גם את מצות סוכה קיים בכל פרטיה והידוריה, הוא מיעט מאוד בימי החג לצאת מהסוכה מחשש לדעת ה"יסוד ושורש העבודה" שיש ביציאה ממנה משום הפסד מצות עשה. בתחילה כשהתגורר באיסט סייד של ניו יורק, לא היתה סוכה בכל דירה והיו אוכלים וישנים בסוכות גדולות מתחת לבניינים. באותם שנים גרו באיסט סייד גדולי ישראל ואדמו"רים ובסוכות ארעו מפגשים מעניינים. וסיפרו שכנים שרבינו בלט בזה כבר אז שהיה יושב כל היום בסוכה למרות הקושי לשבת במקום ציבורי פתוח לקהל למשפחות ולילדים ולעסוק בלימוד. בהנהגה זו המשיך כל השנים שכמעט ולא יצא מהסוכה בחג וראו עליו בחוש את דברי רבי אליעזר (סוכה כז) "משבח אני את העצלנים בחג".
קשה היה לבטל אותו ממצות סוכה ואפילו במצוות אחרות שניתן לדחות דחה. פעם הביע רצון ללכת לבקר חולה אחד אבל הדגיש בפני איש שיחו: נעשה זאת אחרי סוכות. גם כאשר הוצרך לצאת בסוכות היה עושה חשבון לכרוך זאת עם יציאה אחרת כדי לא להפסיד זמן יקר ממצות סוכה.
פעם הוזמן לאירוע מצומצם שהתקיים בחוה"מ סוכות במעמד גדולי הדור, למרות שאמרו לו שהאירוע יתקיים בסוכה, לא רצה ללכת, למרות שעצם הכינוס היה חשוב בעיניו, וזאת משום שלא רצה לצאת מהסוכה. העסקנים שהזמינוהו לחצו, ולבסוף הוא נעתר, אך בדרכו חזרה התאונן שאיך זה שהסכים לצאת מהסוכה ולהפסיד ממצוה זו.
גם כשיצא מחמת הכרח, נשמר מאוד שלא להירדם חוץ לסוכה, אף מים הידר שלא לשתות חוץ לסוכה. פעם שהה בישיבה באחד מימי חול המועד בחדרו שליד בית המדרש, אולי לפני שמחת בית השואבה בהיכל הישיבה ורצה לשתות מים וירד שתי קומות לשתות בסוכת הישיבה.
ניכר היה שהוא חש בקדושתה בלי הרף, הן בזהירות יתרה מדברי חול בסוכה והן בשמחת המצוה. אחד התלמידים סיפר שבסוכות אף פעם לא וויתר מלהביא את ילדיו להתברך ממנו בסוכתו דווקא, שכן ניכר היה שזו עת רצון ושמחה מיוחדת אצלו. בערב שמחת תורה היה נשאר בסוכה עד הרגע האחרון! ניכר היה שקשה לו להיפרד ממצות הסוכה.
שמחת תורה
בליל שמחת תורה היה הולך כל שנה לשמוח עם קהל עדתו תושבי קריית מטרסדורף. בכל מהלך ההקפה הראשונה שהה בביכנ"ס נוסח ספרד. בריקודו בהקפה זו היה נושא את ספר התורה הקטן שנכתב עבורו במיוחד, בתחילת ההקפה היה מוריד את ספר התורה לילדים שיוכלו לנשקו. פעם כשיצא משם, תיאר לבן שיחו איך היתה נראית שמחת ההקפות בישיבת מיר באירופה, והתבטא: "די וואנט האבען גיגאסען"- הקירות נטפו זיעה!
בישיבה היה מקבל את ההקפה האחרונה והיו שרים בפניו את שני השירים שהיו קרובים לליבו – 'צמאה לך נפשי' בניגון הישיבתי, ו-'כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעורייך', והיה שרוי אז בדבקות עצומה.
לאחר התפילה היו כל בני הישיבה מלווים אותו לביתו בשירת "כה אמר", כשעברה תהלוכה זו ברחובות קריית מטרסדורף, היו מרפסות הקריה מתמלאות בכל בני השכונה. טובי רבניה ובניה היו יורדים בעצמם מביתם ונותנים כבוד לתורה ולנושא דגלה ביום חגה. מעמד כביר זה של כבוד התורה, לא יישכח ממי שראהו. היו שבאו ממרחקים לראותו. אחד התושבים שעוסק בקירוב רחוקים סיפר שהביא במיוחד כאלו שנצרכו לחיזוק, לראות מעמד זה ולתקוע בליבם את כבוד התורה.
(מתוך מגדלתו ומרוממתו)