"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" (ויקרא א', א')
"ויקרא" נכתב עם א' זעירא
המתבונן בספר התורה רואה כי ישנה סימטריה במילים הכתובות בו. אי אפשר לשנות את גודל האות הכתובה, ועליה להישאר באותו גודל. אם הסופר התחיל לכתוב באותיות קטנות עליו להמשיך כך, ואם התחיל באות גדולה חייב כל הספר להיות בגודל הזה. סופר צריך להיות אמן בהשוואת המידות, ולהיזהר ביותר שלא לכתוב בשינויים.
והנה, תיבת "ויקרא" הכתובה בספר התורה שונה בצורתה. האותיות ו' י' ק' ר' כתובות בגודל אחיד, אך האות א' קטנה וזעירה, כמעט ואינה נראית.
הלוא דבר הוא! ודאי ישנו עניין המסתתר מאחורי הא' הקטנה הזו, ויש לדעת אותו ולהבינו.
וביארו רבותינו (על פי בעל הטורים, כאן), שכל פרשה אשר רצה ה' יתברך שמשה ייכתב היה נותן לו עבורה את הדיו מן העולם העליון. משה היה מקבל דיו באפן מדויק, וכותב בדיוק את מאמר ה'. לא היה מייתר מילה ואפילו לא אות אחת. בדיוק נמרץ לפי הדיו שנתן לו הקב"ה! (ראה שמות רבה מז, ו).
זוהי תורתנו, המיוחדת במינה – אין בה שום תג שלא נאמר למשה רבינו לכתבו!
והנה, הגיע ספר ויקרא, והקב"ה אומר למשה שיכתוב "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד".
אמר משה רבנו: כיצד אכתוב על עצמי שה' יתברך קרא לי? קריאה היא לשון חביבות, כדבר איש אל רעהו. מלאכי השרת המחבבים זה את זה משתמשים בלשון זו, כמו שנאמר: "וקרא זה אל זה ואמר" (ישעיה ו, ג), ופירש רש"י שם: "לשון שמלאכי השרת מדברים בו".
אולי אכתוב "וידבר"? לא, חס וחלילה. מילה אחרת פוסלת את ספר התורה! חייבים לכתב בדיוק כמו שהקב"ה אמר.
אולי אכתוב "ויקר", שהוא לשון ארעי וטומאה כמו שנגלה ה' אל בלעם, שנאמר: "ויקר אלקים אל בלעם" (במדבר כג, ד)? חלילה לי – גם כך אפסול את ספר התורה!
כך עמד משה ולא ידע מה לכתוב – מחד גיסא לא רצה לשנות, ומאידך גיסא ענוותנותו לא נתנה לו לכתוב "ויקרא" כרגיל.
לבסוף מצא מוצא – אמנם הקב"ה אמר לו לכתב "ויקרא", אך לא אמר לו באיזה גודל יהיו האותיות. הוא החליט לכתוב את הא' קטנה. כך לא יפסול את ספר התורה, וגם לא ידגיש את חביבותו לפני ה' ולא יקבל את ההילה והכבוד, כאילו דיבר אליו הקב"ה כדבר איש אל רעהו, כי כאשר מרימים את ספר התורה הא' הזעירא אינה נראית מרחוק.
כה רבה הייתה ענוותנותו של משה רבינו!
הוא כיבד את ה' וקידש את שמו ברבים, אך כלפי חוץ התנהג ככל האדם, ענוותן ושפל ברך, "שייף עייל שייף ונפיק" (סנהדרין צח:) – מתכופף ונכנס, מתכופף ויוצא, כדרך ענווה ובריחה מן הכבוד, ולא החזיק טיבותא לנפשיה, וכפי שהעידה עליו התורה: "והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג).
ומדוע בחר משה רבינו להקטין רק את הא'? כי א' היא האות שערכה בגימטרייה הוא המעט ביותר מבין האותיות. ר' שווה מאתים, י' שווה עשר. א' שווה רק אחד, וגם את האחד הזה החליט משה רבינו לקצץ… כה הקטין את עצמו לפני הקב"ה!
חיבת הקב"ה לענווים
הקב"ה, שאוהב את הענווים, אמר לו: "משה, אני רואה שבקולמוס נותר דיו… כתבת פחות ממה שאמרתי לך, כי נתתי לך דיו בכמות מדויקת. כך אתה עושה?!".
מיד לקח הקב"ה את שארית הדיו – שהיה כמובן רוחני וגבוה מאוד – ומרח אותו על מצחו של משה רבינו.
