כשהייתי בחור בישיבה קטנה הגה מאן דהוא רעיון מזהיר: הרי לילות שבתות החורף ארוכים הם; אפשר להזמין ל'איצקוביץ" דרשנים ורבנים בליל שבת ולענג את הציבור. וכך היה. בית הכנסת הידוע ביותר בתבל היה מלא וגדוש במאות יהודים שבאו לשמוע מגידים ודרשנים. אחד הדרשנים ש'מילא אולמות' היה הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל

לרבנית אבא שאול ע"ה הייתה קרובת משפחה שסבלה מסחרחורות. גם  בתקופה בה נבצר מבעלה, מרן הגרב"צ זצ"ל, לקבל קהל, גם בשעות בהן היה טרוד ועסוק, עבורה נמצא פנאי. לברך, לעודד, להקל על סבלה. בני המשפחה ידעו, ואף אומרים היו למכריהם: "הלוא קרובים אנו לחכם בן ציון, ונשאל בעצתו, נקבל ברכתו". לעולם לא השיב פניהם ריקם. ופעם אף יזם מעצמו: כשומעו על קרוב משפחה, בחור מצטיין שחשקה נפשו ללמוד בישיבה פלונית ונדחה, קרא לאחד ממכריו שלמד באותה ישיבה וביקשו: "גש למשגיח הישיבה ואמור בשמי שאם לא יקבלוהו אגיע בעצמי לישיבה!", והפטיר: "אני ערב שלא יאכזב!"…

בן משפחה של הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל סיפר, שבתקופה שחלתה אשתו של הגרב"צ עשה הכל בעצמו, ניקה וכיבס ובישל. ואף בימים כתיקונם, בכל בוקר הלך למכולת וחזר עם הסל. לא אחת, בענוותנותו המופלגת, סייע לרבנית במטבח, בניקיון. התלווה לקניות כשביקשה.

סיפר תלמידו: "נסענו לקברי צדיקים בגליל ורבינו נסע עם הרבנית. ירדנו לאכול. התלמידים אכלו יחדיו, ורבינו והרבנית אכלו לחוד. סיימנו וחזרנו לאוטובוס. ראיתי שרבינו מתמהמה. הבטתי לראות במעשיו. הרבנית ישבה, ורבינו רוקן את הצלחות לאשפה וניקה את המקום בטבעיות. כשהגענו למירון הרגישה הרבנית שלא בטוב, ואמרה לבעלה הגרב"צ: "תלך אתם, תתפלל גם עבורי על הציון הקדוש. אני אשאר ברכב". השיב לה הגרב"צ בנינוחות: "אני אשאר אתך".

כולם ירדו, הרבנית אבא שאול ביקשה, כמעט התחננה: "לך אתם!". כולם ידעו שלגרב"צ זצ"ל יד ושם בתורת הנסתר, הוגה בתורת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר הקבורים במערה, יודע גם את סוד ההשתטחות, העתירה על הקברים; וכן שהשכינה שורה בקברות הצדיקים שהיו מרכבה לשכינה בחייהם, והתפילה שם רצויה ומקובלת ביותר… ואף־על־פי־כן ענה: "אני ואשתי נתפלל מכאן"…

אחותו של הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל סיפרה, שאחר נישואיה יצא בעלה לעבודה ונשארה בבית לבדה, בודדה. ואחיה הגרב"צ, בכזו פשטות, מגיע היה לעתים קרובות לבקר, לשוחח, לעודד ולשמח.

