השבוע הזכיר לי מישהו את 'מלחמת המפרץ', שהחלה ממש בימים אלו.
הא, היו ימים… זה היה לפני 15 שנה בערך, לא? – אמרתי לו בלי לחשוב הרבה.
"ממש לא. חלפו 29 שנה". מי מאמין שהזמן רץ כל כך מהר…
נער הייתי אז. המלחמה הסתיימה 4 ימים בסך הכל לפני בר המצוה שלי, אך הרגעים חרותים בלבבי, בדיוק כפי שהם חרותים וזכורים בלבבותיהם של כל אלו שהיו אז, בסך הכל לפני 29 שנה…
מכל ימי המלחמה, שני הימים המפחידים ביותר, מבחינתי כנער, היו הלילה הראשון בו נשמעה האזעקה בבני ברק ומטח הטילים שלאחריו, ואותו ליל שבת נורא, ליל שבת כ"ה שבט. התפללנו בליל שבת בישיבת "נתיבות עולם" הסמוכה לבית הורי, ברחוב השלושה בבני ברק. קבלת שבת, שיעורו של הרב הגאון רבי אליעזר פרבשטין שליט"א ולאחר מכן התפללו תפילת ערבית.
כשכל המתפללים נעמדו להתפלל שמונה עשרה, נשמעה האזעקה עולה ויורדת. איש לא זז ממקומו וכולם המשיכו להתפלל שמונה עשרה, ואז נשמעו המטחים. טילים חלפו מעל שמי בני ברק וכל החלונות ב"נתיבות עולם" רעדו כעלה נידף. כשאמרו "ויכולו", ככל הזכור לי, נשמעה שריקה אימתנית נוספת ושוב נורו טילים. הכל זז, החלונות כמעט והתרסקו ואני זוכר את עצמי עומד בתפילה ורגליי רועדות בחוסר שליטה, רעדה אמיתית אמיתית. החזן אמר "קדיש" והקהל הגדול צווח וצעק "אמן יהא שמיה רבא" בזעקות.
השתתפתי מאז בהרבה תפילות "נעילה" ביום הכיפורים, אך "אמן יהא שמיה רבא" נוראי כזה, לא שמעתי מאז ועד עתה. חרדת מוות. לא היה לי שום ספק שהטיל נחת פה, רחוב ליד. אולי מעל הבנין שלנו, מקסימום ברחוב הרצל הסמוך. הכל היה כל כך חי ומוחשי, שובל של הבזקי אור באוויר והבזק ה"פטריוט" המשיב לו "תשובה", ומיד ה"בום" הגדול, שהורגש כל כך קרוב. מיהרנו הביתה, שם פגשנו את אמא, היסטרית מאין כמותה. הטיל, כך היה נדמה, נחת כאן ממש, ואחותי, שהלכה כנראה להשתתף ב"קבלת שבת" או בחוג "שמירת הלשון"- נעלמה…
באותם הימים לא היו מכשירים סלולריים לאף אחד ובוודאי שלא רשתות חברתיות מטופשות והרסניות או רכילויות שעוברות תוך שנייה באלף ואחד מכשירים ברגע אחד, ובכל זאת, לא ברור מהיכן, אך כולם ידעו, בעיצומה של השבת, שהטיל נפל ברחוב המקביל לבני ברק, ברמת גן הסמוכה, ברחוב יונה. כולם שחו בהתרגשות בקיום הבטחתו-הכרזתו של מרן שר התורה רשכבה"ג הגר"ח קניבסקי שליט"א, שבבני ברק לא יפלו שום טילים, וכולם, נראה שכל יהודי בבני ברק, אנשים נשים וטף, צעדו לאחר הסעודה לרחוב יונה ברמת גן.
שביבי זכרונות מההליכה השבתית לאזור האסון מעלים אלפי יהודים נוהרים לכיוון רמת גן. הרחוב עצמו היה מוצף בשוטרים ובכוחות הצלה וכיבוי, ודחפורים וטרקטורים פינו את ההריסות, שהתפרסו על פני רחוב שלם, מחשש לנפגעים. הרס אדיר של חצאי בניינים קורסים, והכל מטיל אחד. ההמונים המשיכו לזרום לכיוון רמת גן וכולם שחו בהתרגשות בקיום הבטחתו-הכרזתו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א לפיו ב"בני ברק לא יפלו טילים".
