"נח איש צדיק"
אנו אומרים כל בוקר: "לעולם יהא אדם ירא שמים", ולכאורה למה הקדים "אדם" ל"ירא שמים", והלא תחילת כל דבר הוא יראת שמים, וכנאמר בפסוק (תהלים קי"א, י'): "ראשית חכמה יראת ה'", ברם, אמרו חכמי המוסר, אכן הדבר הראשון שהאדם צריך להיות הוא "אדם" – זיי א מענטש – ורק לאחר שאתה בן אדם, אז תהיה ירא שמים, זה לא חכמה להיות ירא שמים על חשבון אנשים אחרים, קודם כל תהיה בן אדם – "לעולם יהא אדם", ורק אח"כ "ירא שמים"…
כשהייתי ילד, התקיימה פעם בבארא פארק אסיפה, בהשתתפות רבנים וראשי ישיבות. לאחר האסיפה הבחנתי בגאון האדיר רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת', שיוצא מהאסיפה. ניגשתי אליו, ורציתי לעשות ממנו תמונה. אמר לי רבי יעקב שאמתין דקה, וסידר את הכובע ואת העניבה שלו, ואז אמר לי: "עכשיו אתה יכול לעשות תמונה"…
מספרים, שאחד בא עם בנו אל הגאון האדיר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שיברכנו, ואמר היהודי להגר"ח שליט"א שהוא רוצה לעשות תמונה איך שהוא מברך את בנו. אמר לו הגר"ח: "בסדר – אך בוא ועמוד בצד האחר – כך תצא התמונה טובה יותר"…
הגה"צ רבי יחיאל מיכל דסקל שליט"א, ראש ישיבת 'צמח צדיק' וויז'ניץ בארא פארק, סיפר לי סיפור נפלא:
לפני כמה שנים עבר כ"ק מרן האדמו"ר מסקולען זי"ע ניתוח קשה, ואמרו תהלים לרפואתו בהרבה מקומות, ובישיבתו – בישיבת וויז'ניץ – גם אמרו תהלים.
והנה בהגיע היום שבו היה הרבי אמור לעבור את הניתוח, לפתע מקבל רבי מיכל טלפון מאת המשב"ק של האדמו"ר מסקולען זי"ע, ואמר לו שהרבי רוצה לדבר עמו. רבי מיכל השתומם מאד, ושאל אותו: הלא הרבי עובר ניתוח היום, ומה לו לדבר עמו היום? ופתאום שמע את קול הרבי בטלפון. שאל את הרבי ברוב התרגשות: "מה ראה הרבי כ"כ דחוף, להטריח עצמו להתקשר אלי בדיוק היום?"
אמר לו הרבי: "אני לא רגוע – הלא ישנו בחור אחד שהוא רוצה מאוד להיכנס לישיבתך, ואתה לא רוצה לקבלו, והדבר לוקח לי את בריאותי, אני יודע שמאוד טוב לבחור ללמוד בישיבתך, ודע לך – אינני יכול ללכת לניתוח, בלא לדעת שאתה מכניס את הבחור לישיבה"…
רבי מיכל – כמעט ודבקה לשונו לחכו מרוב השתוממות, ומיד אמר לרבי, שהוא יכול להיות סמוך ובטוח שהוא יקבל אותו לישיבתו, אך הרבי לא הרפה, ושוב שאל אותו: "אתה מבטיח לי שיהיה מסודר?". אמר לו רבי מיכל: "רבי! הבחור כבר בפנים, הכל מסודר עצהיו"ט", ורק אז נכנס הרבי לחדר הניתוח…
***
מסופר, שפעם אחת השתתף רבה של ירושלים, הגאון הגדול מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשמחת 'שלום זכר', ולידו ישב יהודי שהתהדר בכמה 'פרומקייט'ן', וכאשר הבעל שמחה כיבדו ב'ארבעס' – שהמנהג לאכלם בעת ה'שלום זכר', אמר הלה: "איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב היטב מתולעים, ורק בביתי אני אוכל – שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים"…
כמובן שהבעל שמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול, שכן בדבריו נשמעה כעין אי נאמנות כלפיו – כאילו שאינו נאמן שבדק את הארבעס מתולעים כדבעי, אלא שאז אמר מרן הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל לבעל השמחה: "שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!", מיד התעשת הבעל שמחה, והביא את הארבעס לרבי יוסף חיים זצ"ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה, כבר לא עשו עסק מה'פרומקייט' של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.
כשוך הסערה, פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי, ואמר לו: "הנה גם אני אינני אוכל ארבעס בשום מקום מלבד בביתי, ואכן מטעמי כשרות כמוך, אמנם, מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר, שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שיפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה, ולעבירה גדולה תיחשב!"
והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו: "הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כ"ב, ז'): 'ואנכי תולעת ולא איש', 'ואנכי תולעת' – אני מעדיף לאכול תולעת – 'ולא איש' – מאשר לאכול איש, והנני נזהר מאוד שלא יפגע איש מחמתי"…
***
סיפר לי הרה"ח ר' אלי' ניימאן ז"ל מחשובי חסידי וויזשניץ-מאנסי, ששמע דבר נפלא מאחד המשמשים בקודש של כ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ-מאנסי זי"ע, וכך סיפר:
פעם אחת בערב פסח לאחר אפיית המצות מצוה, ביקש הרבי זי"ע ממני שאמחול בטובתי להביא לו סכין. לאחר שהבאתי את הסכין, ולאחר בקשת מחילה, ביקש הרבי ממני להסיר מהנעליים שלו את פירורי הבצק שנדבקו עליו, שלא יהא חשש חמץ בפסח. והרבי התחיל להתחנן ולתרץ את עצמו למה הוא מבקש את זה ממני, ואמר הרבי דברים נפלאים, וכך אמר:
"בדרך כלל אני עושה את זה בעצמי כל שנה ושנה, כשאני חוזר מאפיית המצות לביתי, ברם השנה שנפלתי ל"ע (היה זה לפני כמה שנים שהרבי נפל, וידיו כאבו לו ביותר, ולא היה לו כמעט כח אפי' ליתן שלום לחסידיו), והידיים שלי כואבות לי מאד, אזי אין לי כח לעשות כן בעצמי, אז במטותא מינך עשה זאת אתה עתה בשבילי"…
והנה הדבר מפליא ביותר, שעכשיו נתגלה שבכל שנה הרבי עושה את זה בעצמו, ממרומי גילו למעלה משמונים, ולא עלתה על דעתו כלל לבקש מכל ה'הויז בחורים' שמסתובבים אצלו, או מאחד מילדיו או מנכדיו, רק עשה את זה בעצמו, ורק עכשיו כשכאבו לו ידיו, וממש לא היתה לו ברירה אחרת, הוצרך להטריח את משמשו שיעשה זאת תחתיו…
***
כ"ק האדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א היה רגיל להוריד את שקית האשפה מביתו בעצמו. לאחרונה הוא כמעט לא יכול ללכת בכוחות עצמו – אבל כל השנים היה הוא בעצמו עושה כן. פעם העיר לו אחד, שלא מתאים שרבי בעצמו יוריד את הזבל, אמנם הוא בכלל לא הבין מה הוא רוצה ממנו…
פעם אחת הייתי בביתו נאוה קודש במוצאי שמחת תורה, היה זה אחר יום ארוך של עבודת ה' – עבודתו בעריכת ההקפות והטיש של נעילת החג – וראיתי בעיני איך שהוא עומד במטבח, ובעצמו שוטף את כלי האכילה…
פעם נכנסתי אליו ל'קוויטל צימער' – שם הוא מקבל את הקהל לעצה ולברכה – היה שם שולחן ישן וכסא ישן והרבה ספרים… וראיתיו עומד ליד המזגן [עהר קאנדיש"ן] שהיה מלוכלך מפירורים ודומיהן, והוא מנקה את זה. מיד ניגשתי אליו ועזרתי לו, אך הוא הסתכל עלי במבט תמה ושאלני: "אתה חושב באמת שאני כזה יהודי זקן?"…
חסידים הראשונים היו מחדדים בזה נקודה עמוקה וחשובה: הנה ידוע מצדיקי בית בעלזא, שלפיכך מתחילים להניח תפילין דרבינו תם תיכף לאחר החתונה, ולא לפני החתונה, לפי שאחר החתונה הלא יש עוד אדם בבית, הלא היא 'האשה אשר נתת עמדי', ובאים להראות ולהורות לחתן: דע, בכל דבר יש שני צדדים, יש רש"י ויש ר"ת, עד היום היית פלג גופא וחשבת רק מעצמך, עכשיו צריכים לחשוב מעוד מישהו, כי יש עוד צד…
ונתנו רמז נפלא בלשון הפסוק: "לא טוב היות האדם לבדו", ס'איז נישט קיין גוטע זאך אז דער מענטש לעבט פאר זיך – אליינס (זה לא טוב שהאדם חי לעצמו – לבדו), שהאדם חושב רק מעצמו, יש עוד אנשים בעולם מלבדו, וכך בביתו, יש עוד צד, גם אשתו נמצאת בביתו עמו, גם לה מגיע משהו, גם לה יש זכות לומר ולהביע דעה, וכך בעניין החומרות שיש לו לאדם, אכן עניין נפלא הוא לאדם שיהיה לו חומרות וכדו', אבל לא על חשבון אנשים אחרים, לא טוב היות האדם לבדו, אל תחשוב רק מעצמך…
סיפר לי חתני הרב יצחק האגער שליט"א, שזקנו הגה"צ רבי אברהם יונה שווארץ שליט"א גאב"ד ווינא יצ"ו, שהה פעם במחיצת קדשו של כ"ק מרן אדמו"ר מוויזשניץ-מאנסי זי"ע, ובאמצע התפילה הבחין איך שמוציאים את הרבי כמה פעמים לחוץ. כידוע שהרבי היה יוצא כמה פעמים באמצע התפילה ועריכת השולחן – אך דבר אחד היה לו לפלא, שכל אימת שהרבי יצא, הוא התאנח מקירות לבו, והכה על לבו כאילו אומר "על חטא". והדבר הפליא אותו ביותר, ושאל את אחד הגבאים על כך, למה הרבי מכה על לבו כל אימת שהוא יוצא? ואמר לו הגבאי, שלרבי כואב הדבר שהוא צריך לצאת, ולעכב את החסידים הנשארים וממתינים לשובו, ועל כן הוא מכה על לבו מכאב…
והמשיך הגבאי לספר, שכאשר ניסה פעם להרגיע את הרבי, שהרבי אינו צריך לדאוג, שכן בחדרים הסמוכים לבית המדרש מתקיימים מניינים לתפילה וקריאת התורה, ומי שממהר, מתפלל שם וחוזר לביתו, ומי שרוצה להישאר בבית המדרש ולהמתין על הרבי, הוא עושה כן על דעת עצמו ומרצונו. השיב הרבי לגבאי: "ס'איז דא אזעלעכע וואס מיינען אז ס'פאסט זיי נישט ארויס צו גיין" [יש כאלה שחושבים שלא מתאים להם לצאת]…
(קטעים מלוקטים מתוך 'נועם שיח', בהוצאת מכון אפריון לשלמה' בראשית תשפ"א)