"חזק ואמץ" לא כג
בגמרא (ברכות לב) אם רואה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר: "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'". יהודי צריך לקוות, ושוב לקוות אל ה'. לא לאבד ביטחונו, להתפלל ולשוב ולהתפלל. זו עבודת אלול, זה הלקח העולה מהמזמור של אלול: לחיות עם העתיד! "כל הדוחק את השעה, שעה דוחקתו. וכל הנדחה מפני השעה, שעה נדחית מפניו" (ברכות סד ע"א).
"תניא, אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה, וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומיהו, רבי עקיבא, וכשעליתי ליבשה בא וישב ודן לפני בהלכה.
"אמרתי לו: בני, מי העלך?
"אמר לי: קורה של ספינה נזדמנה לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי.
"מכאן אמרו חכמים: אם יבואו רשעים על האדם, ינענע להם ראשו" (יבמות קכ"א ע"א).
פעם בא יהודי לרבו, סיפר בלב שבור שכמה שהוא מתאמץ- אם המדובר היה ברוחניות, או בגשמיות, איני יודע- מבוסס הוא בבוץ. מוציא רגל אחת, והשנייה שוקעת…
אמר לו רבו: "היטבת להגדיר את מצבך. אתה שקוע בביצה, ומבוסס בה. אבל ידוע תדע: אם תיכנע, ותשב תחתיך, תישאר בה לעד. אבל אם תמשיך ללכת, הרי כל צעד מקרב אותך אל סופה!"… ובלבד שנדע מה היעד, ונחתור אליו!
שהיתי במחנה הסגר בסיביר. הרוסים הגלו לשם את אויבי המהפכה. אתם מבינים שאני סיכנתי את רוסיה הגדולה… אבל לא רק אותי ואת חבריי. הם הגלו את צמרת המשטר והצבא הליטאי, לאחר שהשתלטו על המדינה. היו שם חמישה עשר גנרלים, וארבעה עשר בישופים ושרים ופקידים בכירים. אז בעיתות מצוקה, מתגלה הטבע האמיתי. בני הישיבה עזרו זה לזה, והם גנבו זה מזה. טוב, זה בדרך אגב. העבידו אותנו בפרך. בשש בבוקר העירו לארבע עשרה שעות עבודה רצופות. בערב חזרנו, רועדים מקור, מחולשה ומעייפות. אבל בני ישיבה אנו. יש להתפלל ערבית, ולקום מוקדם יותר ולהתפלל שחרית.
אני משכים קום, כל הגויים ישנים, ורואה בעבר השני של האולם את אחד הגנרלים קם ומעיף מבט חרד סביב. שעונים לא היו לנו, את השעה אפשר היה רק לנחש. בכל רגע עלולים לבוא הזקיפים ולהעיר. במהירות הבזק קם, הושיט ידו לצרורו, לבש בחטף את המדים הצבאיים המקומטים והדהויים, עם הדרגות על הכתפיים ויער המדליות, והחל מצדיע לעצמו בתזזית, בגו זקוף, עמידה נוקשה, כתפיים מורמות, סנטר מוטה קדימה. סיים בחטף ופשט את המדים. אך דחפם לאמתחתו והזקיפים הגיעו ברוב המולה, להקיץ ליום עבודה חדש.
ראיתי ותמהתי, החלטתי לברר פשר הדבר.
הציבו אותנו בשורות של חמישה, לצעוד אל היער לחטיבת העצים, פילסתי דרך ועמדתי לידו.
התעלם ממני.
התחלנו ללכת, ושאלתיו: "מה זה היה? מה עשית בבוקר, לפני שכולם קמו?".
בתחילה חשש, ואחר כך נאות להסגיר את סודו: "ראה", אמר, "הייתי מצביא בצבא הליטאי, פיקדתי על חטיבות. הכל נגדע בחטף, הגלונו לסיביר והפכונו לעבדים. אבל לא אבדה תקוותי שהמלחמה תסתיים, ליטא תשתחרר ואחזור להיות גנרל מהולל. אבל חושש אני, שבינתיים יפעם הדיכוי האכזרי, וישכיחו ממני שאיני עבד אבוד אלא גנרל עטור תהילה.
"לכן הגנבתי עמי את המדים, ומפעם לפעם אני עוטה אותם, ומדמיין לעצמי כאילו הייתי סוקר עתה מצעד צבאי העובר בסך, ומצדיע לגדודיו!"
הנה, הוא חי עם העתיד!
כשליטא נכבשה על ידי הקומוניסטים, הסתתרנו מפניהם. רוב התושבים התגוררו בדירות שכורות, ואני זוכר שדירה שיש לה יציאה אחורית היתה יקרה יותר, כי חשבו שניתן לברוח בעד היציאה האחורית. מאוחר יותר הוברר, שהציבו שם מארב. הכלל, מצאתי מקלט בביתו של שוחט ומוהל, בדירה שיש לה יציאה אחורית, מפלט לעת מצוא. 'מצאתי מקלט' – אין זה מדוייק, כי הוא היה מבוקש עוד יותר ממני. ואכן, לילה אחד נשמעו הדפיקות האלימות מהן יגורנו.
לחשתי לו: "רבי אייזיק, עמוד הכן ליד הדלת האחורית, ואני אפתח ואראה את מי הם מבקשים".
פתחתי, וחששי התאמת. עמד שם קצין של הבולשת: "פה גר השוחט?!"