כתוצאה מכך החל קורן עור פני משה, ובני ישראל חששו מפניו – "וייראו מגשת אליו" (שמות לד, ל). כשמאירים בפרוז'קטור לתוך העיניים אי אפשר להסתכל. לכן שם משה על פניו מסווה כדי שיוכלו לדבר אתו.
בזכות מה זכה באור עליון כזה, אשר כולם פוחדים ורועדים ממנו? בזכות ענוותנותו!
ככל שאדם משפיל עצמו יותר כדרך שעשה משה שירד עד לא' הקטנה, וגם אותה הקטין – כך הוא זוכה לגדלות. לפעמים סבורים אנשים, שכשהם מבליטים את עצמם הם יהיו חשובים יותר לפני ה', אך ההיפך הוא הנכון, הצנעה היא האהובה לפני ה'.
משה זכה בשל ענוותנותו להיות אהוב, חביב, נחמד ונעים לפני ה' יתברך, עד כדי כך שהקב"ה הקדים את שמו לפני שמו יתברך, שנאמר: "ויקרא אל משה". רק אחר כך "וידבר ה' אליו", כמאמר רבותינו (ילקוט שמעוני – שמואל א רמז קיא), שכל הבורח מן השררה, השררה רודפת אחריו.
תכלית הקרבן – שישפיל עצמו
הקרבנות מובאים "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן". זאת מפני שבאה התורה להדגיש, שהמקריב צריך לחוש עצמו כבהמה – אוי לי! מה עשיתי! איך הכעסתי את בוראי!
תכלית הקרבן היא להביא את האדם להמעיט עצמו ככל יכולתו, ועל ידי שפלות זו יתרומם ויתקרב אל ה' יתברך.
וזהו שאמר הכתוב (תהילים לו, ז): "אדם ובהמה תושיע ה'", ודרשו חז"ל (חולין ה:): "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה".
על הפסוק בישעיה (נז, טו) "כי כה אמר רם ונשא… מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", נחלקו בגמרא (סוטה ה.) האם הכוונה "אתי דכא" – כלומר, השי"ת מרים אליו את השפל, או "אני את דכא" – שהוא יתברך יורד אליו. ואומרת הגמרא: "מסתברא כמאן דאמר אני את דכא" – לא שארים את השפל אלי, אלא אני ארד אליו, שהוא דכא ושפל רוח.
הרי לנו, כי מי שמשפיל עצמו זוכה שהקב"ה יירד אליו. שהרי הניח הקב"ה את כל ההרים והגבעות הגבוהים שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני שלא החשיב והעריך את עצמו.
וזהו שאמר רבי לויטס (אבות ד, ד): "מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה".
התורה מתקיימת במי שדעתו שפלה
בכל עניין צריך האדם לדעת להשפיל עצמו, אך לצורך לימוד התורה הדבר מוכרח! התורה אינה יכולה לשכון במקום גבוה, ועל האדם להשפיל עצמו כדי לזכות בה.
כך אמרו חז"ל (תענית ז.): "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב: 'הוי כל צמא לכו למים' – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". הקב"ה משרה שכינתו ונותן חכמה ותבונה רק לאותו אדם שמשפיל את עצמו.
"כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה" – אומר רבי יהושע בן לוי (סוטה שם) – "שבשעה שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו; מנחה – שכר מנחה בידו; אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: 'זבחי אלוקים רוח נשברה' (תהילים נא, יט). ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר (שם): 'לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה'" – הקב"ה מייקר את תפילתו של אדם המשפיל עצמו ומקבל אותה!
"והאיש משה ענו מאד"
על משה רבינו נאמר (במדבר יב, ג): "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" – משה רבונו הרגיש שכל אדם בעולם יקר וחשוב ממנו.
הדבר תמוה, איך ייתכן לחשב כך? הלוא משה ידע שה' מדבר אתו, הוא ידע שרק הוא, מכל הבריות שבעולם, זכה לעלות לשמים למשך ארבעים יום וארבעים לילה, ובכל אותו זמן לחם לא אכל ומים לא שתה. איך הוא הגיע למסקנה שישנם אנשים פשוטים שהם טובים ממנו?
אלא, שאמר משה רבינו: ריבונו של עולם, הרי בחרת בי ולקחת אותי לשמים – "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם" (תהילים סח, יט). אתה נתת לי את התורה, ואתה הוא זה שהגבהת ורוממת אותי. וכי יש כאן משהו משלי? וכי אני עשיתי דבר־מה לצורך זה? הרי אילו היית מרים מישהו אחר היה גם הוא זוכה לעלות לשמים. אם כן, מה לי להתרברב ולהרגיש עצמי חשוב? הרי הכל ממך, ריבונו של עולם! במה אראה את עצמי חשוב?! על מה ההילה והכבוד?!
