"וְזֹאת הַבְּרָכָה" (דברים ל"ג, א')
תחילה מבקשים אנו לדעת ולהחכים, מה יכול להחזיק אותנו, צעירים כמבוגרים, בדור תהפוכות זה, כדי שנישאר יהודים?
הרבי עונה ואומר: בדור שפל וחשוך זה של התגברות הטומאה והניסיונות, 'חובת לימוד התורה' אינה רק בשביל קיום מצוות תלמוד תורה או במטרה להיות 'תלמיד חכם', אלא בשביל שיוכל להיות יהודי! קשה מאוד לעמוד מול ריבוי הניסיונות ונגד השפעת הרוחות הזרות, בלי המחסה והמגן של לימוד תורה. בדורנו, לימוד התורה – הוא הוא יסוד היהדות. מי שאינו לומד תורה, אין כמעט במציאות שיוכל לעמוד איתן.
גם מי שאין תורתו אומנות, ודווקא אחד כזה, צריך לדעת, שהתורה תחזיק אותו ואת ביתו מול רוחות הזעף של הכפירה וההפקרות. כך יראו ילדיו שהוא מוסר נפשו לקיים דברי חכמים וקובע עתים לתורה, ועל אף עסקיו המסועפים לא מוותר על שיעור קבוע; כך הוא יבנה יסודות חזקים ואיתנים לביתו.
מרן שליט"א אומר שהדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות מול המלחמות המתרגשות עלינו ברוחניות ובגשמיות – הוא לימוד התורה. הרבי מביא סיפור שסיפר אביו מרן זי"ע בשם הרב מנאסד זי"ע, ששמע מפי הרב משינאווא זי"ע. וכך היה המעשה שהתרחש אצל מרן ה'חתם סופר':
היה זה בתקופה שנגזרה גזרת גיוס על כל הצעירים, ותלמידי ישיבתו הקדושה של ה'חתם סופר' השתמטו בתואנות ובתחבולות שונות ולא נרשמו. בפרעשבורג התגורר רשע שעולל צרות ליהודי העיר, ולתלמידי הישיבה בפרט. באחד הימים שלח הלה להודיע ל'חתם סופר', שהוא עומד להלשין על תלמידי הישיבה שמתחמקים בעורמה מהתייצבות לגיוס, כשהוא אף מוסיף להתרברב, שבתוך כמה ימים יהיו כל תלמידי הישיבה לבושים מכנסיים אדומים של מדי הצבא. כיוון ששמו של אותו רשע היה ידוע ומוכר בעיר כ'מוסר' המסוגל לכל, עוררו דבריו דאגה גדולה בלב ראשי הקהילה. מפני חומר העניין, החליטו להביא את דבריו תיכף ומיד לאוזני רבם, הגם שהוא אחז באמצע מסירת שיעור בפני התלמידים, והם ידעו שמקפיד הוא מאוד שלא יפסיקוהו באמצע אמירת שיעור בשום אופן, יהיה מה שיהיה. נכנסו ראשי הקהל אל בית המדרש, והתיישבו מול פני קודשו כדי שיראה אותם. כשהבחין בהם והבין שאם באו באמצע השיעור בודאי יש כאן עניין דחוף ביותר, רמז להם בידי קודשו בסימן של שאלה ואמר: "נו…" הם פרצו בבכי וסיפרו לו על אודות הסכנה האיומה המרחפת על מאות תלמידי הישיבה, נוכח דבריו החמורים של אותו רשע. כשסיימו דבריהם, חזר ה'חתם סופר' ושאל: "נו" (כאומר: ובכן, מה אתם רוצים?), והם השיבו, שבאו להודיע את הדברים ולבקש מרבם שיטכס עיצה מה לעשות בעניין. החווה ה'חתם סופר' בידי קודשו על הגמרא, ואמר בלשון קודשו: "איך טָא דאך יא" (זה מה שאני אכן עושה), והמשיך במסירת השיעור. ואכן, לאחר זמן מה, התבשרו שאותו 'מוסר' מת במיתה שונה.
