שהיה כך היה:
ראש המשפחה התפרנס למחייתו מצלילה למעמקי ים, שם היה תר בעיניו אחר אוצרות יקרי ערך שהותירו אחריהן ספינות שלא עמד להן כוחן מול איתני הבריאה וסערות הים. פרנסתו שהיתה מזומנת לו בשפע כמו גם עושרם של הורי האישה, הותירו אותה באפס מעש שעות רבות מן היממה, כאשר משרתים ומשרתות לרוב מבצעים עבורה את רוב המלאכות שנשים בדרך כלל מקדישות עבורן זמן רב, ומותירות בידה פנאי לרוב. על מנת למלא את חלל יומה יוצאת היתה כמעט מדי יום ל"שופינג" – מסע קניות, שיותר משהוא בא למלא צורך אמיתי, נועד לחפות על ריקנות שבלב שלעולם אינה מוצאת את סיפוקה ממצרכי חומר כאלו ואחרים, ומשום כך יוצאים למחרת שוב. והנפש לא תימלא.
בוקר אחד היא מטיילת כדרכה במרכזי הקניות עם אחד מילדיה, בליווי חברה, שלפתע הציעה לה הצעה מוזרה: "מה דעתך להיכנס עתה לשמוע שיחה ביהדות של איזה רבאי?"
"מה לי וליהדות?" תמהה היא לעומתה, אך החברה לא הרפתה: "מה אכפת לך? ניכנס ונשמע", אמרה, והצליחה לבסוף לשכנעה. כאשר נכנסו לאולם, הבחינו ברבאי שפניו עטורות זקן עבות העומד ומשוחח על יהדות. למען האמת, הדברים לא דיברו אל לבה, אבל היא התנחמה בעובדה שהצליחה איכשהו להעביר את הזמן.
בשעות הערב המשיכה הגברת במסע הקניות באזור אחר לחלוטין של העיר, והנה היא שומעת בפעם השנייה באותו יום כי באולם הנמצא בסמוך, מתקיימת שיחה בענייני יהדות. יצר הסקרנות הוביל אותה פנימה, ולהפתעתה היא מגלה שהנואם הוא לא אחר מהרבאי ההוא שאותו שמעה בשעות הבוקר של אותו יום. שתי דקות של האזנה שטחית חולפות, כשלפתע היא שומעת את הדרשן קוטע את נאומו, במילים הבאות: "אבקש את סליחת השומעים. אני משנה את נושא השיחה שלי. ואמנם הרבאי עשה תפנית חדה בנאומו והחל לדבר על נושא אחר לגמרי מזה שפתח בו, שכיום היא אינה מסוגלת לזכור דבר ממנו., משום שהסיבה היחידה שהותירה אותה במקום היתה פשוט חוסר עניין אחר לעסוק בו באותה שעה. אלא שדבר אחד בכל זאת משך את לבה: מה גרם לו לדרשן לעבור לפתע לנושא אחר? עם סיומה של הדרשה, היא לא היססה ופנתה לברר עם בעל הדבר עצמו פשר העניין: "רבאי", שאלה אותו, "למה שינית באמצע את נושא השיחה?"
– "את הנושא שיניתי בשבילך", הנחית לעברה תשובה מפתיעה.
– "עבורי? !" תמהה בקול, "כיצד אני קשורה לנושא של הדרשה?!"
– "ובכן תוך כדי שאני מדבר, אני מבחין לפתע בילד המסתובב על ידי, והיה נדמה לי שכבר ראיתי אותו הבוקר. מיד הסקתי כי אביו או אמו שבאו עמו לדרשה שלי בבוקר, באו עתה שנית. הרהרתי לעצמי שאין זה מן הראוי שתיאלצו לשמוע פעמיים את אותה דרשה, ולפיכך שיניתי מיד את הנושא".
דמעות עמדו בעיני האישה. הרב מגיע כדי לשאת דברים בפני מאות אנשים, ובגלל איזו אישה אחת שכבר שמעה את הדרשה הזו בבוקר, הוא מחליף את הנושא שאודותיו תכנן לדבר. המספרת, שרואה את עצמה כבעלת אופי קשוח, מעידה כי אף על פי כן לא עמדו לה כוחותיה בפני המחווה האנושית הנדירה כלפיה שכמותה לא נתקלה מעודה. דמעות התרגשות זלגו להן מעיניה, ותכף ביקשה לברר: "היכן הרב אומר דרשה נוספת?" והרב משיב לה: "בעוד יומיים באולם פלוני…"
ובכן, היא החלה ללכת לשיחות, ולשם שינוי גם לגלות בהן עניין רב, ואגב כך להעשיר את עולמה במושגי היהדות. היא אף יצרה קשר טלפוני, שאלה שאלות שונות והביעה התעניינות גוברת והולכת, עד שבהמשך קבעה לה לנוהג להתקשר אל הרבנית פינקוס ע"ה מדי יום שישי אל ביתה שבאופקים, ודרכה העמיק הקשר שלה ליהדות בשאלות רצופות על כל צעד ושעל. כשבעקבותיה, שינה אף בעלה את אורח חייו לחלוטין והבית כולו שינה את פניו לבלי היכר. "לא היתה שאלה שהטרידה אותי שלא הייתי שואלת אותם באמצעות הטלפון, עד סוף ימיו של הרב", היא מספרת.
