יוסף מאיר האס
עבור כל ילד יהודי, יום מלאות לו שלוש שני אינו יום רגיל במסלול חייו העתידיים.
עבורו מדובר ביום מיוחד ומרומם, יום בו יעטרו שתי פאות את צדעי ראשו ובכך יקבל צורה יהודית טהורה. מעמד גזיזת השערות לראשונה תופס מקום של חשיבות בין מנהגי ישראל, וכפי שמתאר הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע את מנהג ישראל תורה, שהתפשט במאות השנים האחרונות בקרב כל תפוצות ישראל, לגלח את שערות ראשם של ילדי החמד בהגיעם לגיל שלוש שנים: "גזיזת השערות, 'אפשערניש', הוא דבר גדול במנהג ישראל".
ציון יום ההולדת השלישי מהווה אפוא ציון דרך ראשון בחינוך הילד לתורה ולמעשים טובים, כשכבר ביום זה מתחילים ההורים לחנכו ולערוך לו היכרות עם מצוות בסיסיות, כלבישת ציצית וכיפה, לימוד האותיות הקדושות, עם הכוונה לברך על האכילה והשתיה ועוד.
'חלאקה' במעז'יבוז'
נהגו ישראל קדושים לכבד בתגלחת הראשונה אדם גדול וחשוב, שיאציל מהודו ויעתיר מברכותיו על ראש הילד, למען יגדל ויתעלה. העדות הראשונה על תגלחת שנעשתה על-ידי צדיק וקדוש, היא על הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע מלאדי, שזכה שמרן הבעש"ט הק' זי"ע ערך לו את שמחת ה'חלאקה' וחנך את פאות ראשו. בהמשך נהג כך הרה"ק בעל ה'תניא' עם נכדו הרה"ק בעל ה'צמח צדק' מליובאוויטש זי"ע, שלאחר גזיזת השעות בערב ראש השנה תקנ"ג, בירכו בהנחת ידיו על ראשו. על הרה"ק בעל ה'מנחת אלעזר' זי"ע ממונקאטש מובא, ש"היו עושים שמחה גדולה כאשר היו מגלחים את נכדו, והיה נוטל אחר-כך את הילד על ברכיו ללמוד עמו איזה אותיות מאתוון קדישין".
מפעים ביותר הוא הסיפור, העומד מאחורי תגלחתו הראשונה של הרה"ק בעל ה'תניא' זי"ע על –ידי מרן הבעש"ט הק' זי"ע כאמור, שנשמע מפי הרה"ק רבי יוסף יצחק מליובאוויטש זי"ע ומובא ב'ספר השיחות' שנת תש"ה. היה זה בראש השנה שנת תק"ח, כשרבי ברוך – אביו של בעל ה'תניא' – הגיע אל הבעש"ט הק' ושאל אותו כיצד ינהג עם ילדו העילוי, שכבר כעת ניכר בו כי עדיו לגדולות. בין הדברים סיפר רבי ברוך לבעש"ט הק' שביום הולדתו ח"י אלול, התחיל הילד לדבר יותר טוב ובמהלך שנת תק"ז הבחינו שיש לילד זכרון מופלא ותפיסה בלתי רגילה, כשכל מה שהילד שומע פעם אחת מונח אצלו כמונח בקופסה. הבעש"ט הק' הזהיר שוב ושוב את רבי ברוך, שיעלים את עובדת הולדת בנם כדי שהפרסום לא יזיק לו.
