"ואתחנן אל ד'" (ג' כ"ג)
רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שאל שאלה:
ביום הכיפורים נכנס הכהן הגדול ארבע פעמים לקדש הקדשים. את כל שלש הכניסות הראשונות הוא עשה באותה החלפת בגדים לבגדי לבן: הוא נכנס פעם ראשונה להקטיר קטורת, פעם שניה להזות מדם הפר, ופעם שלישית להזות מדם השעיר. לאחר מכן החליף לבגדי זהב ועשה את עבודות החוץ, ושוב החליף לבגדי לבן כדי להכנס לקדש הקדשים, בפעם הרביעית, להוציא את הכף והמחתה ושוב החליף לבגדי זהב.
לכאורה, בשלמא כדי להוציא את המחתה, היה הכהן הגדול צריך להיכנס באופן מיוחד, בכניסה נפרדת, משום שהיו עליה גחלים, והיה עליו להמתין עד שהקטורת תשרף. אבל מדוע את הכף הוא לא הוציא מיד בפעם הראשונה, לאחר שרוקן מתוכה את הקטורת?
אכן, שאלה חזקה.
רבותי! התרוץ עוד יותר טוב: לאחר שהכהן הגדול סיים את עבודת הקטורת, טרם צאתו מקדש הקדשים, הוא היה מתפלל תפילה קצרה. בשעה שמתפללים – לא מחזיקים שום דבר ביד!
הוא לא יכול לאחז את הכף בידו, כדי להוציאה, כי הוא צריך להתפלל!
פלאי פלאים.
רבותי! למה אתם לא רוקדים? הרי זה פלאי פלאים!
עכשיו אני שואל שאלה: עם כף ביד – אי אפשר להתפלל, ועם "כף בראש" אפשר? אדם עומד לפני הקב"ה ומתפלל, ובראש שלו הוא חושב על ענין זה ועל דבר זה…
יש לו בראש, לא רק כף אחת. יש לו מאה כפות…
עומד לפני המלך
אני חושב שאם רוצים להתחזק בתפילה צריכים לראות את חדושו הגדול של רבי חיים מבריסק על הרמב"ם, חדוש שאמנם לא נזכר ב"שלחן ערוך" אבל בוודאי יתן לנו מבט חשוב על ה"תפילה":
הגמרא (ברכות ל"ד ע"ב) אומרת, שאף על פי שמלכתחילה צריך לכון לבו בכל התפילה, מכל מקום אם אינו יכול לכון בכל הברכות – יכון ב"אבות", ורק ב"אבות" הכונה היא לעיכובא.
מחדש הגר"ח, שכל זה רק בנוגע לפרוש המילים. פרוש המילים מעכב רק בברכת "אבות". אבל בתפילה יש צורך בכונה נוספת: שאדם ירגיש שהוא "עומד לפני המלך". כונה זו מעכבת בכל התפילה, ואם לא כון כוונה זו – הריהו כ"מתעסק", ואין זו תפילה כלל.
רבותי!
אתם שומעים מה כתוב כאן?
המתפלל חייב להרגיש בלבו שהוא "עומד לפני המלך"! בלי כוונה שכזו – אין התפילה נחשבת לתפילה!
יש הרבה הלכות בהלכות תפילת שמונה עשרה, שנגזרות מכח ענין זה:
מטעם זה אסור לשבת, או אפילו לעבר, לפני המתפלל. ישנה הלכה שמתחילים לפסע, ב"עושה שלום", עם רגל שמאל, להראות כי הפרידה מהמלך קשה. הפסיעות צריכות שתהיינה בגדל מסוים, כמבואר בהלכה, כי זוהי הצורה שנפרדים ממלך. ההשתחויה צריכה להיות לצד שמאל תחילה – כי צד זה הוא ימין השכינה. בסיום הפסיעות יש להמתין, ולא לחזור מיד, כי הנפרד ממלך לא יכול לשוב אליו מיד, ומי שלא ממתין מגדר בהלכה "ככלב שב על קיאו"!
אדם שאינו יודע איך נפרדים ממלך – כמוהו ככלב!