*
בספר הנפלא "נס להתנוסס", שחיברו הגר"י זילברשטיין שליט"א והרה"ג ר"י שוורץ שליט"א לאחר מלחמת המפרץ, מביאים את דברי מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לויינשטיין זי"ע, שמסר בישיבה לאחר ניסי מלחמת "ששת הימים". וכך אמר המשגיח זצוק"ל: "ראשית צריך בעת הזו להכיר שמעשה ה' אינו מקרה ולדעת שכל גורלנו הוא בידו יתברך ושאין לשום גורם השפעה על זה ואין עוד מלבדו. הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גזרו עליו מלמעלה…
"הניסים והנפלאות שארעו עמנו ניתנו לנו כדי להתחזק בישועת ה' ולצפות, ולהתכונן לגאולה השלימה שתבוא, במהרה בימינו. ראינו בחוש ניסים גלויים, וראינו בחוש שכר ועונש וקרבת אלוקים אלינו, והנה עברנו מאורעות כאלה, אשר צריכים לחולל שינוי גדול באדם. זכינו להינצל באורח פלא וסיפורי ההשגחה, הניסים הגלויים, נשמעים וידועים לכל. והנה מדוע לא חל שינוי אצלינו? – כי רק העמל בהתבוננות וההשבה ללב, הם המשפיעים על האדם!".
*
29 שנה חלפו מאז. כמה חיזוק נותר לנו מאותם מערכת ניסים מופלאה, שליוו אותנו בכל אותם ימים? 39 טילים נפלו בישראל, כאשר במקומות אחרים בעולם, כמו בסעודיה למשל, כל טיל שכזה גרר עשרות הרוגים ופצועים. הנה קטע מהעיתונות מלפני 7 שנים: "רשת אל-ערבייה דיווחה הבוקר (יום ה') כי אמש נורה טיל סקאד לעבר העיר א-רקה ופגע בשוק העתיק וההומה אדם אלהאל. לפי הדיווח, 40 נהרגו מפגיעת הסקאד ו-220 נפצעו. גורמי אופוזיציה טענו כי רבים עדיין לא חולצו מתוך ההריסות ומסרו כי קיים מחסור חמור במנות דם להעברה לפצועים"…
כמה התחזקנו מאז? מה נותר לנו מהחיזוק של אותם ימים טרופים?
שח הצדיק הנודע, הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל (מתוך הספר 'להישאר יהודי'): "הבריות אינם רוצים לראות ניסים ומעדיפים לעצום עיניים בפניהם. הרמב"ן כותב בסוף פרשת בא, כי ניסים גלויים עוזרים לראות ניסים נסתרים. יסוד האמונה הוא להכיר בכך , שכל המתרחש בעולם – נס הוא.
"קחו לדוגמא את מלחמת המפרץ הראשונה, שארעה בשנת תשנ"א. שלושים ותשעה טילי סקאד נשלחו בידי עירק לעבר ערים בישראל, כאלו המיושבות בצפיפות גבוהה. מלחמת העולם הוכיחה, כי הפצצת ערים גורמת למספר עצום של קורבנות, והנשק המודרני, הסקאדים, מסוכן עוד יותר. ובכל זאת, ולמרות הנזק האדיר מטילי הסקאד – מת רק אדם אחד מפגיעה ישירה!
"מומחי צה"ל הכינו בעת המלחמה את בתי החולים לקליטת מאות, אם לא אלפים, של נפגעים בכל התקפת סקאדים יחידה, הם שיערו את הנתונים על פי מלחמת אירן-עירק, בה כל טיל שנפל על טהרן הרג שמונה עד עשרה בני אדם, זאת מלבד המספר הגבוה של הפצועים קשה (הנתונים נלקחו מספרו של סם ופר "טילים, מסכות וניסים").
"ההתקפות העירקיות על ישראל החלו בתחילת חודש שבט ונמשכו עד אמצע אדר, הן גרמו להרס של מאות דירות. באחת התמונות, אותן ראיתי, נראה בניין בן שלוש קומות הרוס לגמרי מפגיעת הטיל ומתוכו בצבצו פניו של אדם, לכוד בין ההריסות אך חי ונושם. אחר כך נמצאו שם בני אדם נוספים, כולם חיים. וכך אירע לא פעם ולא פעמיים, אלא שלושים ותשע פעמים! אגב, העונש של שלושים ותשע מלקות מגיע על פי דין תורה לחוטא, העובר על מצוות התורה…
"מומחים לענייני צבא באירופה ערכו מחקר השוואתי בין תוצאות ההפצצה של לונדון על ידי גרמניה במלחמת העולם השנייה (הבליץ'), לבין ההתקפות העירקיות על אירן ועל ישראל. הם ניתחו את דברים ונשארו עם שאלה פתוחה: למה כמעט לא היו נפגעים? הם הודו, כי מדובר בעובדות מדהימות ונמנעו מהבעת חוות דעת מקצועית. האין כל זה נס הוא?! וכי ניתן לומר כי מדובר במקרה ותו לא?!"
— השבוע לפני 29 שנה. אפשר עדיין להודות על הניסים שליוו אותנו ולהתחזק בעקבותיהם…
(יתד נאמן)
2/260