גם על ה'חלאקה' של הרה"ק רבי שלום דובער מליובאוויטש זי"ע, מסופר פלאות. בהיותו בן שלוש צוה זקנו הרה"ק בעל ה'צמח צדק' זי"ע שכל טקס ה'חלאקה' ייערך בחשאי ללא פרסום, מחשש עינא בישא. בערב שקדם ליום הולדתו השלישי, ציוה שיביאו את הילד לחדרו מבעוד יום ויישן בחדרו. בבוקר עם קומו משנתו, הורה למשרתו ר' חיים בער שייטול את ידי הילד, ויאמר עמו את הברכות וענה 'אמן'. אחרי התפילה קרא מרן ה'צמח צדק' לבנו הרה"ק רבי שמואל שניאורסון זי"ע – אדמו"ר מהר"ש, ולכלתו אם הילד, ואמר להם כך: "פך השמן הרוחני שנתן מורנו הבעש"ט הק' לתלמידו, מורנו הרב המגיד ממעזריטש, למשוח את רבינו הזקן, למשוח אותו לנשיאות לדורותיו, הנה בכוח זה נמשך חותני [הרה"ק רבי דוב בעריש זי"ע] כרבי האמצעי, ואני הנה בכוח זה משחתי אותך, ובכוח זה הנני מושחן" (מרשימות הרה"ק הריי"ץ מליובאוויטש זי"ע, ספר המאמרים תש"י עמ' 163).
תהלוכה במאה שערים
בשנים קודמות, לאחר מלחמת העולם השניה, עדיין לא השתרש המנהג של עריכת ה'חלאקה' ברוב עם הדרת מלך. כל משפחה היתה חוגגת לעצמה את שמחת התגלחת הראשונה לבנם יקירם. היה זה הרה"צ רבי עמרם בלויא זצ"ל, שקיבל על עצמו את התפקיד החשוב הזה לקבץ בל"ג בעומר את ילדי ישראל מעיר הקודש והמקדש, לערוך להם את ה'חלאקה' בשמחה ובריקודים, בליווי כלי תזמורת וקהל רב. מעמדי ה'חלאקה' הפכו להיות מפגן ראווה של קידוש ה', בדמות מאות ילדי חמד הנישאים בעוז ובגאון על כתפי הוריהם המאושרים, כשהם עוטים עליהם את הלבושים היהודיים הקדושים, המקובלים אצלנו מקדמת דנא דור אחר דור, ורבי עמרם מתכבד על ידי ההורים לגזוז קצת משערות הילדים, לקול צלילי התזמורת והמקהלה ברינה ובצהלה.
מנהג של קבע היה מקובל בעיה"ק ירושלים בשנות קדם, כאשר מדי שנה ביום ל"ג בעומר, היו מקיימים בבית הכנסת 'קהל יראים' בשכונת 'מאה שערים', מעמד שמחה לרגל ל"ג בעומר, ולאחר-מכן היו האבות מרכיבים על כתפיהם את ילדי ה'חלאקה', והולכים עם תזמורת וניגונים בתהלוכה לעבר ביתו של גאב"ד בריסק, מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל. כשהיו מגיעים ליד ביתו, היה מרן הגרי"ז יוצא לפתח ביתו ומברך את ההורים והילדים.
"שנה אחת", מספר הרב מרדכי מילר, "כאשר לאחי, הרב שלמה, היה ילד שהגיע לגיל שלוש, ישבנו בבית מרן הגרי"ז זצ"ל עם עוד אנשים, ודיברנו בענייני השעה. לפתע ניגש מרן הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק שליט"א, ואמר לאביו כי כל הקהל הגיע עם תהלוכת ילדי ה'חלאקה', וכולם מחכים למטה כדי שיצא אליהם כהרגלו מדי שנה בשנה. נענה הרב מבריסק ואמר לבנו מרן הגרמ"ד שליט"א, שיצא אל קהל ויתנצל בפניהם שבזאת השנה איננו יכול לצאת אליהם כמדי שנה, מכיון שהוא לקה בצינון ואינו חש כל כך בטוב…
"אחד הנוכחים, שרחמיו נכמרו על הקהל העומד בחוץ עם כל הילדים, ומצפה ליציאת מרן הרב מבריסק, שיברכם ויחזקם כמדי שנה, ההין ואמר לרב מבריסק: 'צריך לפעמים למסור נפש למען כלל ישראל'… חייך הרב מבריסק ואמר: 'אספר לכם מעשה אודות מסירות נפש למען כלל ישראל; פעם נסעו יחדיו מרן ה'חפץ חיים' ומרן ה'אמרי אמת' זצוק"ל ברכבת, כאשר בכל תחנה ותחנה שעצרה הרכבת המתינו אלפי חסידים למרן ה'אמרי אמת' שהלך לחלונות הרכבת ונופף בידיו לשלום, ואילו מרן ה'חפץ חיים' נותר לשבת על מקומו, כשנשנה הדבר בתחנות נוספות שעצרה הרכבת, שאל ה'חפץ חיים' את ה'אמרי אמת' האם אינו חושש קצת מיוהרה? ענה הרבי מגור: 'מדארף דאך מוסר נפש זיין פאר כלל ישראל'… (הרי צריך למסור את הנפש למען כלל ישראל…)"
"מאכן פאות"
מעניין לציין, כי על-אף שעצם עובדת עריכת התגלחת הראשונה בצלו של אדם גדול, מקורה טהור מהיכלם של האר"י הק' והבעש"ט הק' זי"ע, הרי שבקהילות ליטא, הונגריה ועדות המזרח, לא מצאנו את המנהג הזה עד הדור האחרון, אך אצל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, תפס מנהג זה מקום של כבוד, והיה נוהג בו בהידור רב ובשמחה גדולה, כאמור.
