ילד ירושלמי כבן עשר נכנס בט"ו בשבט של אחת השנים לבית מדרשו של מרן אדמו"ר הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זצוק"ל בשכונת בית ישראל. אותה שעה מסב היה הרבי עם חסידיו לשולחן פירות של ט"ו בשבט.
בראות הרבי את הילד, שרגיל היה להיכנס אליו רבות, קרא לו ברמיזת אצבע ושאלו: "אתרוג כבר היה לך?". ענה לו 'לאו'. מיד כיבדו הרבי במרקחת מתוקה (איינגמאכץ) של אתרוגים, ואמר לו בחיוך: "להווי ידוע לך ילדי, מובא בספרים הקדושים כי בט"ו בשבט צריך לאכול אתרוג ולהתפלל על אתרוג כשר לשנה הבאה בסוכות. בט"ו בשבט אדם נידון גם איזה אתרוג יהיה לו בשנה הבאה בסוכות". אכל הילד את הממתק בהנאה ושכח מכל המאורע.
לשנה הבאה בערב חג הסוכות נתקף הילד בדחף שאינו בר כיבוש לקנות לעצמו אתרוג. ניגש אל אביו ושאלו: "אבא, האם כבר קנית אתרוג?". לצערו ענה לו אביו 'הן'. התחנן הבן לפניו שהשנה אינו רוצה לצאת ידי חובה באתרוגו של אבא, הוא מוכרח אתרוג משלו, כשר ומהודר במיוחד. האב, שהיה אביון מופלג כאחד מבני ירושלים, לא הבין מניין צנח על בנו רצון חזק כזה, אך לא יכול היה לעמוד בפני תחנוניו. גירד כמה פרוטות עלובות ונתן לו.
רץ הילד בשמחה לחנות האתרוגים של ר' זלמן זוננפלד, סוחר האתרוגים הידוע של ירושלים, ונכנס אליו משולהב כולו. "אני רוצה אתרוג!". הביט ר' זלמן בחיוך סלחני בילד הנרגש, ושאלו: "כמה יש לך?". הראה לו הילד את הפרוטות הבודדות. מיד שלחו ר' זלמן אל ירכתי החנות, שם, בקופסאות גדולות היו מונחים בערבוביה אתרוגים פשוטים ביותר מסוג ד'.
משמש הילד בין האתרוגים מלאי ה'בלעטלאך' ושאר פגמים, ופתאום עלה בידו אתרוג מלכותי מבהיק ביופיו, פיטם זקוף לו בראשו, גידולו מרהיב עין, צבעיו מושלמים ובעורו אין אף 'בלעטל' וחסרון קל. כולו שמחה אץ רץ הילד אל הסוחר והראה לו את המציאה שעלתה בידו. ר' זלמן זוננפלד נדהם, וחשד כבד התעורר בו. איך מגיע אתרוג מסוג א' א' לבין האתרוגים הפשוטים והגרועים ביותר? הוא נזף בילד: "מניין לקחת אותו? שמא נגעת במקום שלא הרשיתי לך?!"
נתחלחל הילד, שדוק של חן ירושלמי אצילי וזיו של יראת שמים טהורה ניבטו מעיניו, ואמר ברעדה: "וכי גנב אני בעיניך?! להיכן ששלחת אותי, שם הלכתי".
לא האמין לו ר' זלמן והמשיך לחשוד אותו בגניבה. אך לאחר שהביא הילד כמה קונים שהעידו נאמנה שלא נגע בשום מקום מלבד ארגז האתרוגים הפשוטים, הצהיר ר' זלמן נרגשות: "שמעני, האתרוג הזה אינו שייך לשם, כיון שמחירו הוא פי מאתיים ואפילו יותר ממה שנתת לי. אלא כיון שנמצא שם, זכה לו. סימן שמשמים זיכו אותך באתרוג מיוחד במינו!"
אותה שעה נזכר הילד, שהיום הוא אחד מגדולי הת"ח בירושלים, בכל אותו מעשה שהיה אשתקד בט"ו בשבט בשולחנו של רבי שלמה מזוועהיל, ובביטוי הסתום שיצא מפיו של הרבי, והבין מניין זכה באותו אתרוג מהודר.
(המבשר תורני בשלח תשע"א)
2/306