אחיינו של הגרב"צ אבא שאול נתקל בקשיים. יעץ הגרב"צ זצ"ל להוריו שיכנס לשיעוריו שלו עצמו בישיבה. בהתמדה הגיע יום יום. יום אחד נעדר, היה חולה. בו ביום צלצל הטלפון בבית הוריו והבחור ענה. דודו חכם בן ציון זצ"ל היה על הקו: "מדבר בן ציון, איפה היית היום? דאגתי לך"…

אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין סו:): "המקרב את קרוביו והאוהב את שכניו, עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני' (ישעיה נח, ט)". ופירש רש"י: "לעיל מיניה כתיב 'ומבשרך אל תתעלם', והאוהב את שכניו גם הוא כמקרב את קרוביו, ככתוב: 'טוב שכן טוב מאח רחוק' (משלי כז, י)".

הרה"ג רבי יעקב שראבני, ר"מ בישיבת 'מאור התורה', סיפר, שזוכר כיצד דאג הגרב"צ אבא שאול לאברך שהתגורר בשכנות ברחוב אלקנה ולא מצא כולל. פוגש היה אברכים שהכיר ומברר: "יש אצלכם מקום פנוי בכולל?". כשפנה אליו, שאלו רבי יעקב האם בן עלייה הוא. ורבינו תמה וקבע: "אברך שרוצה ללמוד תורה, זה מספיק בשביל להכניסו לכולל!". לא נח ולא שקט עד שמצא עבורו כולל מתאים, כאילו היה בנו.

שח שכן, וליתר דיוק בנו של שכן: הגרב"צ אבא שאול גר ברחוב אלקנה, והם גרו ברחוב חנה. מאיפה הכירו? מהרחוב. כי תמיד, כשעבר שם כילד קט הקדים לו רבינו שלום. כשראה אותו בכובע וחליפה בירכו בחום להיכנסו לעול מצוות. כעבור שנה התעניין לאיזו ישיבה נרשם. כעבור שלוש שנים התעניין בישיבה הגדולה. היעלה על הדעת שלא להזמין ידיד כזה לחתונה?

עיין רבינו בהזמנה, חקר אודות הכלה ומשפחתה, בירך בחום, והתנצל: "בדיוק באותו יום עלי להיות בתל אביב, לסדר קידושין אצל תלמיד", ב'אולמי תל אביב', למי שזוכר. "אשתדל, בלי נדר. מכל מקום, שיהיה הקשר של קיימא והבניין עדי עד, ותקימו בית של תורה וגדולה לשמחת הוריכם!". "אמן", ענה נרגש.

ראש ישיבתו של החתן, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, אמור היה להגיע בהסעה עם הבחורים ולסדר את הקידושין. ההסעה התאחרה והשעה התאחרה. בשמונה וחצי הגיעו. התפללו ערבית, ישבו לכתיבת הכתובה. בסביבות השעה תשע ניגשו לחופה והנה… הגרב"צ אבא שאול מופיע! הוא זירז את החופה בתל אביב, ומיהר לחתונת בנו של השכן מהרחוב הסמוך, בדירה הקודמת!

החתן מיהר אליו: "כל עכבה לטובה, עכשיו אני יודע מדוע התאחרה החופה!". ראש הישיבה סידר קידושין, ורבנו בירך את שבע הברכות! (מתוך הספר 'רבינו האור לציון').

הסנדלר הצדיק

כשהייתי בחור בישיבה־קטנה הגה מאן דהוא מגבאי בית הכנסת 'איצקוביץ" בבני ברק רעיון מזהיר: הרי לילות שבתות החורף ארוכים הם; אפשר להזמין ל'איצקוביץ" דרשנים ורבנים בליל שבת ולענג את הציבור. וכך היה. בכל ערב שבת נתלתה מודעה ב'איצקוביץ", בה נכתב מי הדרשן שידבר השבת, ובית הכנסת הידוע ביותר בתבל היה מלא וגדוש במאות מאות יהודים מכל הגילאים שבאו לשמוע מגידים ודרשנים.