כשאחד מתלמידי מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, עמד לערוך לבנו הקטן תגלחת הראש, נכנס אל רבו להתברך מפיו במעמד הזה, ניצל את ההזדמנות ופנה אל רבה של בריסק ושאלו: "ילמדנו רבינו, למה נוהגים 'העולם' לומר 'מאכן פאות', הרי אין כל מצוה לעשות פאות, כי אם ציווי התורה הוא רק שאסור להשחית את פאות הראש?". נענה מרן הגרי"ז זצ"ל ואמר לו: "ניין, עס איז טאקע יא דא א מצוה צו מאכן פאות" (לא, אכן ישנה מצוה לעשות פאות). את דבריו הוכיח מדברי הרמב"ם (הל' עכו"ם פרק יב) שכותב: "אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עכו"ם, שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם", הרי שטעם עשיית פאות הראש הוא כדי להכיר שהלה יהודי מזרע ישראל, ובעשיית הפאות אנו עושים סימן לילד שהוא יהודי כשר, לכן אומרים העולם 'מאכן פאות'.
גם כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, התבטא בחשיבות ובמעלה העליונה בעשיית הפאות, כדי להוכיח קבל עם ועדה, בעוז ובגאון, כי שם ה' נקרא עלינו וצלם אלוקים עלינו. כשהגיע יהודי ירושלמי אל הרה"ק מבעלזא לתל אביב לעשות 'חלאקה' לבנו בן השלוש, הורהו הרבי לצעוד עם בנו ברחוב אלנבי הלוך ושוב, כדי שיראו תושבי תל אביב שעוד יש ילדים עם פאות! וכך היה גם כשהביא אחד החסידים לפניו את בנו לקבל את ברכתו, הושיבו הרבי על ברכיו, החליק בידו הקדושה את פאותיו ואמר בהנאה גלויה: "א תל-אביב'ער בחור מיט שיינע פאות"…
כ"ק מרן אדמו"ר מערלוי זצוק"ל בעל ה'אמרי סופר', היה נוהג להביא את ילדיו לפני כ"ק מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע, לספרם במלאות להם שלוש שנים, לאור הקפדתו לגלח את הילדים שהובאו לפניו רק במלאות להם שלוש שנים, ולא קודם. והיה מספר מרן האדמו"ר מערלוי, שעד כדי כך הקפיד הרה"ק מבעלזא על מילוי שלוש השנים, שלאחד מילדיו שנולד בתשעה באב, הורה הרה"ק במעלזא לספרו רק למחרת היום ולא לפני שלושת השבועות של ימי בין המצרים. לאות ולפלא היה מציין מרן אדמו"ר מערלוי, שאצל בנו הרה"ג ר' זלמן שליט"א, שמלאו לו שלוש שנים ביום ג' אלול תשי"ז, הורה לו הרה"ק מבעלזא לספרו כבר בל"ג בעומר, וכשהסתלק הרה"ק מבעלזא בכ"א אב אותה שנה, הבין למפרע מדוע הורה לו להקדים את עריכת התגלחת שלא כדרכו…
כשהגר"ע יוסף רץ אחרי הילד
מטבע הדברים, קורה לפעמים שילד ה'חלאקה' נבהל, מתשומת הלב הבלתי-שגרתית שהוא מקבל, כך שניתן היה לחזות בהזדמנות זו את רגישותם של גדולי וצדיקי ישראל, לפחדם וצערם של התינוקות, שלא הבינו מה בדיוק מתרחש סביבם.