הרופא מקנא ברבנית
הרבי מספר, שנכנס אליו אדם וקונן שאין בו מנוחה ושלוות הנפש. ביקשתי ממנו, אומר הרבי, שיפרט לי את סדר יומו, ואז הבנתי. הוא לא קבע עתים לתורה. אמרתי לו, שאם יקבע עת וזמן ללימוד התורה דבר יום ביומו, באורח קבע – מובטח שימצא את שלוות נפשו. לימוד התורה הוא המעולה שבעצות ובתרופות שנועדו להרגיע את נפש האדם.
היום לא צריך אמונה שהקב"ה יתן שכר בעד לימוד התורה, ולא צריך להמתין לשכר הצפון לעולם הבא. אפשר לראות זאת בחוש כבר בעולם הזה. התבוננו כיצד נראה בית שמחנכים בו לתורה ולמצוות, כמה שמחה ושלוות נפש שרויים בו; וכיצד נראה בית שלא זוכה לגדל את דייריו על ברכי התורה והיראה, איך אין בו כיבוד הורים, ואפילו אנושיות אין כמעט.
לפני מספר שנים, כשישבתי פעם אצל אמי הרבנית תליט"א, הופיע הרופא המטפל בה, ובזמן שהותו נכנסו לחדר כמה מנכדיי שיח', התקרבו אליה לברך אותה באמירת א גוטע נאכט (לילה טוב) ונישקו את ידה. הרופא הקשיש היה אחוז התפעלות, ואמר שנפשו יוצאת מקנאה. הוא התבטא באידיש בכאב עצום: "מיינע שקצים קומען צו מיר נאר ווען זיי דארפין געלט" (ה'שקצים' שלי באים אלי רק כשזקוקים לממון)… 'שקצים' כך כינה אותם. פשוט וברור, ששמחת חיים ושלוה אמיתית נמצאות, רק בבית שמגדלים בו לתורה ולמצוות, ואבי המשפחה לומד, וקובע את כל סדר יומו לפי שיעוריו. התורה היא ה"חיסון" נגד כל הנגיפים והמחלות הרוחניות.
כולנו שואלים את עצמינו, איך נצליח בסיעתא דשמיא לגדל דורות של ילדים נאמנים לה' ולתורתו.
כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א חוזר ואומר בשיחות עם מלמדים: ראשית כל, עלינו לדעת, שבכל מצב ובכל זמן אסור להתייאש ולאבד תקווה. מחנכים או הורים שנותנים את תשומת הלב הראויה, ומשקיעים באמת, בכל כוחם, בלב ובנפש בתלמידיהם ובילדיהם, יכולים גם בזמנים קשים אלו לגדל דורות מפוארים ולהעמיד תלמידים הגונים.
ואיך עושים כן למעשה?
יש שתי דרכים בעבודת החינוך:
הדרך האחת מתמקדת בשכר ובטובה הצפויים לנו כאשר נלך בדרך הטוב. בדרך חינוך זו, אנו מקרבים את הבן לעבודת ה' על ידי שמתארים בפניו את העולם הבא השוקק חיים נצחיים, שם צפון לצדיקים שכר מופלא, ובד בבד מתארים גם את השכר בעולם הזה, שהרי "כבוד חכמים ינחלו", גם "אורך ימים בימינה והשמאלה עושר וכבוד" – אלו ברכות בעולם הזה. דרך זו מאהיבה את התורה על הבנים, וגורמת להם לחוש תשוקה ומשיכה אל הקב"ה מצוותיו.