אחד הדרשנים ש'מילא אולמות' היה הגה"צ רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל, שהיה מדבר במשך שעות, בנחת, עם חוש הומור, רגוע ומרתק. היינו לומדים בסדר ה'מקדשי שביעי' שהתקיים בישיבה ולאחריו היו הבחורים נוהרים לטישים של אדמו"רי העיר, או לאיצקוביץ' – לשמוע שיחה מרתקת על פרשת השבוע, לפגוש רבנים לא מוכרים או להאזין לדרשנים קבועים, כמו ר' ראובן קרלינשטיין, שהיה מדבר שם לפחות פעמיים בחודש, אם אני זוכר נכון.

וכך אמר המגיד רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל: אברהם אבינו נפרד מלוט. הוא לא מנסה להסביר לו על חומרת עוון גזל כדי שישוב מדרכו הרעה ויוכל להישאר, אלא משלח אותו מביתו ואומר לו: "גיי געזונטערהייט – לך לחיים ולשלום".

מה קורה כאן, כיצד אברהם אבינו עושה כך לקרובו, שאר בשרו? והלוא (יבמות סב:) כבר אמרו חז"ל: "האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו… עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה תשווע ויאמר הנני'". לקרב קרוב משפחה זה געוואלדיגע זאך, עניןי גדול, והעושה כן מובטח לו שכשיקרא אל ה' תיענה תפילתו.

ואמר הרב קרלינשטיין בלשונו הציורית, כשהוא אוחז בידו כוס מים (ובירך עליה 'שהכל' בכוונה כה רבה, ובכל 'איצקוביץ" שאגו: "אמן"): "בעניין זה אספר לכם סיפור על רבי עקיבא איגר זצ"ל. פעם הגיע רבי עקיבא איגר לעיר וורשה, לחתונת נכדו. כל אנשי העיר התאספו בסמוך לאכסניה שבה שהה גדול הדור. הרחובות השחירו מרוב בני אדם, אי אפשר היה לזוז מרוב צפיפות, ומשטרה לא הייתה שם שתשמור על הסדר. רבי עקיבא איגר, שראה מחלונו את המוני בני האדם, שאל את השמש שלו: 'אמור לי, כלום הגיבנת שלי כל כך נוראה עד שאלפי אנשים באים לראות את המום שלי?!'… לא עלה בדעתו שבאים לכבודו! הוא חשב שבאים לראות יהודי כפוף עם גיבנת!

"על כל פנים, הוא שהה באכסניה זמן־מה, ואז פנה אל אחד מהנוכחים ושאל: 'היכן גר פלוני הסנדלר? ברצוני לבקר אותו!'. נהיתה סערה גדולה. מה רוצה גדול הדור מהסנדלר, איש פשוט ביותר? לא עברה שעה-שעתיים וכל ורשה ידעה שרבי עקיבא גילה צדיק נסתר, הסנדלר… אלפי אנשים הגיעו במרוצה לראות את הצדיק הנסתר.

"והסנדלר עצמו? לא ידע מה רוצים מהחיים שלו. הוא אפילו לא ידע מי זה רבי עקיבא איגר. סביב בית המלאכה שלו נוצרה מהומה. אלפי אנשים התאספו שם. היה לו חלון קטן הפונה לרשות הרבים, בקושי נכנס קצת אוויר, וכעת מחמת הצפיפות האיומה מסביב לחנותו לא נכנס אוויר פנימה, ונעשה מחניק.

"הוא צעק: 'לכו מכאן, מה אתם עושים פה?'. 'באנו לראות את הצדיק הגדול', קראו לעברו.

"'איזה צדיק, מי צדיק?', תמה הסנדלר.

" אומר הסנדלר שהוא לא צדיק… נו, אבל אם הרב'ה אומר – ברור שהוא צדיק, אלא שצדיק נסתר הוא!

"אלפי אנשים עמדו שם, שורות שורות. כל וורשא באה לראות את הצדיק הנסתר שרבי עקיבא איגר גילה. בינתיים שאלו את רבי עקיבא מהיכן ידע שהוא צדיק נסתר – ברוח הקודש? או שהיו לו קשרים אתו, התכתב אתו?

"'צדיק נסתר?', תמה רבי עקיבא איגר, 'יתכן, אך לי לא ידוע שהוא צדיק'.

"'הוא לא צדיק נסתר? אז למה הרב'ה ביקש ללכת אליו מיד כשהגיע לעיר?'.

"'מה זאת אומרת למה? משום שהוא קרוב שלי, שאר בשרי, ואסור לי להתעלם ממנו. ההלכה היא שזקן הרואה אבדה, זקן ואינה לפי כבודו – הוא פטור. פעמים שאתה מתעלם. אבל אצל קרוב משפחה כתוב: 'ומבשרך אל תתעלם', כאן אין היתר של 'והתעלמת', ואפילו זקן ואינה לפי כבודו מחויב במצווה זו. לכן הייתי מוכרח לבקר את קרובי על אף שסנדלר הוא'.

"כיצד יתכן, אפוא, שאת לוט – שהיה גיס ואחיין – שולח אברהם מביתו, ואפילו לא מנסה להסביר לו את חומרת עוון הגזל, אולי ישוב מדרכו הרעה ויוכל להניחו להישאר בביתו? התירוץ הוא: אם לוט היה מצדיק עצמו שגוזל כי יש לו יצר הרע, 'נכון, זה אסור, אבל מה אעשה ואין לי ברירה, אני לא יכול להתגבר על היצר הרע' – אברהם היה לומד אתו מוסר, מסביר לו את חומרת עוון גזל, ויתכן שלבסוף לא היה נאלץ לשלחו מעל פניו.

"אבל זה לא מה שהיה עם לוט. הבעיה הייתה אחרת: 'רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברהם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: 'נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין'.

"לוט בא עם טענה הלכתית, א גאנצער פלפול במשנה וגמרא בפרק יש נוחלין… הוא טען: על פי דין מותר לי לרעות את בהמותיי בשדות אחרים כי הארץ שייכת לאברהם ואני יורשו! אתה נבל ברשות התורה? אתה אומר שעל פי דין הינך עושה את מעשיך? אם כך אין מה לעשות אתך, היפרד נא מעלי!

"שאלו את אלו שעוסקים עם בעלי תשובה, הם יספרו לכם: אותם 'גראבע יונג' (-פרחחים פורקי עול) שאוכלים נבלות וטרפות כי הם פשוט רוצים לאכול ולזלול – עמם אפשר לדבר על חומרת עוון מאכלות אסורות, ועל מעלתו של כל יהודי, ובמקרים רבים הדברים מתיישבים על דעתם והם משנים את התנהגותם. אבל אותם אלו שמתחכמים ואומרים שעל פי דין הדבר מותר, והם שומרי המצוות, הם הדתיים האמתיים… אליהם אי אפשר להתקרב אפילו סנטימטר, כי לדעתם הם הצדיקים" (הדברים פורסמו בספר 'יחי ראובן').

הגאון בעל ה'חמדת שלמה' זצ"ל, רבה של ורשה, עיר ואם בישראל, מתמיד עצום היה וטרוד בכל עניני העיר. לפיכך, גם אם בא לשמחות היה מקצר ועולה, מאחל "מזל טוב", מברך ויוצא. פעם הגיע לחתונה, והמחותנים אינם קרובים ואינם מקורבים. קיבלו פניו בכבוד והושיבוהו בראש, ועלה וישב והאיר ה'מזרח'. ותמהו, מה ראה לחרוג ממנהגו, הלוא כל רגע יקר לו.

הסוד נתגלה על ידי המחותן, שסיפר שה'חמדת שלמה' הודיעו, שהגיעה אליו בקשה מרבם של ישראל, רבי עקיבא איגר זצ"ל: בהיות שהמחותן הוא קרוב רחוק שלו, ונאמר: "ומבשרך [מקרובך (רש"י)] לא תתעלם" ואמרו (יבמות סב:) על המקרב את קרוביו "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ט); והואיל וקשה לו להשתתף בשמחתם בעצמו, מבקש הוא מה'חמדת שלמה' שיהיה שלוחו.