כ"ק מרן אדמו"ר מסערט ויז'ניץ שליט"א מספר, שבעת שמחת 'חלאקה' לאחד מנכדי כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זי"ע, שהתקיימה באתרא קדישא מירון, בהשתתפות אחיו כ"ק מן אדמו"ר בעל ה'מקור ברוך' זי"ע מסערט ויז'ניץ, הרבה הילד הקטן בבכי, ולא הסכים בשום פנים ואופן להגיש את ראשו לגזיזת השערות. הנוכחים כולם עמדו אובדי-עצות לנוכח השעה המתאחרת, אך מרן ה'אמרי חיים' בחכמתו, מצא עד מהרה פתרון מבריק. הרבי פצח בריקוד נלהב במנגינת 'בר יוחאי', כשכולם משלבים את ידיהם במעגל נרחב, וכך בחסות השירה והריקוד המרומם, ניגש הרבי בהיחבא לילד, שעד שהרגיש בנעשה כבר היה התלתל בידי הרבי…
כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ישועות משה' זצוק"ל מויז'ניץ, היה נוהג תמיד לגזוז את שערות היניק מקדמת הראש, אך פעם אירע באברך חסידי שנכנס אל הרבי לרגל 'חלאקה' לילדו, אולם הפעוט סירב ופרץ בבכי. הרבי ניסה לשכנעו, אולם ללא הועיל. בראות הרבי בכך, תפס לו קווצות שערות מצד ערפו וגזזן, באמרו לאב: "המנהג שמספרים מצד המצח, הוא כסגולה שתינוק זה לא יישא בלורית כשיגדל, אולם על בנך ממילא אינני חושש כזאת, לכן אפשר לגזוז לו גם מאחור"…
בשעת הלווייתו של מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, לא היה אפשר להתעלם מאחד המלווים, שעמד ומירר בבכי ללא הפוגה. כשגבר בכיו מאוד, וראה את מבטיהם התמהים של הסובבים אותו, פתח וסיפר דברים כהווייתם: "כשהיה בני בגיל שלוש באתי עמו למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל, כדי שיעשה לו 'חלאקה' ויגזור מעט את שערו. כשהגענו לביתו, ראינו את הגר"ע יוצא ממכוניתו, וכדי לא להטריחו בבואו לביתו הגשתי לו את המספריים, וביקשתיו שיגזור את שערות הילד עכשיו ברחוב. הגר"ע הסכים, ומתוך חיבה נתן טפיחה קלה על כתפו של הילד, כאשר אני אישית נהניתי מאוד מהלטיפה של הגר"ע, אך הילד נבהל מאד וברח מהמקום, כשהגר"ע יוסף דולק בעקבותו… כל העוברים והשבים היו המומים כשראו את גדול הדור רץ אחרי ילד קטן. על-אף שניסיתי להניאו מלרוץ אחרי הילד, אך לשווא. הגר"ע היה אז בגיל שמונים וחמש ורץ אחרי ילד בגיל שלוש וניסה לשדלו לעצור, עד שהצליח לשכנעו ואז התכופף והרימו בזרועותיו.
"מה שקרה אחר כך היה בלתי ייאמן בעליל. במשך רבע שעה התאמץ הגר"ע יוסף לפייס את הילד ולא התקררה דעתו עד שעלה לביתו, ואחר כבוד הכניסו לקודש פנימה, והעניק לו את אחד מספריו במתנה עם הקדשה אישית, כשאני עומד ומשתאה. אף לאחר כל זאת לא נרגע הגר"ע יוסף, עד ששיחק עם הילד וראוהו מחייך לכל עבר. אז איך לא אבכה על גדול שכזה?!"…
'חלאקה' לאב ולבנו
אמרו, שמי שלא ראה את המקובל, הגה"צ רבי ישעי' אשר זעליג מרגליות זצוק"ל, מרקד לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, לא ראה שמחה של מצוה מימיו. כ'מחותן' ראשי היה מתהלך רבי אשר זעליג בחוצות הציון הקדוש באתרא קדישא מירון, מחלק ברכות לרוב ומעודד את הקהל לשוש ולשמוח בהילולא דרשב"י.