"עושה שלום" זו פרידה מהמלך, כי כל התפילה היא "עומד לפני המלך".
"אני הקיסר מקנא בך!"…
מספרים שפעם היה רבי לייב חסיד באמצע הדרך, ברוסיה, והגיע זמן תפילת מנחה. בלית ברירה, נכנס לאיזושהי חרשה, מצא פינה שקטה ונעמד להתפלל.
בדיוק באותה שעה עבר שם הקיסר הרוסי בכבודו ובעצמו, עם הפמליה שלו, והבחין בדמות אדם העומד מול עץ ומתפלל. הוא המתין, בלי להסיר את מבטו מהאיש, עד שר' לייב סיים להתפלל. כשסיים שלח לקרוא לו.
- "יודע אתה מי אני"?
- "לא! אולם לפי כל הפמליה שמסביב, מניח אני, כי הנך אדם נכבד ביותר".
- "אני הקיסר הרוסי, בכבודי ובעצמי! ראיתי שהתפללת, ורציתי לשאול אותך כמה פעמים בחיים שלך אתה עושה את מה שעשית עכשיו".
- "שלש פעמים בכל יום"!
- אתה עושה שלש פעמים ביום בדיוק את מה שעשית עכשיו"?
- "כן"!
- "דע לך אפוא, כי אני, הקיסר ירום הודי, התבוננתי בך, ואני אומר לך בפה מלא: אני מקנא בך!
האם יודע אתה, יהודי, מהו התענוג הגדול ביותר שיש לקיסר עלי אדמות? הרי יש לו את כל התענוגות שבעולם! כל מנעמי השלטון – שלו הם! אמר לך: כאשר פורצת מלחמה בין שתי מדינות. לכל מדינה יש, כמובן, צבא משובח, כלי נשק משכללים, טילים, פצצות. הצבאות נלחמים זה בזה, ולבסוף ישנה נקודה אחת שמי שמצליח לכבוש אותה – הוא נקרא המנצח במלחמה כלה!
כאשר המלך של המדינה המנצחת מקבל מראשי הצבא, את הידיעה: "הצבא שלנו כבש את הנקודה" – זה האשר והתענוג הגדול ביותר שיש למלך עלי אדמות!
עמה פעמים זוכה מלך בימי חייו, לאשר הגדול הזה? אמר לך את האמת: כמה מלחמות, בין מדינות, כבר יש? ובכמה מהן יש ניצחון מחלט? אני, באופן אישי, טעמתי את טעם האשר הזה רק פעם אחת בחיי! האם אזכה לטעם אותו שוב? אני מאד מספק.
כשהתבוננתי בפניך בזמן שהתפללת, ראיתי שנסוך על פניך אשר! פניך קרנו מאשר! השלוה, השמחה, וההנאה היתה ניכרת עליהן! ואתה מספר לי ששלש פעמים בכל יום יש לך את זה! לי היה את סוג האשר הזה על פני, פעם אחת בכל החיים, וכאמור, אני מסופק מאד אם אזכה לכך בשנית, ואתה זוכה לכך שלש פעמים ביום! אני מקנא בך"!
כך צריכה שתהא הנאתו של "העומד לפני המלך" בתפילה, כזו היתה תפילתו של ר' לייב חסיד.
מוראדיג אין דער וועלט!
חשיבות ענין אמן
אם כבר הבאנו סיפור על תפילתו של הצדיק רבי לייב חסיד, נביא עוד סיפור שלמדנו מרבי לייב, על חשיבות ענית "אמן":
כשר' לייב היה צריך לחתן ילד הוא היה נוסע לעיר וילנא, עיר גדולה לאלוקים, שם הכירו אותו ודאגו לו להוצאות החתונה.
באחת הפעמים שנסע לשם, כעבור יום – יומים, הוא שב חזרה לביתו.
- "כל כך מהר הצלחת לאסוף את צרכי החתונה"? שאלוהו בני ביתו.
- "דבר ראשון, בואו ונעשה סעודה"! השיב.
