הרב אברהם פוקס
"וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא י"א, מ"ג)
מפורסמים הם דברי הגמרא ביומא (לט.): תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם' – אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. ומפרש שם רש"י: מטמטמת – אוטמת וסותמת מכל חכמה.
סיפור מענין בנושא זה נכתב בדגל מחנה אפרים ובצפנת פענח (לרבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ) מגדולי תלמידי הבעל שם טוב – בשמו, על שאלה שנשאל הרמב"ם ע"י קהילה אחת מקהילות ישראל ועל האיגרת היו חתומים עשרות אלפים (!) מבני הקהילה שהצטרפו לשאלה זו, ונושא שאלתם היה, שכיון שענין תחיית המתים אינו מפורש בתורה אלא מדרשות חז"ל שהובאו בגמרא (סנהדרין צ:), א"כ זה ענין של סברא, אף אנו יש ביכולתנו לדרוש ולהוכיח איפכא, הרמב"ם הזדעזע משאלה זו, ומסיבות השמורות עמו לא רצה להשיב להם, אך שלח את תלמידו הגדול רבי שמואל אבן תבון שישיב להם, ותוכן דבריו הוא: שהנה נפש האדם היא דם הנעשה מהמאכל והמשקה שלו, ונעשה ע"י כמה בירורים, ומבחר הדם נכנס בלב, ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח ושם שורה השכל וחיות של האדם.
ומי ששומר עצמו ממאכלות המוֹתרות והאסור והטמא, נעשו דמיו צלולין וטהורין ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו נעשה חיות טהורות להשיג אמיתית החיות שהוא אלהות של כל העולמות המחיה את כולם, ומי ששומר עצמו יותר ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו, נעשה מזה בנין אב והוא השכל לכל רמ"ח איבריו ומתקדשים ומיטהרים, וכן להיפוך חס ושלום, נעשה בנין אב שכל עכור ומעופש בדעות זרות וחיות שלו נעשה בחינת מת, והיא אבי אבות הטומאה לכולם ורמ"ח איבריו נטמאים, וטמא טמא יקרא לכל דבר, ונעלם ממנו אמיתת החיות שהוא אלוקות של כל העולמות, ונטמא ונופל לדעות זרות, לכן התנאים והאמוראים ובעלי המידות וחכמי המשנה שמרו נפשם, ולכן האירו אור שכלם, והיה שורה עליהם רוח הקודש לפרש כל מאמר סתום בדת התורה הקדושה.
ומדבריכם שאתם כופרים בדברי חז"ל, ברור הוא שלא נזהרתם ממאכלות אסורות, והשכל והדעת שלכם נטמטם ע"י מאכלות אלו ועל כן הוא נמשך אל הטומאה, ואיך תוכלו להכריע בשכליכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים.
ומוסיף להם רבי שמואל אבן תבון אזהרה, אחר שהעיזו פניהם וירדו לכפירה, קרובה פורענותם לבוא.
ומסיים שאכן כך אירע עמהם, שבא עליהם מלך אחר והרגם, ורצו להמיר דתם, ולא קבלו אותם, ומעט מהם נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה.
רואים אנו את חומרת האיסור של מאכלות אסורות והשפעתם על האוכלם, ואכן, ישנם מאכלות אסורות שאיסורם עולמית כנבלות וטרפות שקצים ורמשים וכדו', אך ישנם דברים שאפשר לתקנם וכגון טבל שלאחר עישורו נתקן האוכל וראוי לאכילה, וגם בו מצינו את חומרת האיסור, וכדברי המדרש: האוכל פירותיו טבלים, כאילו אוכל נבילות וטריפות (תנחומא ראה סי' טז). ובדרגה גבוהה יותר מצינו בגמרא בחולין (ה:) שאף בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, מהמעשה עם חמורו של רבי פנחס בו יאיר שלא אכל טבלים, וכהסבר המהרש"א (שם ז:) שודאי אין דעת בבהמה ולא שייך בבהמה גופה איסור אכילה – דאינה מצווה כלל, אלא מן השמים מנעו הבהמה לאכול שלא תהיה תקלה לבעלה על שנתן לה דבר שאסור לתת לה, ומסיים המהרש"א: ובהכי יתיישב גם כן מה שמקשין למה לא נתן החמור עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, וק"ל.
ומסופר על אחד מתלמידי החתם סופר שלאחר נישואיו שח לרבו שאשתו מכינה לו אוכל במשורה וכמעט שאינו שבע, וב"ה אין להם מחסור כלל ושואל הוא מה היא הצורה הראויה לומר לה זאת, אמר לו החתם סופר שישוב אליו בעוד כמה ימים, וביקש החתם סופר מאשתו הרבנית שתנסה לפגוש באשת תלמידו ותשוחח עמה בעניני מאכלים ואולי בדרך זו יבוא הדבר על מקומו בשלום, ואכן לאחר כמה ימים סיפרה הרבנית לחתם סופר ששוחחה עם אשת תלמידו, והיא טענה לעומתה שחוששת שבעלה מופקע מעניני העולם הזה ומסתפק במועט, כי כל יום משייר ממאכלו ואף שמביאה לו בכל יום כמות פחותה מיום האתמול, חייכה אליה הרבנית ואמרה לה שבעלה בודאי מקפיד על תענית שגילה לנו הראב"ד שענין גדול הוא שישייר מעט ממאכלו, חייך החתם סופר ואמר, כעת מיושבת לי קושיית המהרש"א מדוע החמור לא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, הוא חשש שיורידו לו מכמות האוכל ביום שלמחרת.