כשהנכד קם ממקומו לעזור בהגשת המאכלים, הרב "מנצל" את ההזדמנות להתעניין במצבי בישיבה, אולי יש דבר שלא ארצה לומר בפני נכדו אלא רק בפניו

הרב אברהם פוקס שליט"א

"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית י"ז, א')

את הרב שלמה וולבה זצ"ל זכיתי להכיר  בתקופת היותי בישיבה קטנה, טוב  לא ממש להכיר, אחרי שנחשפתי לספרו 'עלי שור' שלחתי אליו מכתב, מכתב של נער צעיר בבקשת עצה והדרכה בלימוד תורה ועבודת ה', והרב וולבה, כדרכו, ענה לי תשובה מיוחדת, הדרכה לבן תורה כיצד לעלות במעלות התורה והיראה.

מספר שנים לאחר מכן זכיתי ללמוד בישיבתו "גבעת שאול" ולהיחשף לדמותו הכבירה, הרב וולבה כתלמידו של המשגיח ר' ירוחם ובנוסף לכך מיוצאי גרמניה היה שקול ומדוד בכל מעשיו שכמובן נעשו ברוגע ובשלווה, בתפילות בישיבה לא יכולתי להימנע מלהביט בו בתפילתו, שקוע בעבודת בוראו, עומד ביציבות וכמעט שאינו מתנדנד, אלא נדנוד קל ביותר, הרי עכשיו הוא בשיחה עם בורא עולם והוא עושה זאת בצורה הרצינית ביותר, בשיחות שמסר בישיבה, הוא היה מעורר על כך שישנם המדברים עם הקדוש ברוך הוא בתפילה בצורה שלא היו מעיזים לדבר כך עם פקיד הבנק הפשוט ביותר, וכדרכו בקודש בענייני רוחניות כך גם בענייני גשמיות, זה היה מרתק לראותו יום יום מחכה בתחנת האוטובוס לקו 16 המפורסם שיקח אותו לביתו, גם ממרומי גילו ומעמדו המשיך לנסוע באוטובוס, הוא היה עומד בתחנה ברוגע ובשלוה וממתין מבלי להראות סימני קוצר רוח של הבטה לעבר הכביש 'מתי הוא כבר יגיע', וכשהגיע, היה עולה בנחת תוך שהוא כמובן מברך את הנהג במאור פנים, בשנותיו האחרונות כאשר קשתה עליו ההליכה, היה נהג שהחזיר אותו לביתו, בהלוך המשיך להגיע באוטובוס, וגם את חזרתו עם הנהג, זה לא היה בצורה רשמית בתיאום עם המשגיח, הוא פשוט היה מתקשר לישיבה לשאול אם המשגיח הגיע היום.

היחס לתלמידים היה מאור פנים ללא הפסקה, כשהיה נכנס לבית המדרש בסדר ב' וניגש למקומו, היה מסובב את ראשו ללא הרף כדי לחייך לכמה שיותר בחורים בדרכו, כל בחור שהיה ניגש אליו היה מתקבל במאור פנים ובהקשבה מרובה, באחת הפעמים שדיברתי אתו על לימוד מוסר כשלמדתי בישיבת מיר, הוא הזמין אותי לביתו ללמוד עמו בחברותא איך לומדים מוסר, כשדפקתי על דלת ביתו הלב פעם בהתרגשות, אני הולך ללמוד חברותא עם אחד מגדולי המוסר שבדור! הרב וולבה מקדם את פני בחיוך רחב, ומושיבני לצידו, הוא פותח את הספר מסילת ישרים הישן שבביתו שכמעט בלה מרוב שימוש, הוא קורא מילה מילה, לאט ובהטעמה, ומסביר, "יסוד" – מהו יסוד, "החסידות" – מהי חסידות, ו"שורש" מהו שורש וכו' וכך מוליכני בשבילי המוסר ובתורתו, בעמקות ובבירור, וכל זה כמובן במאור פנים.

כחבר של אחד מנכדיו זכיתי לסעוד אצלו סעודת שבת, בדרך לסעודת שבת אני מהרהר "בעבודת האכילה" של המשגיח וכיצד מתנהלת סעודת השבת, וכולי מתמלא בסקרנות, המשגיח מקדם את פנינו בברכת שבת שלום במאור פנים ופונה לעשיית קידוש, על השולחן היה בקבוק יין ומיץ ענבים, הוא שאל את הרבנית על מה היא מעוניינת שיקדש, וכשענתה שעבורה אין הבדל, הוא לא מצטדק שגם עבורו זה כך ושתאמר את אשר לרצונה, אלא מיד הוא לוקח את בקבוק היין ומוזג לכוסו, ומתחיל לקדש, מילות הקידוש נאמרות בחרדת קודש ובצורה שקולה ומדודה, כל מילה נאמרת ומודגשת בפני עצמה.

סעודת שבת מתחילה, הרב היה נראה מכונס בעצמו ובמחשבותיו, אך כשהנכד של המשגיח קם ממקומו למטבח לעזור בהגשת המאכלים, הרב "מנצל" את ההזדמנות להתעניין בי ובמצבי בישיבה, אולי יש איזה דבר שלא ארצה לומר בפני נכדו אלא רק בפניו, כשהנכד חוזר עם המאכלים הרב משתתק, נותן לי את ההרגשה שכל מה שאומר זה רק "בינינו", לא שהיה לי דברים מיוחדים לומר, זו היתה שיחה של מילי דעלמא אבל הרב במאור פניו נתן את ההרגשה הכי טובה, וכך במשך הסעודה, כל פעם שהנכד קם מהשולחן הרב ממשיך איתי בשיחה ובהתעניינות שלו מהנקודה שעצרנו בה, סוף הסעודה, לאחר המנה אחרונה מוגשת לשולחן עוגה, הרב וולבה מחייך אלי ואומר, תיקח עוגה, זה טעים, אני מרגיש ש'אין לי מקום', הנכד ממהר לסייע לי ולוקח בחשאי חצי ממנת העוגה המוגשת לי והרב כמו במשך הסעודה שקוע בשרעפי קודש, לאחר מספר רגעים כשהרב מרים את ראשו ורואה שסיימתי את העוגה הוא פונה אלי בחיוך התמידי שעל פניו, ואומר, יופי, תיקח עוד עוגה יש הרבה, זה טעים…