"אל המקום אשר יבחר ד' אלוקיך" יד כ"ה
…כבוד בית הכנסת ומוראו, כולל כמובן גם את השיחה בדברים בטלים, והאיסור המוחלט להגיב לשיחות הנכנסות למכשירים הניידים. בדיוק כפי שלא היינו מעיזים לעשות את הדברים הללו בהימצאנו בארמון המלך, כך אסור לנו לעשותם בהיכל השם. פגם שמים יש בכך, והוא כולל את כל המקרים שבהם אדם אינו מכבד דיו את השם יתברך, וגורם לזלזול בכבוד שמים. הבה נשמע מעשה מופלא הקשור לכך.
הגר"י יוספי סיפר בשם מנהל מפעל מסוים, שיום אחד ניגש ערבי בגיל מבוגר למדי, ומציג את עצמו כאביו של אחד הפועלים הערביים. הוא סיפר שזה עתה הוא חוזר מביקור בממלכה הירדנית השכנה, "ואתה חייב לשמוע מה קרה לי שם", הוא אומר למנהל המפעל.
"כשהגעתי לירדן, פרטתי את שטרות הכסף שהיו בידי מארץ ישראל לשטרות ירדניים, שעליהם מודפסת, כידוע, דמותו של המלך הירדני, עבדאלה. והנה, כשהתהלכתי לתומי באחד הרחובות הראשיים של רבת עמון, נפל שטר אחד מידיי, והרוח החזקה העיפה אותו למרחק מטרים ספורים. בתנועה ספונטנית רדפתי אחרי השטר, וכשהגעתי אליו הנחתי עליו את רגלי כדי שלא 'יברח' הלאה, והתכופפתי להרימו.
"באותו רגע קפצו עלי שני שוטרים ודרשו ממני, בפנים חמורי-סבר, את תעודת הזהות שלי. 'מה עשיתי?' – שאלתי אותם בערבית. והם השיבו: 'וכי אינך יודע מה עשית? הרי דרכת על תמונתו של המלך!'..
"לא עזרו לי כל ההסברים ש'לא התכוונתי', או ש'אני מגיע מארץ ישראל, ושם לא קיים חוק כזה, ולא ידעתי כלל על קיומו של החוק בירדן. השוטרים קנסו אותי בקנס כספי גבוה מאוד. וכל זה למה? – מפני שדרכתי על תמונתו של המלך". את הסיפור הזה סיפר מנהל המפעל להגר"י יוספי.
לא הסתפקו בקנס כספי
הגר"י יוספי המשיך לספר לנו, שכאשר נשא דברים בפני בעלי תשובה, וסיפר את הסיפור הנ"ל – בנותנו מכך קל-וחומר על העונש המגיע למי שפוגם בכבודו של השם יתברך – קם אחד המשתתפים, ואמר שיש לו דבר-מה להוסיף.
"גם לי", סיפר האיש, "אירע כמקרה הזה. אבל לא בירדן, אלא בתאילנד, בה שוטטתי לצערי יחד עם כמה בני-גילי, לפני שחזרתי בתשובה. גם בארץ זו מודפסת תמונתו של המלך התאילנדי על שטרות הכסף, וגם עליי קפצו כמה שוטרים, ולא עזרו לי שום תירוצים והסברים שעשיתי זאת ללא כוונה וכו'. "אבל בתאילנד, בניגוד לירדן" – מספר בעל-התשובה – "לא הסתפקו המחוקקים בקנס כספי, אלא השיתו עליי מאסר ממושך".
ושוב, כל זה למה? מדוע נכלא האיש מאחורי סורג ובריח? – מפני שדרך שלא-בכוונה על תמונת המלך. זה הכל! אף אחד לא האשים אותו שעשה זאת בכוונה, אבל גם מי שדורך על המלך שלא בכוונה, צריך לשבת במאסר.
גם אנחנו מתרצים תירוצים…
ועכשיו נתבונן, אומר הגר"י יוספי, האם השיחות במכשירים הסלולאריים, שצלצוליהם נשמעים באמצע שמונה-עשרה, אין בהם משום פגם בכבוד-שמים? האם בשיחות-הרעים שאנחנו מנהלים בבתי הכנסיות, אין אנחנו מוכיחים שמקום-מושבו של מלך מלכי המלכים, אינו חשוב כל-כך בעינינו, ואין בו כדי 'לתת מוראו או לבנו' כלשון 'החינוך'?