הדרך השנייה מתמקדת בתיאור העונשים העלולים לבוא אם לא יקיימו מצוות ה'. מדגישים בפני הבן, כי כמו שיש שכר – יש גם עונש, ובקלות עלולים לבוא לידי חובה בבית דין של מעלה. "ודע כי על כל אלה יביאך אלוקים למשפט" – העולם אינו הפקר, ועל הכל עתידים ליתן דין וחשבון ביסורי גהינום קשים.
החכמה היא לשלב שתי דרכים אלו בעצה ובתבונה, והוא מה שאמרו חז"ל (סוטה מז ע"א): "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת', היינו, תיאור הטובה והשכר למי שידבק בהשי"ת ובמצוותיו.
הרבי מספר בשם אביו הרבי זי"ע, שבהיותו ילד קטן בן שלוש, שהה במרחצאות יחד עם אביו הרב מרודניק זי"ע, ושכרו למגוריהם בית מאחד הגויים. בבית הסמוך התגורר גוי גדל קומה, שהיה לבוש כותנת לבנה ארוכה עד רגליו… באחד הימים בשעות הבוקר, כשזרחה השמש, ואדי הטל עלו מן הארץ, עד שנראה באופק כמין ערפל סמיך ומראהו כעשן הכבשן, קראו אביו אל החלון, ובהצביעו על ענני האדים במרחק, אמר לו: "ראה נא, בני, איך בוערת לעינינו אש הגהינום, וזהו העשן העולה ממנה. והגוי בכתונת בחוץ הוא ה'גהינם שַֹמָשֹֹ' (השמש של הגהינום)… ומי שחוטא – נופל לידיו, האם תרצה לילך לשם?"…
כשסיפר זאת אבי זי"ע – ממשיך מרן שליט"א ואומר – תיאר את האימה והפחד שנפלו עליו בילדותו, כששמע דברים אלו… בזמננו, כחלק מירידת הדורות וקטנות המוחין, קשה מאוד לחנך בדרך זו, כי צריכים להזהר מאוד מהטלת אימה יתירה, היות שפחדים עלולים להביא לידי לחץ נפשי, ולא רק בילדים רכים, אלא אפילו בחורים ואברכים מבוגרים, לכן אי אפשר כמעט לפעול על ידי הטלת מורא ופחד הדין.
אמנם צריך לדבר מפעם לפעם על שכר ועונש, שהעולם אינו הפקר חלילה, אך בעיקר צריך להחדיר התרוממות הנפש, שמחה ואהבה בקיום מצוות השם, להכניס רוח חיים, התלהבות וחמימות בלימוד תורה ובכל מצווה שמקיימים, כאשר ילד מרוצה ושמח במה שהוא עושה, אם בתורה ואם במצוות, הדברים חודרים לנפשו ונחרטים בו לקניין נצחי, ובכל מצב הוא יזכור אותם ויתגעגע אליהם.
הנגיף עלול להדביק
באחת השיחות שמסר הרב למשגיחים בישיבות, אמר: בחורי הישיבות בוודאי מודעים לגודל הסכנה, שהרחוב טומן בחובו. אולם בכל זאת, מוטל חוב קדוש על המשגיחים בישיבות לגרום לכך, שהרחוב יהיה כה מאוס ומשוקץ בעיני הבחורים, עד שיבינו, שכאשר הם מוכרחים לצאת אל הרחוב, עליהם ללכת במהירות, ומיד לשוב לביתם או לישיבה, ולא להתמהמה בחוצות אפילו פעם אחת. לא אלמן בישראל, גם היום רואים בחורים שמקדשים עיניהם.
אני מוכרח לספר, מה ששלח לומר לי יהודי אחד שטס לפני זמן מה לארה"ב. לפני הטיסה, בשדה התעופה, הבחין בשני בחורים שעיניהם היו מוטות כל העת ושקועות בספריהם, וכך גם היה במהלך כל הטיסה. מרוב התפעלות הוא לא התאפק, ושאל למוצאם. כששמע שלומדים בצאנז, שלח לומר לנו, שלא האמין כי בדורנו עדיין יכולים לצמוח בחורים בעלי השגות כאלו, ששומרים על עצמם ועל קדושתם.
אני נזכר בבחור נוסף אצלנו בישיבה, ששילם לאדם שיתלווה אליו אל שדה התעופה כדי שיוכל להיזהר בקדושת עיניו. הוא גם הרוויח מיידית, כיוון שהממונים שם ראו אותו עם מלווה, וחשבו שמא אינו בקו הבריאות, ועל כן הוא לא היה צריך לעמוד על כולם בתור, העלו אותו ראשון…
אף על פי שהדבר פשוט וברור, צריך לחזור ולהזכיר זאת שוב, הן בשיחות כלליות, והן כשמשוחחים באופן פרטי על בחור; להשחיל פעם אחר פעם דיבורים על גודל הסכנה הטמונה ברחוב, עד שתגעל הנפש מלהימצא שם, וכאשר ילכו שם בהכרח, יעברו את הרחוב במרוצה ממש.
התמונות נחקקות בראש
בשיחות להורים מגדיר מרן שליט"א גם את תפקידם, בתוך המסכת המורכבת של חינוך הצאצאים: במוחו של הילד הצעיר נחקקת, יותר מכל, התנהגות אביו. הילד רואה אם אביו אוהב תורה, לומד תורה, ומקיים מצוות בשמחה ובתשוקה מתוך התרוממות הנפש, או שמא הוא עושה הכול כמצוות אנשים מלומדה.
יכולים לשלם למחנכים המובחרים ביותר, לנסות את כל האפשרויות, אך אם האב אינו מהווה סמל של התנהגות מופתית ועבודת ה' – קשה לקבוע שהמאמצים יישאו פירות. במצב הטוב ביותר, הם ישפיעו רק לתקופה קצרה.
ילד צריך לראות שאביו אינו מוותר על שיעור תורה, שהוא מדבר על שיעוריו בבית, שהוא מלא בשמחה על שעת הלימוד שלו. ילד צריך לראות שמחה אמיתית של אביו מול ההישגים והידיעות שלו במה שלמד בחיידר. כך נחקק במוחו של הילד הצעיר עד כמה יקר ערך הוא הלימוד, עד כמה הוא מרומם את הנפש, הילד מבין שאביו שואף באמת לראות את ילדיו צומחים לתלמידי חכמים, וכל הרכוש שווה בעיניו כאפס, לעומת מסכת אחת שהבן יודע על בוריה.
הדבר הזה הוא מעיקרי החינוך ויסודותיו: שהילדים בבית יראו היאך ההורים שמחים ומתלהבים בכל מצווה. כשהבן רואה כיצד אביו ניגש לשבת קודש – אינו מדבר רק על שמירת שבת בדקדוק הלכה, אלא על הנועם והערגה הממלאים את הלב; כשהבן רואה איך האבא מצפה ומייחל לבואה של השבת; כשהוא רואה אותות של אהבת המצווה וחביבותה, הנאה אמיתית לדקדק בהלכות שבת – מושרשים המראות בקרבו, ומותירים בו חותם בל יימחה לעולמי עד. כך הוא יקבל על עצמו את עול המצוות מתוך ידיעה תת הכרתית שזה הדבר הטוב ביותר והמשמח ביותר. כך יגדל ללמוד תורה בחשק ותשוקה, ולקיים מצוות ה' באהבה.
הילד בונה את חייו האישיים לפי התמונות שנחקקו בלבו בהיות קטן: כיצד אביו התפלל; כיצד בירך ברכת המזון; כיצד קרא קריאת שמע שעל המיטה; כיצד הייתה התנהגותו בבית; כיצד הוא דיבר עם האמא, האם בהערכה אמיתית ובעדינות, או להיפך; כיצד שמר על מוצאות פיו, בבית, בקרב בני משפחתו, או בחוץ.
אם הרשמים החיוביים לא יעוררו אותו היום לילך בדרך אבותיו, יעוררוהו מחר.
מרן שליט"א נשאל על התופעה, שהורים עושים כל מה שביכולתם לגדל את בניהם לתורה, אולם לא מקדישים תשומת לב מיוחדת לחלק ה'מידות' של הילד. גם כאשר רואים עליו שהוא נער עז פנים, ואינו בר מדות ודרך הארץ, הם מתנחמים ואומרים שהוא עדיין ילד קטן.
מרן שליט"א עונה: ההיפך הוא הנכון וכפי שהיה אבי זצ"ל עומד ומזהיר בשיעורי חורש"י פעמים רבות. כי הנה, בכל הנוגע לענייני תורה ושכל, הרי אם לא למד בינקותו – ילמד בבגרותו, וכפי שכבר שמענו, אם לא בגיל שמונה, אז בגיל עשר; ואם לא בעשר, אז בגיל שתים עשרה.
לכן בכל הנוגע למידות. הזמן לחנך את הילד במעלות המידות, לעדן את טבעו שיהיה בעל דרך ארץ, בעל פה נקי – הוא כבר בעת שהילד זוחל על הקרקע. הנה בכל הנוגע ללימוד התורה, קבעו לנו חז"ל באלו גילאים ראוי להתחיל: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד" (אבות ה, כא), מה שאין כן בחינוך למידות, שלא ניתן בו שיעור…
הרבי נשאל על כוחה של אם בישראל, מדוע כתוב "ואל תטוש תורת אמך", בשעה שאביו מלמדו תורה.
מרן שליט"א תולה את התשובה ביסוד זה של ציות לחכמי הדור: הרי חז"ל כבר אמרו שנשים אינן בנות תורה, ולכן בכל ספק שמתעורר אצלן – שואלות את הרב ומורה הוראה. לא עולה בדעתן כל התחכמות. הן עושות הכל לפי מה שמורין להן, באיסור והיתר ובכל מקצועות התורה. זו חוכמתן של נשים – התמימות והציות ללא עוררין לחכמי התורה. זו התורה שמנחילה האם לבנה, וזה יסוד קיום האומה הישראלי: 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך', 'התהלך לפני והיה תמים'. זהו יסוד גדול, שלא לחשוב שאני פיקח ומבין יותר מהדור הקודם, או שעל פי הכללים המודרניים יש אפשרות להשיג יותר.
טעות זו, יסודה בראשית ימי ההשכלה, לפני מאתיים שנה, וכל אלו שהלכו בדרך מוטעית זו – ירדו לבסוף מדחי אל דחי, עד שיצאו מהדת לגמרי. רק אלו שאחזו באמונה בתמימות, ללא שום התחכמויות – נשארו תמימים באמונתם, ויצאו מהם דורות ישרים אשר הולכים בדרכי אבות עד היום הזה. הללו השתדלו לדעת ולהבין טעמה של כל מצווה, שהרי מותר להשכיל ולחקור ולדרוש בטעמן של מצוות, אך זאת בתנאי בל יעבור: הם ידעו, שאחר כל השגותיהם, הרי הם מוגבלים בדעתם, ו'החקר אלוק תמצא', שהתורה היא למעלה מהשכל.
תמימות- היא יסוד התורה.
זה מה שמרמז החכם מכל אדם: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", שגם אחרי שהאדם כבר יגע ומצא כדי מידתו בתורת ה', לא ישכח 'תורת אמך', המורה על התמימות והאמונה התמה. זה נרמז גם בכתוב: "מתהלך בתומו צדיק" – מי שהולך בדרך התמימות, אזי "אשרי בניו אחריו", שזוכה שגם בניו הולכים בדרך ה', ללא שום שינויים.
הדס מהודר – מהו?
כאשר ילך האדם בעקבות הדורות הקודמים, ולא ישנה מאומה מדרכי הנהגות הקודש של אבותיו ורבותיו, יתקיים בו מאמר חז"ל (עי' ב"ר עו, ד): "כל ההולך בדרכי אבות, אני מתקומם עליו בזכות אבות", שתעמוד לו זכותם שלא יתעה ויטעה אחר עצת היצר הרע. כי אם ייטה מדרכי אבותיו ורבותיו, גם כאשר ידמה לו שמעשיו רצויים ויסייעו בעדו להתעלות בעבודת השי"ת, ואף אם ייראה שהדבר מועיל אצלו לתקופה מסוימת, אף על פי כן לא תועיל התעוררות הזו לבניו אחריו. רק כאשר ימשיך את שלשלת הדורות, לעשות כמעשי אבותיו, אזי מידה כנגד מידה יעמדו לו זכות אבות וכוח הצדיקים, ויזכה שיהיו הענפים דומים לשורשיהם, וגם בניו ילכו בדרכו, כפי שהוא קיבל מדור דור.
עד כמה הקפידו הצדיקים בזה, יש לנו ללמוד מדברי הגמרא בסוכה (לב ע"ב), שרב אחא בנו של רבא הידר ליטול לארבעת המינים הדס שמורכב משני עלים בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה, כי כך סבר רב כהנא רבו. ומסביר שם רש"י, שעל אף שהדס שבו מכל עוקץ יוצאים שלושה עלים בשווה כשר בוודאי, גם לדברי רב כהנא, בכל זאת בחר רב אחא לקחת הדס מהודר פחות, כי כך סבר רבו. הוא חשש לעשות אחרת ממה ששמע מפורש מפי רבו, כי דברי רבו היו אמיתיים וחזקים אצלו יותר מכל סברה שידון הוא עצמו. דבר זה הוא לימוד מוסר גדול מאוד: גם כאשר ליבו של אדם סמוך ובטוח כי הוא מחמיר ומהדר יותר מהדורות הקודמים, לא יזוז מהדרך המסורה והמקובלת.
מרן אדמו"ר שליט"א מביא בשם אביו מרן אדמו"ר זי"ע, שהיה מצווה ללכת בתמימות בדרך אבות, ולא להתחיל לחקור מהי מצווה חמורה ומהי קלה, מהו דין חמור ומהי חומרה בעלמא, כשהדבר נובע מרצון לדעת אם אפשר לשנות מנהג זה או אחר. "כשהיית ילד", סיפר הרבי זי"ע – "היו נוהגים לומר, שאת הדברים האלו צריך לדעת רק השמש של הגהינום כדי שיוכל להכריע בחומרת העונש, ואילו – אנו נצעד בדרך אבותינו ולא נשנה מאומה כמלוא נימה".
עוד סיפר מרן זי"ע: "במחנה אושוויץ סיכנתי את עצמי בקור, וכיסיתי גופי בבגד קרוע דק מן הדק, אשר הוטב בעיניי יותר מכל המלבושים והסחבות שזרקו לעברנו… לפי שהותקנו בו לולאות לרוכסן צד ימין על צד שמאל, כפי שנהגו אבותיי הקדושים והקפידו על כך… ומי יודע… אולי בזכות שנזהרתי בזאת- שרדתי בחיים…"
הרבי גם מצטט את דברי אביו מרן זיע"א שאמר פעם בדרשה: "בישיבה הספרדית שהקמתי בקריית צאנז הקפדתי והוריתי שישכימו לסליחות מראש חודש, אלו כמנהגם, לבד ממה שהוריתי שלא ישנו ממבטאם וממסורתם, אלא ילכו בדרכי אבותיהם מקדמת דנא זה כבר אלפי שנה, שהרי לכל נוסח ישנו שער למעלה, כמבואר בשו"ת דברי חיים (או"ח ח"ב, ב)".
(מתוך מרוה לצמא סוכות תשע"ז)