מעשה ביהודי שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות, שפגש פעם את רבי אשר זעליג ביום שמחתו הגדולה – יום ל"ג בעומר. ניגש אליו וביקש את ברכתו, שיזכה לזרעא חייא וקיימא ולבן זכר. "הרב העניק לי את ברכתו האצילה", שח האיש לימים, "אבל התנה את ברכתו שאבטיח לו תחילה להוריד את שער ראשי. הסכמתי לתנאי זה, והבטחתי לו כי כאשר אזכה, בעזרת ה', לעשות לבני שייוולד את ה'חלאקה' הראשון כאן במירון, אז אעשה 'חלאקה' אף לעצמי".
לא חלפו ימים רבים, והאיש זכה להביא לעולם דור ישרים מבורך, וברכתו של אותו צדיק התקיימה במלואה. "זכיתי לבן זכר", גולל האיש בהתרגשות בפני משפחת מרגליות, "לנער הזה התפללתי, במלוא מובן המלה. לאחר שלוש שנים הבאתיו למירון לעשות לו 'חלאקה', אז קיימתי גם את נדרי.
"השמחה היתה במלואה, ורבי אשר זעליג התהלך בין קהל החוגגים, כאשר מספרי ה'חלאקא' שלו תלויים לו בצוואר בשרשרת הזהב שלו, והוא כולו קורן מאושר. רבי אשר זעליג התכבד בראשית הגז, וכך זכה ללכוד שתי ציפורים בירייה אחת: 'חאלקה' לבן ולאביו כאחד. מוצא שפתיי קיימתי, וגזזתי את שער ראשי כהבטחתי".
מסופר בפי חסידים וישרים, שהרה"ק רבי שלמה מקארלין זי"ע, ישב פעם עם חסידיו בבית המדרש, כשלפתע הבחינו באחד שרץ במהירות רבה למעלה מדרך הטבע, וחולף על פתח בית המדרש כשאינו מבחין בימין ובשמאל. כראות הרה"ק מקארלין בכך, הורה לחסידים לתפוס את האיש, ולערוך לו 'חלאקה', לגזוז את שערותיו הארוכות תיכף ומיד. כך עשו החסידים, תפסוהו בכח רב על-אף התנגדותו העזה, והנה אך גזזו את מחלפות ראשו, נחה דעתו ונרגע בפתע פתאום, בהתחילו לזעוק במר נפשו: "אוי ווי, מה עשיתי?!". התברר שנכנסה בו רוח שטות של טומאה, ורץ בכל עוז אל הכומר בכנסייה להשתמד ח"ו, והרה"ק מקארלין הבין שרוח הטומאה נאחזה בשערותיו המגודלות, לכן הורה לגוזזן ומיד שבה אליו רוחו האיתנה.
שערות תחת החופה
כשנכנס הגאון רבי וועלוול צ'צ'יק זצ"ל – מיקירי ומנקיי הדעת שבירושלים – אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצוק"ל ביום ה'חלאקה' של בנו הקטן, ביקש רבי וועלוול ברכה עבור הילד. נענה הגרי"ז מבריסק ואמר: "ודאי רוצים אתם ברכה שיגדל הילד לתלמיד חכם וירא שמים; נו, תלמיד חכם הוא יהיה, כפי ערך שילמד אתו האבא; וירא שמים הוא יהיה, כפי ריבוי הדמעות שתשפוך האמא עבורו…".