אמר ה'חמדת שלמה': "מי אני ומה אני מול גדלותו של הגאון רבי עקיבא איגר. איך יכול אני להעז לחשב להגיע למעלתו, הן על כך נאמר: 'ובמקום גדולים אל תעמוד' (משלי כה, ו). אבל אם מינה אותי להיותו שלוחו, ושלוחו של אדם כמותו, רציתי להאריך זמן השליחות ככל האפשר".

 אברהם קירב את המשפחה הלא־ נעימה

בספר הנפלא 'שש משזר', על סדר בראשית־שמות, שיצא לאור ע"י הרב הגאון רבי שמואל שלום דזאלאשינסקי שליט"א בהסכמת גדולי ישראל שליט"א, מובא שאברהם אבינו מוגדר בחז"ל כעמוד החסד, וכמאמר הנביא (מיכה ז, כ) "חסד לאברהם". גוונים והנהגות רבות ישנם למידת החסד, ואולם נראה שאברהם זכה שמידת החסד נקראה על שמו ונחשבה לעיקר הנהגתו (כפי המבואר בהרחבה בספרי המקובלים, שבעוד שיצחק נהג במידת הדין ויעקב בהנהגת תפארת, הרי הנהגת החסד היא הנהגת אברהם), בכך שעסק בעיקר בחסד עם הקרובים אליו, וזה למרות שחלק מבני משפחתו עשו לו עוולות גדולות – דבר המלמדנו את גדר ומהות מידת החסד בכלל.

הרב דזאלאשינסקי מצביע על מספר דוגמאות לכך: מצינו בחז"ל שאברהם שמר על קשר ודאג לאביו, הייתה לו מחויבות חזקה ועמוקה לאביו, ואילולא צו ה' לעזוב את ארצו ומולדתו היה ממשיך לדאוג לאביו ולסעוד אותו לעת זקנה, למרות שאביו גרם שישליכוהו לכבשן האש ורצה להרגו.

על הפסוק "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט" כתב רש"י:  "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו". הרי לנו דבר נורא למתבונן:  אברהם הלך עם לוט בן אחיו, דאג לו לכל צרכיו והעשירו עושר רב, למרות שידע שהליכתו עם לוט גרמה לו לסילוק השכינה ממנו. אברהם אבינו העדיף לעשות חסד עם לוט בן אחיו, שרועיו התנהגו ברמאות ובגזל וגרמו להכפשתו של אברהם עצמו, גם אם ע"י כך הפסיד מעלות רוחניות רמות, בכך שהשכינה הקדושה נסתלקה ממנו.

מצינו גם כן שאברהם לא רצה לפגוע בהגר למרות שציערה את שרה, עד ששרה כעסה ואמרה "חמסי עלייך", ורק אז אמר אברהם לשרה "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעינייך", היינו ששרה היא זאת שתעשה בה כרצונה ולא אברהם עצמו, שלא היה מסוגל להענישה בעצמו. ובנוסף, לאחר פטירתה של שרה שב אברהם אבינו עליו השלום ונשא את הגר לאשה.

ישמעאל, שיצא בעצמו לתרבות רעה ועבר על ג' העבירות החמורות, התאכזר ליצחק וסיכן אותו כפשוטו, ובכל זאת אברהם לא רצה להוציאו מביתו, שהרי סוף סוף בנו הוא, וכמאמר הפסוק: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו".