כך זכה רבי שמשון להשיב לב משפחה רחוקה שלמה לחיק היהדות, בטוב לבו וכוח ההבחנה הנדיר ברגישותו לזולת, עם הרצון להנעים את דבריו ליהודייה דרום-אפריקאית שלא הכיר.
שלמות בחסד, כיצד?
נקודה ייחודית זו במעשי החסד, שעליהם להיות חפים מרגשות גרידא העלולים להסיט את הפעולות לאופנים שלא על פי דרך התורה, באה עוד לידי ביטוי בולט בהנהגתו עם המוטבים והנהנים מחסדו, בכך שירד לעומק דעתם ונזהר שלא להיות "בעל חסד מושלם" – על חשבון רגשותיהם. כך גם עולה מתוך הסיפור שלפנינו:
"יצאתי עמו בנסיעה משכונות הצפון של ירושלים לעבר היציאה הראשית מהעיר", מספר פלוני שנהג בעת התרחשותו של המעשה ברכב, כשרבי שמשון לצדו, ומגמת פניהם לאופקים. "אנו חולפים בנסיעה ליד תחנת מד"א שברחוב המ"ג, והנה לעומתנו ניצב יהודי מתושבי אופקים שלרגליו מונח מטען שלם של כעשר חבילות גדולות, והוא מניף את ידו לעצור מונית 'ספיישל' לאופקים, מתוך הבנה שתא המטען באוטובוס ציבורי לא יכיל את כל משאותיו. והנה חלפנו אנו שם כמלאכים משמים".
רבי שמשון ביקש מהנהג לעצור, ולכשהסכים ירד מן הרכב כדי לקבלו בתרועות שמחה: "בוא ברוך ה'! אנו יוצאים כרגע לאופקים, איזו סייעתא דשמיא! בוא תיכנס".
עם כמות החבילות שעמדו לצדו שהיו בהן כדי למלא רכב שלם, חש הלה שלא בנוח, אך רבי שמשון גילה הבנה לרגשותיו וברוב התחשבות ותבונה לא הביט כלל לעבר פניו, שעה שהחל הוא עצמו לטרוח ולהעמיס את כל הכבודה בכל מקום אפשרי, בתא המטען ובחציו הריק של המושב האחורי, ולאחר שאף אלו התמלאו עד אפס מקום, לא נותרה ברירה אלא לקשור שתי חבילות על גג הרכב. המראה היה כשל משפחה היוצאת לנופש בן שבוע ימים ורוקנה לשם כך מחצית מתכולת ארונות הבית…
כבכל פעם, גם נסיעה זו בחברתו הנעימה של רבי שמשון עברה עליהם מתוך קורת רוח, אם כי הנהג נאלץ לגנוז את תוכניתו לנצל את הנסיעה לשם ליבון נושאים אישיים עם הרב. אבל מה לא עושים לשם מצוות הכנסת אורחים בהידור?
בהגיעם לאופקים בירר רבי שמשון את הכתובת המדויקת של האורח, ובעוד הם קרבים לביתו, נקש הלה על גבו של הנהג וביקש לתת תשלום, כשהוא אוחז בידו שטר של… עשרים שקלים – סכום זעום השווה פחות או יותר למחיר נסיעה פנים-עירונית במונית.
"לא, חלילה!" הגיב הנהג, ובעוד הוא מהרהר לעצמו שהנסיעה מירושלים הרי לא היתה במיוחד עבורו, המשיך ואמר לנוסע: "רק כאן באופקים הארכתי את הדרך למענך בעוד כמאתיים מטר", ומיאן ליטול כל תשלום.
אלא שבשלב זה, למרבה הפליאה, נקש רבי שמשון על רגלו ולוחש לו: "קח-קח" אבל הנהג נותר לעמוד בסירובו ועשה עצמו כאינו מבחין ברמיזות, והמשיך לעמוד בסירובו: "מה פתאום, לא אקח ממך כסף!"
"בכל זאת", הפציר בו הלה, ובמקביל הגביר רבי שמשון את מאמציו לרמוז שעליו לקחת, והוא – עדיין אינו מבין מה הרב רוצה ממנו. וכי עליו להתבזות עבור עשרים שקלים, ולוותר על שכר המצווה בעד נזיר עדשים?! אולם לבסוף, לא יכול היה לעמוד בפני לחצו של הרב, שדחק בו – בלי שבן לווייתם יחוש בכך – והתרצה ליטול ממנו את הכסף.
הרכב נעצר ליד ביתו של בעל החבילות, ובמאמץ משותף של השלושה, נפרקו כולן והונחו על המדרכה, כשהם נפרדים לחיים ולשלום. והנה, אך נכנסו רבי שמשון והנהג אל הרכב, והלה לא עצר בעד רגשי הטרוניה שחש כלפי מעשהו של הרב: "מה רציתם ממני?! וכי לא אכפת לכם שבכך הפסדתי קיום מצווה בשלמות?!"