בקרב צדיקים וחסידים רבים מקובל לברך את אבי הילד, שישמור את השערות הנגזזות ולהביאן אל חופת הילד כסגולה לאריכות ימים ושנים. סיפר כ"ק מרן אדמו"ר משומרי אמונים זצוק"ל, שבשמחת ה'חלאקה' שלו נכח יהודי מבוגר ושמו ר' שמעון ליפסקר ז"ל, שהיה בנם של קדושים וזכה להסתופף בצלם של צדיקים רבים מהדור הקודם. במעמד זה נהיה ר' שמעון בן שבעים שנה וביקש מאבי הילד, הרה"ק רבי אהרן ראטה זי"ע, שיברכוהו שיזכה להיות בשמחת ה'בר מצוה' של הילד. נענה רבי אהרן ושאל אותו: "ולהיות בשמחת החתונה לא טוב לך?!"… סיים הרבי משומרי אמונים וגילה, כי ר' שמעון עוד זכה להיות בשמחת הברית של בנו הראשון, עד שהגיע לגיל 96, אז נפטר בצלילות הדעת ובכוחות רעננים.
כ"ק מרן אדמו"ר ה'ישועות משה' זצוק"ל היה מברך בעת גזיזת השערות, באמירת "בשעה טוב ומוצלחת". אחר-כך היה חובש את הכיפה באומרו בלחש: "אמרה ליה אימיה, כסי רישין כי היכי דתיהון עלך אימתא דשמיא" (שבת קנו:). אחר-כך הלביש את הטלית-קטן ואמר בלחש: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" או "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצווה השם".
החל משנת תשד"ם, החל גם בחבישת 'קאסקעט' ונשק את הילד על מצחו, בהרעיפו ברכות למזל טוב לבני המשפחה. הרבי העיר לפעמים לאלו מחסידי ויז'ניץ וכן לאלו שאינם מאנשי שלומו שירכשו 'קאסקעט' לילד. פעם אמר לאב: "רכוש לו 'קאסקעט' ואני אשלם מכספי; ראה את הילדים העטורים ב'קאסקעט' – מחיה נפשות!", ולאחד שהביא 'קאסקעט' לחבוש לילדו, אמר הרבי: "ראה נא שיחבוש זאת, ולא שיישאר בארון"…
'חלאקה' בגיל שנתיים
נסיים בהתרחשות פלאית, שאירעה במעון קדשו של כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע. מעשה באחד החסידים שנכנס אל הקודש פנימה, להיפרד מהרבי ולבקש ברכתו טרם נסיעתו לאוסטרליה, להשתתף בשמחה משפחתית. הרבי העניק את ברכתו, אך הוסיף שיראה לספר את בנו הקטן, ולשייר לו את הפאות קודם הנסיעה. האיש השתומם מאד לפשר ההוראה המפתיעה, שהרי בנו עדיין רק בן שנתייים ימים, ועוד רחוק יום מלאות לו שלש שנים, אך כמובן חזקו עליו דברי רבו הקדוש, ביודעו היטב שאינו מוציא מפיו דברים בעלמא. עשה החסיד כעצת הרבי, וערך לבנו בן השנתיים תספורת עם פאות הראש כמקובל וכנהוג.
משהגיע החסיד עם בני משפחתו לאוסטרליה, נעלם הילד מעיניהם, ולמרות החיפושים הנמרצים בכל רחבי שדה התעופה לא מצאוהו בשום מקום, עד שגם המשטרה נאלצה להתערב בחיפושים הקדחתניים, אך ללא מוצא. רק כעבור שעות ארוכות של דאגה עמוקה, הופיע אחד מרבני העיר עם הילד בידו. התברר שהילד רצה מאד לראות את הקורה במקום החדש, שלא היה מוכר לו עד כה, ויצא בגפו אל רחובה של עיר, שם צעד זמן רב להנאתו, בלי לדעת שכל המשפחה מחפשת אותו בכיליון עיניים. כשהשוטרים מצאו אותו, ראו שאינו מבין את השפה האנגלית, ולא יכלו לתקשר אתו כראוי, אך היות ושתי פאות עיטרו את צדעי ראשו, הבין השוטר כי ילד יהודי הוא, ולקח אותו אל אחד הרבנים שיודיע לבני המשפחה כי הילד נמצא.
רק אז הבינו ההורים מדוע הורה הרבי לערוך לבנם תגלחת כבר כעת, טרם הנסיעה, בהיות הילד אך שנתיים ימים ותו לא.
(המבשר – י"ג אייר תשע"ז)
1/556