הרב ישראל ליוש
"וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים…" (ל"ה, כ"ט)
רש"י מבאר, שלפי סדר האירועים יצחק אבינו לא מת עתה, שהרי מכירתו של יוסף, שמסופרת בפרשה הבאה, קדמה למיתתו של יצחק י"ב שנה. אלא ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.
אך מכל מקום נראה כי אף ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', לא לחינם נכתבה מיתתו וקבורתו של יצחק בדיוק כאן במקום זה. הבה נבין, אם כן, מה טעם יש בזה?
תירוץ ע"כ מתבאר מדברי הזוהר הק': הנה, לפני מיתת יצחק נכתבו תולדותיו של יעקב ולאחריה תולדותיו של עשו. ללמדך שתמצית חייו של יצחק הם תולדות יעקב הממשיכים את דרכו ובחייהם מגשימים את חייו, ואילו תולדות עשיו על כל אלופיהם אינם מייצגים את חיי יצחק, ואינם בחלקו ובגורלו, ולכן ראויים הם להיכתב רק לאחר שתיארו את מותו וסוף חייו של יצחק אבינו.
דרוש נאה דרש אב"ד ריסקעווא, הגה"צ רבי אברהם שלמה כץ זצ"ל, על דברי רש"י הנ"ל, בהספידו את ראב"ד ירושלים הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל.
טבע העולם, שכאשר אדם נפטר בדמי ימיו האבל גדול והצער עמוק, ואילו כאשר נפטר אדם זקן ושבע ימים פחות עצובים ומודאגים. אך האמת שכך צריכים להיות פני הדברים רק אצל אנשים פשוטים, כי אצל הצדיקים וגדולי התורה החשבון הוא הפוך, שהרי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת, וכל כמה שהם חיים הרי הם עולים ומתעלים יותר וזיו אורם הגדול זורח ומאיר לדורות הבאים, הלומדים מדרכם ונהנים מטעם הזקנים שלהם. אם כן, ככל שיזקינו גדולה האבדה עוד יותר…
ע"כ אמר הכתוב "ויגווע יצחק וימת וייאסף אל עמיו זקן ושבע ימים", ואומר רש"י: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – רק אצל פשוטי העם ישנה מיתה מוקדמת עצובה יותר ומיתה מאוחרת מעציבה פחות, אבל אצל גדולי התורה 'אין מוקדם ומאוחר', כי גם מיתה מאוחרת היא מוקדמת מדי, שהרי בזקנותם אורם מאיר עוד יותר ותועלתם לדורות עדיין נצרכת.
ערב שבת קודש פרשת וישלח תרע"א
לפנות בוקר חורפי מתעוררים תושבי העיירה 'ראדין' אט אט לעבודת ה' ולמלאכתם. הבלן 'יושה' השכים אף הוא להסיק את בית המרחץ, ומשהיה גם 'נפח' פנה לבית המלאכה. באותו בוקר הקדים מרן ה'חפץ חיים' זי"ע ללכת למקווה מבלי שאיש ילווהו. העשן מהסקת המקווה היה סמיך מאוד, ועד שהספיק ה'חפץ חיים' לצאת משם בעקבות המחנק שחש הוא נפל והתעלף…
כשחזר הבלן למקווה מצא את ה'חפץ חיים' מעולף ומיהר להזעיק אנשים שיסייעו לו להוציאו מהמקווה ולהובילו לבית המדרש. שעה ארוכה ניסו תלמידיו להעירו, אך הוא לא גילה סימני חיים. אלו שופכים עליו מים ומנסים בכל זאת לעורר את רבם הנערץ, ואלו זועקים בתפילה באמירת תהילים שישלח לו ה' רפואה שלמה מן השמים. תפילתם אכן נענתה, וכשעה לפני שקיעת החמה שבה רוחו אל גופו הטהור. הוא החל לפקוח עיניו ואט אט שב לאיתנו. כשהתעורר שאל אם יש עוד שהות להניח תפילין, ומשנענה בחיוב מיהר להניחן.
לאחר מכן שאל כמה זמן היה מעולף, וכששמע שעברו עליו כמה שעות בעילפון, נאנח ואמר: "ווי… ווי… במשך זמן כה רב הייתי תלוי בכף מאזניים ודנו אותי בשמים אם כדאי אני שישיבו לי את נשמתי… איי… חוטא ופושע אני…!".
מאז היה ה'חפץ חיים' מהלל, משבח ומודה להשי"ת על רוב חסדיו שעשה עמו והשיב לו את רוחו למען יוכל להמשיך לשקוד על התורה ועל העבודה.
הכרת הטוב גדולה היתה לו ל'יושה' הבלן על שהציל אותו, ובכל 'שמחת תורה' היה מזמין אותו לביתו ושותה עמו 'לחיים' ומאחל לו שיזכה לאריכות ימים ושיוסיף לחיות אחריו.
ערב שבת קודש פרשת וישלח תרצ"ד
בשעות הבוקר המוקדמות, בדיוק באותה שעה לפני עשרים ושלוש שנים בה זכה 'יושה' הבלן להציל את ה'חפץ חיים', פחות משלושה חודשים אחר פטירת ה'חפץ חיים', הלך 'יושה' לעולמו כשהוא בן קרוב לתשעים שנה.
ברכת ה'חפץ חיים' לאריכות ימים, ושיוסיף לחיות אחריו, התקיימה במלואה!