ובמילים אחרות: וכי בכך אין אנחנו 'דורכים' רח"ל על תמונת-המלך, שציווה אותנו להתנהג בבית-מקדש-המעט בחיל וברעדה? והרי גם אנחנו מתרצים לעצמנו, ש'אין אנחנו מתכוונים לפגום בכבוד שמים, אבל מה לעשות אם הפלאפון מצלצל… וכי אפשר שלא לענות?'… גם אם נניח שאין אנחנו מתכוונים כלל לפגום בכבוד שמים, אבל ראו נא גם ראו, אלו עונשים מגיעים למי שעושה זאת שלא בכוונה…
ומה הדין כשדף גמרא התעופף לנו ברחוב?
הגר"י זילברשטיין דן בנושא הנ"ל (בספר 'אחת שאלתי', חלק שני) ושאל מה יהיה הדין אם אחד מדפי הגמרא יתעופף לנו בלכתנו ברחוב; האם יהיה מותר לדרוך עליו כדי שלא 'יברח', או שמה נדמה את זה לשטר הירדני, שאסור לעשות זאת?
והנה, יש כאן שני חילוקים ברורים: הראשון, שבעניין שטר-הכסף הירדני, עשה זאת האיש לטובת עצמו, ואילו כשדף-גמרא עף ברחוב – הרי מי שדורך עליו עושה זאת לכבוד השם. והשני, ככל שמדובר בכבודו של השם יתברך, הרי כשקיים חשש של פגיעה בגלל גניבה וכו', מותר גם לשבת על ספר תורה, או לכורכו סביב הגוף, ואם כן יתכן שמותר גם לדרוך על הדף.
מרן הגרי"ג אדלשטיין הסביר לי, מדוע אפשר הגרצ"פ פרנק לאדם שלבש מכנסיים קצרים להיות שליח ציבור?
צריך לדעת שלפעמים מותר להכניס לבית הכנסת אדם שאינו לבוש כיאות, ואף לאפשר לו לשמש כשליח ציבור, אבל הדבר צריך להיות מעוגן בהחלטתם של גדולי התורה. זאת נראה בקטע הבא.
ממקורות נאמנים שמעתי סיפור מדהים, שהתרחש בבית מדרשו של מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, ומאחר שהתעוררה לי קושיה עליו, הצגתיה בפני מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', והשיבני בתשובה מופלאה.
הסיפור מוסב כאמור על מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל שהיה רבה של ירושלים, ומאחר שהתעוררה לי קושיה עליו, הצגתיה בפני מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א , ראש ישיבת פונוביז', והשיבני בתשובה מופלאה.
הסיפור מוסב כאמור על מרן הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, שהיה רבה של ירושלים, מחבר הספרים 'הר צבי' ו'מקראי קודש', ומגדולי הפוסקים. הגרצ"פ התגורר ברחוב מלאכי 28 בירושלים, בדירה חד-קומתית. בכניסה לביתו היה פרוזדור קטן שבו היו מתפללים מדי יום שחרית, מנחה וערבית.
יום אחד, כאשר הגרצ"פ ישב ושוחח עם האנשים, נפתחה הדלת בטריקה, והנה נכנס אדם עם רעמת-שער גדולה, ללא כיפה, ולבוש במכנסיים קצרים, כפי שהיו לבושים באותו זמן. "מתי מתפללים מנחה?" – שאל האיש את הרב, והגרצ"פ השיב: "בעוד עשר דקות". לאחר עשר דקות מגיע האדם ההוא, שעדיין היה לבוש במכנסיים הקצרים, ועל ראשו הונחה כיפה מקומטת… הוא ניגש אל הרב, ושאל: "האם אפשר להתפלל לפני העמוד?". והגרצ"פ השיב: "בבקשה".
הרב – ניצחת אותי!
האדם ההוא לבש טלית, ניגש אל העמוד, והתפלל מנחה, ולאחר מכן גם מעריב, וכמובן אמר קדיש. בתום התפילה שאל מתי מתפללים שחרית, ולאחר שהרב השיב לו שהזמן הוא בשעה 7, הלך האיש בלי לומר מילה.