קראו לכל הבנים הנשואים, לכל החתנים, לכל הנכדים. כלם הוזמנו לסעדה. לפני ברכת המזון נעמד ר' לייב, ואמר לכל המסובים:
"כלכם יודעים כי נסעתי לוילנא לענינים שלי, לעניני החתונה. כמובן, בהגיעי לוילנא, הדבר הראשון שאני עושה הוא להכנס לגאון. כשנכנסתי אליו, הוא היה באמצע הסעדה, וחכיתי שהוא יסים לאכול, ולברך ברכת המזון.
בשעה שהוא ברך, שמתי לב, שכשהוא אמר את המילים: 'ומכל טוב לעולם אל יחסרנו' – כל המסבים ענו בקול גדול "אמן"!
עבורי היה זה חידוש. לא נהגתי לענות 'אמן' אחרי 'לעולם אל יחסרנו', והנה ב'שלחן ערוך' של הגאון עונים 'אמן' על ברכה זו!
חשבתי לעצמי: כזה חידוש גדול, ואני אשאר פה, חדש –חדשים, לאסף כסף? ובבית שלי יברכו ברכת המזון ולא יענו 'אמן' על 'לעולם אל יחסרנו"?
החלטתי, דבר ראשון, לשוב הביתה, ללמד את בני הבית את החידוש שראיתי. עכשיו, כשאתם יודעים שעונים 'אמן' אחרי 'לעולם אל יחסרנו' – אני יכול לשוב בחזרה לוילנא".
רבותי!
רבי לייב לא יכול היה לשהות בוילנא, ולאסף כסף לחתונה של הבן שלו, אם בבית שלו מחמיצים "אמן"!
כדאי לנסוע מוילנא, הלוך וחזור, כדי ללמד, את בני ביתו, את החידוש הגדול הזה אודות מעלתה של אמירת "אמן"!
להתחיל ב"ברכות הנהנין"
לפני שנים פגשתי יהודי שפנה אלי ואמר לי: "אני חיב לכם הרבה הכרת הטוב". והוא חל לספר:
"היה לי בן שלמד בישיבה קטנה בבני ברק. יום אחד הגעתי לבקר אותו, והיה זה בדיוק בזמן שאמרתם שיחה לבחורים. אמרתם שם בשיחה כי אכן קשה מאד לכון בכל תפילת שמונה עשרה. לא בכדי נקראת התפילה 'עבודה' .
גם לכון ב'אבות' – לצערנו הרב, קשה. והרי, להלכה נפסק, שמי שלא כון את פרוש המילים ב'אבות' – לא יצא ידי חובתו! אחרי מאה ועשרים, הוא יגיע למעלה, ויגידו לו: 'ר' איד! לא התפללת בחיים שלך'! הוא יזדעק: 'הרי לא היתה פעם אחת שלא התפללתי'. ואז יגידו לו את האמת בפנים: 'התפללת – אך לא התפללת! לא כוונת ב'אבות'! לא יצאת ידי חובת תפילה מימיך!'
שאלתם את הבחורים בשיחה, " כך הוא מספר לי, " 'מה עושים'?
אז נתתם עצה: ב'ברכות הנהנין' יש בסך הכל תשע מילים. לכוין בתשע מילים – זה כבר יותר קל. כמה זמן זה כבר לוקח? מקסימום חצי דקה…
הצעתם אז להתחיל ב'ברכות הנהנין'. לקבל על עצמנו להרגיש בכל ברכה שאנחנו עומדים לפני המלך ומודים לו – 'שהכל נהיה בדברו', 'בורא פרי העץ'.
על כונה בתשע מילים – אין כבר תירוצים. זו לא עבודה כל כך קשה, צריך רק לרצות. אחרי ש'נקבל טעם' בזה – נוכל בס"ד להתקדם הלאה, כי הבא להטהר – מסיעים בידו."
אותו יהודי סיים את ספורו ואמר: "אני חיב לכם הכרת הטוב. אמצתי את העצה הזאת. התחלתי לכון ב'ברכות הנהנין'. התקדמתי, בסיעתא דשמיא, ל'אבות', ומשם יותר ויותר. קיבלתי 'טעם' בתפילה".
(מתוך: יחי ראובן: דברים)