אנו למדים מהנהגתו של אברהם אבינו ע"ה חידוש גדול, שגדר חסד בבסיסו אינו מתחיל בהטבה לאחרים אלא במחויבות עד כדי מסירות נפש לקרוביו ומשפחתו. וכבר אמרו בעלי המוסר שחסד מתחיל בבית, אלא שבהנהגתו של אברהם התחדש שלמרות שקרוביו מתנהגים שלא כשורה כלל וכלל, בכל זאת דרגת החסד המושלמת היא להישאר מחויב גם להם כבתחילה.

בדומה לכך כותב בספר 'שש משזר', כי מצאנו בהנהגת החסד של רות, אמא של מלכות, שהיתה סמל לחסד בעם ישראל, וכדברי בועז לרות: "ברוכה את לה' בתי גדול חסדיך האחרון מזה הראשון".

רות לא הקימה מפעל חסד, בית תמחוי לנזקקים וכדומה, אלא הייתה נאמנה לחמותה, למרות שחטאה ויצאה מארץ ישראל ונענשה. רות הייתה נאמנה לבעלה להקים לו שם עם בועז הזקן ("לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר"); ולמרות שבעלה הראשון חטא בכך שהתחתן עמה בהיותה מואבית, כל זה לא מנע ממנה להראות מחויבות עצומה למשפחתה ולבעלה, ומחמת זה הוכתרה לסמל של בעלת החסד בעם ישראל.

***

חז"ל מדגישים שהחסד האמתי מתחיל בבית. הגמרא בסנהדרין (עו:) מגדירה זאת במשפט אחד נפלא. משפט שאני, באופן אישי, התרגשתי כשלמדתי אותו. וכך אומרים חכמינו: "האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע לעני בשעת דוחקו – עליו הכתוב אומר 'אז תקרא וה' יענה'". לאהוב את מי? את השכנים. לקרב את מי? את קרובינו. להתחתן עם מי? עם בת משפחתנו. כי חסד צריך לחפש קודם־כל במעגל הקרוב ביותר אלינו.

כותב רבינו רבי חיים ויטאל זי"ע, תלמידו הגדול של האר"י הק': "ישנם בני אדם הגומלים חסד עם כולם אולם עם בני ביתם אינם מיטיבים, וחושבים לעצמם שבבואם לביתם ייפתחו להם שערי גן עדן… אוי להם ואוי לנפשם, כי לא ידעו ולא יבינו שכּל מעשי החסד שלהם הבל!".

לאור דברי רבי חיים ויטאל זי"ע אמר מורי ורבי המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל, ש"אדם העוסק בגמילות חסדים עם המון אנשים, מלווה ונותן, מבקר חולים, מנחם אבלים, משמח חתן ועוד, בוודאי ישחק ליום אחרון בבוא פקודתו, כי זכויות רבות לו במעשה חסד. אבל יידע נאמנה, כי בשמים בודקים איך התנהג עם אשתו. אם גם עמה גמל חסד כל ימיו אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח בבית, כעס והקפיד ללא חסד ונשיאה בעול, זה מכריע את דינו ולא יזכרו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים".

להכין עוף ליולדות מטעם ארגון של 'עזר ליולדת'? נהדר. להאכיל את המשפחה שלך ארוחה מזינה מדי יום, וליהנות ממנה יחד אתם? אף אחד לא רואה (חוץ מאלה שהכי חשובים לנו).

לתת ייעוץ ותמיכה לילד שסובל מהזנחה? מדהים. להעניק אהבה לילדים שלך? אף אחד לא מעריך (חוץ מאלה שחשובים לנו ביותר).

להתנדב למערך עזרה לחולים? מעשה נאצל. לדאוג לבריאותם של ילדיך? מובן מאליו (חוץ מאשר בעיני אלה שהכי חשובים בעינינו).

לנהל ארגון חסד? נשגב ממש. לנהל את החיים הרוחניים של המשפחה שלך? עובר בלי שאף אחד ישים לב (חוץ מאלה שהכי חשובים בעינינו).

וכן, אנחנו צריכים לשנות את הלך החשיבה הזה.