כמה מאנשי המניין שאלו את הגרצ"פ כיצד זה שהניח לאדם ההוא להתפלל לפני העמוד, והרב השיב שמי שאינו מרוצה יכול להתפלל במקום אחר… במניין היו כמה ת"ח, ומאחר שהם שאלו את הרב בדרך-ארץ, בנוסח ילמדנו רבנו', ו'תורה היא וללמוד אנו צריכים', השיב הגרצ"פ ואמר, שהחליט לתת לו להתפלל לפני העמוד "כי אם אני לא הייתי נותן לו, אך אחד לא היה נותן לו"…
עכשיו קרה משהו: למחרת הגיע שוב האדם ההוא, אבל היה כבר לבוש במכנסיים ארוכים, וחבש לראשו כיפה יפה.. הניח תפילין והתפלל תפילת שחרית לפני העמוד, ולאחר התפילה עזב מיד את המקום בלי שתהיה אפשרות לשאול אותו מי הוא. כך נמשך הדבר כשבועיים. הוא הגיע לתפילה פעמיים בכל יום, ומיד בגמר התפילה הלך לדרכו.
יום אחד הוא נשאר כמה דקות לאחר התפילה, והרב רמז לו לגשת אליו. הוא ניגש והרב שואל אותו לזהותו, והוא – במקום להשיב אומר: "הרב, ניצחת אותי!!!". הגרצ"פ היה מופתע, ושאל הרי לא דיברתי איתך מעולם יותר משתי מילים? ואז השיב האדם ההוא ואמר: הרב בוודאי זוכר את אותו יום, שבאתי לכאן בפעם הראשונה להתפלל. זה היה היום שבו נפטרה אמי שהיתה בת 96, ואני אהבתי אותה מאוד. אני עצמי מתגורר בקיבוץ 'קליה', סמוך לים המלח, ואינני דתי.
'אני לא זכיתי לכיבוד-אם כזה'
הוא ממשיך ומספר, שאמו קראה לו, וביקשה ממנו שיבטיח לה שיאמר עליה קדיש. "נתתי לה תקיעת כף, אבל עשיתי לי סימן: אני נכנס לבית הכנסת הראשון שייקלע בדרכי, והיה, אם יתנו לי להתפלל לפני העמוד כמו שאני, עם המכנסיים הקצרים, אמשיך להתפלל ולומר קדיש, ואם לא – הייתי נקי משבועתי, ולא אומר קדיש…
"בזה שאפשרת לי להתפלל, כבוד הרב, ניצחת אותי!!!". הגרצ"פ חיבק אותו, ואמר: "אוי!!! אני לא זכיתי לכיבוד-אם שכזה!!!". האדם התחיל לבכות בקול, ובדמעות שליש עזב את הבית, ושוב לא הגיע במשך כמה שבועות. הגרצ"פ החל כבר להצטער וחשב, אולי לא היה צריך לומר אף מילה… אבל לאחר כמה שבועות הגיע היהודי, ועכשיו היה כבר לבוש בחליפה ובמגבעת, ומסופר כהלכה, כיהודי חרדי ממש. "לאחר שהרב חיבק אותי ואמר את מה שאמר, קיבלתי זעזוע, והחלטתי לחזור בתשובה שלימה. נסעתי לקיבוץ, חיסלתי שם את כל עסקיי, ועכשיו אני יהודי ירא ושלם!" – אמר.
איך אפשר לוותר על דינים שהם מעיקר הדין?
והנה, התקשיתי בסיפור זה, מאחר שבצורה שבה היה לבוש האדם ההוא, הרי אסור להתפלל לפני העמוד! ומקובלנו ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שגם אם רוצים לקרב יהודי ולגרום לו לחזור בתשובה, אפשר אולי לוותר על דינים שהם בבחינת 'חומרות', או לפנים משורת הדין, אבל לא בדברים שהם מעיקר הדין, ולכאורה האדם ההוא היה לבוש בצורה שאסור לשמש כשליח ציבור, מה גם שבמניין התפללו תלמידי חכמים!
"על מה הסתמך הגרצ"פ פרנק, כשנתן לאדם הזה להתפלל לפני התיבה?", שאלתי את מרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א. והשיבני מרן ראש הישיבה: "הרי יש דין שאם יודעים על בת ישראל שיוצאת לשמד, מותר לחלל שבת, ולרדוף אחריה כדי להשיגה ולהצילה מן השמד. ואם כן, במקרה שלנו, היה הגרצ"פ בבחינת 'חכם עדיף מנביא', ועוד לפני שהאיש אמר לו שהתכונן לעשות דברי התפקרות (אם בבית הכנסת הראשון לא יתנו לו לומר קדיש), 'הריח' רבי צבי-פסח שאלו הם פני הדברים, ולכן ברור שהיה צריך לתת לו להתפלל, כדי שלא יתפקר"…
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה'- בעריכת הרב משה מיכאל צורן)