"אדרבה, ההפך הוא הנכון", השיב לו רבי שמשון, "וכי בשביל שאתה מעוניין להרגיש טוב שעשית מצוה בלי לקחת גרוש, האיש ההוא צריך לחוש אי נעימות? רצונך היה להרגיש טוב על ידי שהוא ירגיש שלא בנוח?! הלא אדרבה, היה עליך ליטול את מעט הפרוטות הללו כדי להשלים את המצווה בתכלית – באופן שגם הוא יצא בהרגשה טובה כאילו נטל חלק בהוצאות, ואז המצווה מושלמת ומזהירה"…
אל מול ההבנה המעמיקה הזו לשורשי המצוות והנפשות גם יחד, נאלם הלה דומייה, מתקשה לכבוש את התפעלותו מזווית הראייה החדה הזו שעליה לא חשב מתחילה.
עובדה הווה: כשהזדמן פעם לרחובה של העיר דימונה, ודמותו ההדורה כולה אומרת כבוד, ניגשה אליו אישה מקומית ובקשתה בפיה: ש"הרב יתפלל על הבן שלי", והתעקשה לצרף לבקשה שטר של עשרים שקל.
הרגש הטבעי של "שונא מתנות" מתקומם מול ניסיון כזה של אילוץ לקבל כסף בסכום כזה, ועוד להעניק לנותן ברכה… אבל רבי שמשון זצ"ל הבין שבמקרה הזה יש להתחסד וליטול את הכסף על מנת להסב לה בכך קורת רוח שעשתה משהו ממשי לטובת בנה.
"לקחתי את הכסף כדי לא לפגוע", סיפר לימים, "ותכף הלכתי לפינת הרחוב. רכשתי לעצמי בכסף זה דבר מאכל כלשהו, ועם הרגשת השובע הוצאתי את הפתק שבו היה רשום שמו של הבן והתפללתי עבורו בהתלהבות מכל הלב …"
מבשרך על תתעלם
מידה אחרת העלולה להימצא גם בקרב אנשי חסד מופלגים העוסקים כל ימיהם בהטבה, שרחמי לבכם נכמרים דווקא מסיפורו של השכן ההוא, או האומלל הכורע תחת נטל הוצאות המחיה משכונה פלונית, אבל לעומת זאת, בביתם פנימה שומרים הם בקנאות על המסגרת הכלכלית הקשוחה, שהרי ככלות הכול אין הם מסכנים שיש לטרוח עבורם למלא סיפוקם בכבוד. אפשר שהרגשתו של האחר והזר, המשתפרת פלאים לנוכח ההטבה, מצליחה להניע את לבם לפתוח ידם לרווחה, ובכך חשים שותפים ל'מצוה מיוחדת' שאינה קיימת בנתינה טבעית ומתבקשת לבני הבית.
אבל רבי שמשון זצ"ל, אף בזאת מידה אחרת היתה לו. מלכתחילה לא נזקק לענייני הצדקה הנשגבים בשל רגש כזה או אחר שאנוס היה להביאו אל סיפוקו. הוא היה טוב ומיטיב, מפני שכך רצה הבורא יתברך, והבורא יתברך רוצה גם – כפי המבואר להדיא בגמרא – שלאשתו ובניו ייתן האדם יותר ממה שיש לו, בעוד לעצמו יסתפק במה שיש לו בלבד.
וכך מספרת אחת מבנותיו שתחי':
"הוא היה 'דוחף' לנו בקביעות סכומי כסף, כל אימת שבאנו לביקור. תדיר אמרתי לו, 'אבא הרי גם אתה זקוק לכסף, ואולי אף יותר ממני', אך ללא הועיל, הוא נתן וחזר ונתן בלי שהתבקש וביד רחבה. באחת השמחות, כאשר ביקש להעניק לנו סכום גדול, עמדתי על דעתי בכל כוחי שלא לקבל ממנו, ולכאורה נראה היה שבכך תם העניין והוא נאלץ לוותר, אלא שבהגיעי הביתה – מצאתי את כל הסכום טמון בתיק של עגלת התינוק"…
במקרה דומה אחר, כאשר אחד מבניו שאל אותו מה יעשה אם לא ייקח הוא את הכסף, השיב לו רבי שמשון תכף: "אם לא תיקח אתה, אתן את הכסף למישהו אחר…"
גם כאשר היה חוזר מנסיעותיו לחו"ל, מעולם לא שכח את ילדיו שבבית על אף שהנסיעות הפכו עם הזמן לדבר שבשגרה, ובכל נסיעה הקפיד לחזור עם משהו במזוודה לכל ילד, כשהוא מטעים את מנהגו זה לאמור: "אבא הרבה לא בבית, שיהיה להם!" ורוכש למענם ברוחב ועומק לבו הטוב.
(קטעים מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש')