"כשישבנו שבעה על אבי זצ"ל הוא הגיע. על ראשו חבש כיפה ומראהו היה שונה. הבחור הזה, האדיש, שלא היה כל סיכוי, חזר בתשובה בזכות ההשקעה שהשקיע בו אבי. הוא עצמו העיד על כך!"

 הרב יעקב הייזלר

ארבעים שנה תמימות חלפו והלכו, מיום עלותו לשמי רום של מרן הגאון רבי אברהם משה חברוני זצוק"ל ראש ישיבת "כנסת ישראל" חברון, בעל ה"משאת משה" על מסכתות הש"ס ומגדולי מעתיקי השמועה ומרביצי התורה בדור האחרון.

נכדו ראש הישיבה, הגאון רבי יוסף חברוני שליט"א, זכה בצעירותו להכיר את זקנו הגדול ראש הישיבה זצוק"ל, ופינה עבורנו מזמנו היקר לאלפנו בינה במשנת חייו, ולספר לנו מקצות דרכיו בקודש כפי שחווה מקרוב וכפי אשר קיבל מאביו זצ"ל.

ועמלו בתורה

"ב"ה זכיתי להכיר בצעירותי את זקני הגדול ראש הישיבה זצוק"ל. אמנם הייתי צעיר לימים עם עלותו לשמי רום, אולם הרושם העיקרי שמונח בזכרוני היטב מדמותו הגדולה, הוא שקיעותו הנוראה והפלאית בתוה"ק, כאשר יומם ולילה היה יושב וספון בחדרו שבביתו, כשהוא רכון על תלמודו ביגיעה נוראה שעות על גבי שעות ברציפות ללא כל הפסק. מראה נאדר בקודש זה נחרט היטב בזכרוני עד עצם היום הזה, ומהווה עבורי תמרור דרך ברור בחיי, עד היכן על האדם להעפיל ולשאוף ביגיעת התורה ואהבתה ללא מיצרים.

"כך גם ראו עליו הכל בחוש בשנותיו האחרונות, כאשר חלה במחלה ממנה לא קם, לדאבונינו, איך שגם בשהותו בביה"ח לפני ואחרי הבדיקות, היו כל חושיו ומעייניו נתונים אך ורק לשיעור בגמרא שהיה צריך למסור בימים הקרובים בישיבה, כך התקיים בו במוחש 'אשרי מי עמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו', כאשר תורת ה' היתה משוש חייו.

"כך מונחת בזכרוני היטב גם יראת השמים המופלאה שלו ודבקותו בהשי"ת בכל עוז, אם זה תפילותיו המרטיטות שכבשו כל לב, אם זה דקדוק המצוות שלו שהיה לשם דבר, כאשר כולם ראו את עוצם דבקותו במצוות ה' ללא שיור וגבול".

בקשנו לשמוע על שרשיו וכור מחצבתו של ראש הישיבה זצ"ל.

ראש הישיבה הגר"י שליט"א: "זקני זצ"ל נולד בשנת תרס"ה בעירה הרוסית סימיאץ' לאביו ר' יצחק זאב זצ"ל, ר' משה לא איש דברים היה ולא הרבה לדבר על עצמו כמעט כל שנותיו, בני המשפחה יודעים לספר מעט מאוד על ילדותו, אך המעט הזה זורק אור בלתי רגיל על השורשים מהם צמח אדם גדול זה.

"בהזדמנות נדירה סיפר זקני על מהותם של הוריו זצ"ל. היה זה באחד ממסלולי נדודיו של ה'חפץ חיים' וישיבתו שהגיעו לעיירה סימיאץ', שם תקעו יתד לזמן מה. אנשי העיר הבינו שעליהם מוטלת אחזקתה של הישיבה כל עוד היא שוהה בעירם, ועל כן זימנו בשבת לעליה נכבדה את ר' יצחק זאב, אביו של רבינו שהיה ידוע כאחד מעשירי העיר, בביטחון שהוא ירים תרומה נכבדה לאחזקת הישיבה. לתדהמת הכל הודיע ר' יצחק זאב, על תרומה של 25 רובלים בלבד, סכום פעוט לגביו, כך חשבו הכל. הקהל התלחש בתמהון, אך ר' יצחק זאב המשיך כדרכו בתפילתו.

"למחרת הופיע באכסנייתו של ה'חפץ חיים' ומנה על ידו סכום בן כ-700 רובלים, 'ערכתי את חשבון נכסי', אמר, 'וסכום זה הנו המעשר'. בענוותנותו הוסיף, כי עקב תלאות המלחמה ועלייתם של הבולשביקים ירד מנכסיו. ה'חפץ חיים' השתומם: 'א"כ מדוע תרמת בשבת 25 רובל בלבד?' שאל, 'בשביל הגאוה שלי, שלא יכבדוני יותר מידי, לא רציתי לתרום ברבים יותר מזה', השיב ר' יצחק זאב, כשה'חפץ חיים' הפליא לעיני כולם את צדקותו.

במסירות נפש

"כבר בגיל צעיר והוא בגיל י"א בלבד, שלחתו אמו ע"ה במסירות נפש, ללמוד בישיבתו של מרנא ה'חפץ חיים' זצוק"ל כאשר עקרו מסיאמיאץ' והוסיפו לנדוד בעיירות רוסיה. אמו ידעה כי בעיר בה היא מתגוררת, אין מקום תורה אשר שם יוכל להתעלות במעלות התורה כשאיפותיה, ולא היה זה דבר של מה בכך, לשלוח ילד רך בדרכים בזמן מלחמה, כשהדרכים בסכנה והעוני והמצוקה רבים וקשים. ואכן רבי לייב זצ"ל בנו של ה'חפץ חיים' התנגד בהחלטיות לרעיון הזה: "לקחת ילד כה צעיר בימים טרופים כאלו, להרחיקו מאביו ומאמו שמי יודע מתי ישוב לראותם – הדעת איננה סובלת זאת", אך אביו הגדול ה'חפץ חיים' חשב אחרת: "הן אינך מסור לו יותר מאמו" שאל, כך עזב זקני בילדותו את הוריו, את אחיו ואת עירו ואח"כ גם את ארצו, והלך למקום ששם גלו עם הישיבה.

"בל נשכח", מוסיף לנו ראש הישיבה שליט"א, "כי הימים דאז היו ימי תהפוכות ומלחמות, שעת חירום, חייו של אדם היו תלויים מנגד. ואכן תלאות רבות ומרות מצאוהו את זקני בתקופה קשה זאת, רעב ומחסור, ליסטים אשר גזלו את המעט שהיה תחת ידו, חבילת בגדים ומעט כסף שנתנה לו אמו גם זה נלקח ממנו. פורענויות המתרגשות ובאות בעולם לא פסחו עליו, וכל זאת בהיותו נער צעיר לימים!

"מרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א סיפר לי לאחרונה, מה ששמע מאביו הגרצ"י אדלשטיין זצ"ל, שכיהן אז כרב העיר על אותה תקופה שזקני זצ"ל למד בישיבה של החפץ חיים, כי בהיותו בגיל 11 קנו לו בישיבה תפילין, בכדי שלא יראה משונה וחריג בתפילה…".

תורה מתוך הדחק

מוסיף לנו הגר"י שליט"א בנועם שיחו: "בהמשך תקופת בחרותו נסע זקני זצ"ל ללמוד במחיצת מרן הגר"א וסרמן הי"ד, לאחר מכן נסע ללמוד אל מקום חפצו 'ישיבת סלבודקה' כשהוא בודד לבדו, מחוסר כל אמצעים מתוך מטרה להתעלות בתורה וביר"ש.

"בתקופה זאת התגלה גדלותו של זקני זצ"ל ביתר שאת, כאשר למד תורה ביגיעה ובהתמדה נדירה מתוך צער ויסורים במסירות נפש שאין כדוגמתה, כשלחם חקו רעב ומחסור ויצועו ספסלי ביהמ"ד. בערוב ימיו סיפר כי אף כתונת לעורו עד לחתונתו – לא לבש מחמת העניות הנוראה ששררה אז, על נכבדותו שמר עם שני צווארונים שהוסתרו תחת מעילו.

ה'עילוי מסמיאץ'

"בני הבית זוכרים כתופעה נדירה ומחממת לב את הפעמים המעטות בהן היה האב יוצא מן חדר תלמודו, אלו היו רגעים של חג, האב היה מעביר יד מלטפת על ראש ילד עונה בקצרה לשאלות והסיפורים שהועתרו עליו, ונעלם שוב בחדרו ולזמן רב, מובן שמעולם לא העלה מישהו מהילדים על דעתו להפריע לאב הגדול מתורתו.

"כל ימיו היה ידוע כמתמיד גדול, אך מילה זו 'מתמיד' מגמדת את העיסוק שלו בתורה שהיתה משוש כל חייו, ולא ענין נכבד ורציני ככל שיהיה שמשקיעים בו ומתמידים בו כי אם עצם החיים! עוצמת כל רגע היה מחולק בדקדקנות רבה, מעולם לא ישב רגע מעבר למה שקבע לעצמו, גם אם באו אורחים לבקר הוא היה קם ויוצא, גם אם הגיע זמן השינה שהיה גם הוא מתוכנן במדויק. סדר היום הקפדני שלו היה כנראה הנוסחה הסודית שלו…

"גם לילות חורף ארוכים שהקור בהם מקפיא ובבית אין כל חימום. היה קם אבינו בשעה הקבועה ומהלך בין הטיפות – פשוטו כמשמעו. כי תקרת הבית דלפה ועל הרצפה הוצבו גיגיות שקלטו את המים, הנעימה החדגונית לא עשתה עליו רושם, הוא לבש מעיל ועליו עוד אחד וכך ישב ללמוד בנעימה המוכרת.

"עובדה הווה באחד מימי פורים כאשר זקני זצ"ל שתה יין והיה מעט בגילופין. השפעת היין עליו הייתה מדהימה: זקני זצ"ל החל לבכות בדמעות, תוך שהוא מקונן ושאל את עצמו בצער נורא, "מתי אתחיל סוף כל סוף ללמוד? במה אבוא לפני הקב"ה? מה יהיה בסופי?"

"הנוכחים בשולחנו בביתו ישבו משתאים למשמע דבריו, ואמנם באחת מרשימות הקבלה שהיה מקבל על עצמו הוא כותב "להשתדל למעט בביטול תורה". הוא לא כתב "להרבות" אלא "להשתדל למעט". כך ראה את עצמו כל ימיו בענווה מדהימה שהפליאה את כל תלמידיו ומכריו".

עובד ה'

"לצד זאת", מוסיף לנו הגר"י שליט"א בשיחתו, "זקני זצ"ל כידוע נודע כ"אדם השלם", כל גדולי ישראל הוקירוהו והעריצוהו ביותר בגין אישיותו הגדולה והנדירה.

"אוהב ה' ועובד ה' בסילודיו היה זקני זצ"ל בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, אהבת ה' בה כלולה אהבת התורה ואהבת מצוותיו, אהבה אמיתית אשר היתה חדורה בעצמותיו וכל כולו חדור היה באותה אמונה תמימה ושלימה ואהבה, בבחינת שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה.

"התמדתו הגדולה והמפורסמת בתורה, היתה תוצאה של דביקותו בהשי"ת ובתורתו. תפילותיו המיוחדות כבשו כל לב עד שתפילותיו היו לסמל ולדוגמא בין תלמידי הישיבה. תלמידו הגרב"ש סלומון זצ"ל רבה של פתח תקוה סיפר לימים, שלא אחת הבחין בזקני זצ"ל, בשמו"ע של מנחה בסתם יום של חול רגיל, כשעל לחייו היו זולגות דמעות לרוב. מאחד מוותיקי התלמידים אף שמעתי, כי לא אחת היה ניתן להבחין בזקני לאחר התפלה כשהסטנדר שלו היה רטוב מדמעות שירדו ממנו בעת תפלתו".

עמוד החסד

כגדלותו בתורה כן השלים ראש הישיבה זצ"ל את עצמו במידת החסד אשר היתה טבועה עמוק בקרבו.

וכה כתב אחד מבניו לאחר הסתלקותו: "יום שישי בצהרים. הכל עסוקים בהכנות לשבת. נדמה שאד עולה מן המאמץ. ובעיצומו של לחץ נשמעת נקישה על הדלת: איש עני עומד שם, ממתין לנדבה. בני הבית נפנים מן המהומה, מוצאים מטבע ונגשים אל האיש. בינתיים נסגרה הדלת, והעני איננו!

"מושכים בני הבית בכתפם בתמיהה ונכנסים אל החדר, והנה שם, עורך האב, ראש הישיבה זצוק"ל, שולחן לפני העני; פורש מפה, מניח כלים, והולך להביא אוכל כשעיניו הטובות קורנות אל האיש המסכן ואל בני הבית שקצת התפלאו שביום שישי…

"מאז נמשך נוהג זה מדי ערב שבת, ראש הישיבה הגדול והמפורסם בכל העולם כולו בכבודו ובעצמו עומד על העני לשרתו".

כמו"כ סיפרה בתו שתחי': "אל בית אבי זצ"ל היה מגיע מדי פעם יהודי קשה שהעניות שלו ניכרה על פניו. הוא היה מגיע מת"א ומתקבל ע"י אבי בסבר פנים יפות במיוחד. תמיד הוא היה מוזמן לאכול אתנו, וזה לא היה דבר פשוט, כי האיש סבל ממחלת עור נוראה שהשחיתה את מראהו ודחתה מעליו בני אדם. לא היה קל לשבת בקרבתו. אבל אבי כיבד אותו מאוד, ולמרות שזמנו היה יקר לו כ"כ –  אך עבורו היה לו כאילו זמן מיותר.

"סיפורי מעשה כאלו פזורים כפנינים במהלך חיי היום יום של אבי זצ"ל. עניים וקשיי יום מצאו בביתו קן חם ואורחים היו מגיעים ללא גינונים כל אחד וצרכיו המיוחדים.

"אנשים מסוגים שונים היו מגיעים הביתה, מחוגים שונים, ממצבים שונים. היה, למשל, בחור אמריקאי צעיר שנכנס, יום אחד, אל הבית כאילו הייתה זו זכותו הטבעית לחיות אתנו. הוא התקבל, כמובן, ע"י הורי, זכה לאירוח כידה הטובה של אמי, ואבי התחיל להקדיש לו זמן. הבחור היה חילוני, ולא היה לו מושג כלשהו על יהדות. הוא גם לא גילה שום עניין. אבי היה יושב עמו, מסביר לו, מבקש ממנו לברך על המזון, והוא עשה את זה בנימוס.

"אין סיכוי", אמרה אמי. "זה פשוט לא נוגע לו". אבל אבי לא ויתר. כשישבנו שבעה על אבי זצ"ל הוא הגיע. על ראשו היתה כיפה ומראהו היה שונה. הבחור הזה, האדיש, שלא היה כל סיכוי, חזר בתשובה בגלל ההשקעה שהשקיע בו אבי. הוא עצמו העיד על כך.

בתו שתחי' הוסיפה וסיפרה על סבלנותו ומידותיו המופלאות: "בדרכו השקטה, הרחומה, הייתה כל מילה שלו נוקבת עד תהום. אחד מבני הבית התפרץ פעם בכעס וגרם שישבר כלי. בשקט, ללא הרמת קול ובלי להזעיף פנים אמר אבי: "המשבר כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז". רק אח"כ, בשקוט הרוחות, ניסה לעודד אותו: "אני עצמי כעסן גדול", אמר, "אבל אדם חייב להשתדל להתגבר על הכעס שהוא מידה מגונה מאוד". אם היה כעסן בטבעו או לא, לא לנו לשפוט. הוא לא נראה כזה. תמיד היה רגוע ומיושב, וכאשר נזף במישהו עשה זאת במחשבה תחילה בלבד.

"על הדברים שהכעיסו אותו התגבר בשיטה קבועה: הוא היה נכנס לחדר. סוגר את הדלת ומפיג את הכעס בינו לבין עצמו. הוא היה צועק על עצמו ואומר דברים קשים. כאשר חש כי הכעס שוכך, היה יוצא בפנים חתומות.

"בני הבית היו עדים למקרים אלו, אך הוא עצמו לא דיבר על כך מעולם, ואף פעם לא פעל מתוך כעס. הזמן קם לו לחומת מגן וגם החלטות קשות נתקבלו בישוב הדעת, בלי אותן "נגיעות" שכל כך היו מאוסות עליו"…