כיחשתי: "לא!". השחיטה הכשרה נאסרה ברוסיה.
לא ויתר: "פה גר זה שמוהל ילדים?"
גם זו עבירה על החוק. אמרתי: "לא!".
"דריי ניט קין קאפ", סינן באידיש שורשית, "איפה הוא?"
נו, אז מ'הערט מאמע לשון, איז שוין אנדערש. "אייזיק", אני קורא, "אתה יכול לבוא!".
אייזיק מגיח, חיוור כמו סיד. קצין הבולשת מגיף את הדלת אחריו וניגש לעניין: "אתה עושה ילדים ליהודים!", עוד הגדרה. "לפני כמה שבועות נולד לי ילד. אשתי חולמת שאבא שלה דוחק בה לעשות את הילד ליהודי. תבוא מחר בתשע בבוקר לרחוב ברזני חמש. תראו אישה שיוצאת מהבית עם סל, זה סימן שהבית ריק. רק המשרתת נמצאת בו, והיא בסדר. אתה תמול את הילד, ואתה תעזור לו". זו היתה הסנדקאות הראשונה שלי.
למחרת לא הלך השוחט לעבודה, וזה סיכון בפני עצמו, אם יפוטר ירעב ללחם. החליט שאם כבר, נלך לטבול לפני הברית. בוססנו חמישה קילומטרים בשלג עד לנהר. הוא חצב בקרח וטבל, אני טבלתי אחריו. כמעט ונסחפתי במים, בנס מצאתי את הפתח החצוב ועליתי. איזה קור היה…
חזרנו למרכז העיר. שעונים לא היו לנו. הלכנו לסניף הדואר. היה שם שעון גדול, ועוד דבר חשוב: היה שם תור ארוך. כי אם מוצאים ברוסיה אדם מובטל, מיד מתחקרים אותו. אם אין לו עבודה הוא פרזיט, עלוקה. אם יש ולא הלך, נאשם בחבלה בכלכלה. עמדנו בתור לאשנב אחד, לפני שהגענו אל הפקיד הלכנו לתור אחר.
כשהתקרבה השעה הלכנו לרחוב ברזני, וראינו אשה יוצאת עם סל. נכנסנו, המשרתת הראתה את עריסת התינוק. היה שם פתק, עם השם העברי באותיות רוסיות. המוהל מל ואמר את הברכות, אני הייתי הסנדק עם העמידה לברכות.
המשרתת הופיעה: "הכל בסדר? בעל הבית אמר לא ללכת".
מה כעת? הביאה לשולחן כיכר לחם, "כיכר השבת", שלושה קילוגרמים. בחיים לא ראיתי כזה כיכר. הוציאה מחבת, אמרה: "זה חדש". שברה לתוכה תריסר ביצים, ספרתי. הדלקתי את האש, וטיגנה חביתה.
אמרתי לשוחט: "סעודת מצווה".
אמר: "תאכל!".
אולי קיבל על עצמו תענית.
ישבתי ואכלתי לשובע, לראשונה מזה שבועות רבים. כיליתי הכל עד תום. היו לי שני עדים.
בירכתי, ועמדנו לצאת. המשרתת עיכבה אותנו: "בעל הבית אומר שתיקחו".
לא יאומן, אוצר השווה זהב. שק לחמים, שלושים ושישה קילוגרמים. אמרתי: "יפגוש בנו שוטר, ויצווה לפתוח את השק. ישאל מאיפה זה, מה אומר?"
החווירה: "לא, לא!". לחשה. אסור שיחשדו שיש לקצין הבולשת קשר עם יהודי, ואיזה קשר.
עלה במוחי רעיון: "תני לי תלושי קנייה בחנות הממשל".
האזרחים קנו בחנויות הרגילות. עמדו שעות בתור כדי להיווכח שאין כלום. הפקידים ואנשי הצבא והבולשת קנו בחנויות המיוחסות בהן היה כל טוב, ובמחירים נמוכים.
עשתה כן בשמחה, והייתה לנו רווחה למשך זמן רב.
חמישה שבועות עברו. הלכתי ברחוב, והנה קצין הבולשת מולי. פניתי אליו: "אפשר לשאול אותך שאלה?"
החוויר. הסתכל סביב, ולחש: "מהר, מה רצונך?"
אמרתי: "ראה כמה אתה מבוהל. כמה הסתכנת בכך. מה עלול לקרות אם יוודע הדבר? למה עשית זאת, למה הסתכנת?"
ענה, "ראה, העם שלנו קיים שלושת אלפים שנה. נכון שכעת עובר הוא תקופה קשה. אבל זה כמו יום מעונן, העננים יתפזרו והשמש תזרח. זו תהיה גאווה להיות יהודי, ואני רוצה שבני יידע לאיזה עם הוא שייך, וימצא אליו את דרכו!". זה נקרא לחיות עם העתיד!
לכל בן ישיבה, לכל אברך, ובעצם לכל אדם, יש זמנים קשים. במיוחד כשעורכים חשבון נפש, והמאזן לא מזהיר. ועלולים ליפול לייאוש, וזה אסור, וגם כוזב. כי העננים יתפזרו והשמש תזרח, וחייבים להחזיק מעמד עד אז. זה נקרא לחיות עם העתיד. מבוססים בבוץ, אבל בכל צעד מתקדמים לסופו. ומתפללים, ושבים ומתפללים, ולבסוף נושעים: "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'!"
(מתוך 'והגדת' אלול)