שאל ה'חתם סופר' זצוק"ל את תלמידיו: מהי, אם כן, גדולתו של משה רבינו? הרי לכאורה הצדק עמו. כל אדם ואדם שה' יתברך היה לוקח אותו ונותן לו את התורה היה נעשה רבן של ישראל ונביא ה'! גם אילו היה לוקח אותי הייתי נעשה גדול!
גדולתו היא, השיב ה'חתם סופר', שה' בחר בו ולא במישהו אחר! ומדוע בחר ה' בו? – מחמת הענווה העצומה שהייתה בו. הוא לא הרגיש שיש לו איזו מעלה פרטית, אבל הקב"ה ראה את מעלותיו הגדולות ובחר בו.
עקב ענווה – יראה, עושר, כבוד וחיים
רבינו בחיי, בתחילת פירושו לספר ויקרא, מאריך במעלת מידת הענווה, שזוהי כל תכלית הקרבת הקרבן. "אדם כי יקריב מכם" – כלומר, על האדם להקריב מעצמו, לחתוך מעצמו דברים, וכך ייהפך להיות קרבן ראוי לפני ה'.
ממידת הענווה, הוא כותב, "שיהיה האדם ביישן וסבלן, מכבד את הבריות ומדבר בטובתן של הבריות, ויהיה שומע עלבונו ושותק".
הוא מביא את דברי שלמה המלך ע"ה במשלי (כב, ד) "עקב ענווה יראת ה' עושר וכבוד וחיים". הוא מבאר, כי בעקבות הענווה יקבל האדם ארבעה דברים – יראה, עושר, כבוד וחיים.
ממידת הענווה שהיא מידה גופנית, יוכל האדם להגיע למידת היראה שהיא מידה שכלית. כמו כן יזכה לעושר – אין הכוונה לרכוש שיהיה לו בבית, לשפע ניירות, אלא "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א).
אדם כזה תמיד שמח. כשמתעניינים בשלומו הוא עונה: "ברוך ה', מצוין".
– "אבל חסר לך…".
– "לא, לא, הכל בסדר, ברוך ה'!".
כזה הוא בעל ענווה – תמיד שמח בחלקו, ואילו בעל גאווה כל הון ימעט בעיניו. תמיד יוכל להצביע על משהו שחסר לו. את זה עדין אין לי… לזה עדיין לא הגעתי…
כשהייתי בחוץ לארץ ניגש אלי אדם לאחר תפילת שחרית ואמר לי: "רבאיי, תברך אותי שיהיה לי 100 מיליון דולר". לאחר מכן סיפרו לי שרכושו מוערך ב־50 מיליון דולר! יש לו 50 מיליון! אבל הוא לא מרוצה. הוא רוצה 100מיליון!
חז"ל (קהלת רבה א, יג) אמרו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו". הדבר תמוה, הרי הכלל הוא: "יש לו מנה רוצה מאתיים", ואם כך, לכאורה יש לו חצי. מדוע אמרו שאפילו חצי אין לו כאשר הוא מת?
אלא, ש"יש לו מנה רוצה מאתיים" אינו בא לומר שהוא רוצה מאתיים יחד עם מה שיש לו. הוא רוצה מאתיים מלבד מה שיש לו. הוא רוצה שיהיו לו שלוש מאות בסך הכל. לכן אפילו חצי אין לו, יש לו רק שליש… (ראה 'משכני אחריך' שמות ח"ב עמוד רע"ג-רע"ה).
כשאדם חש חסר סיפוק מכל הרכוש שנתן לו הקב"ה הוא כל הזמן מרגיש חסר. "ולא ידע כי חסר יבאנו" (משלי כח, כב) – תמיד הוא חסר, ולא סתם חסר, אלא חסר כפליים ממה שיש לו.
בעל הענווה, לעומתו, זוכה לחיים טובים, כפי שכותב רבנו בחיי: "כי המתאווה אל היתרונות, הנה הוא דואג כאשר לא יעשיר ולא יקום חילו כתאוות נפשו, וחייו חיי צער על שלא השיג כל חפצו, והדאגה מקצרת החיים. נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. אבל השמח בחלקו לא ידאג על מה שלא קנה, ויימלט מן הדאגה, ויחיה חיי שלווה".
זהו שאמרו חז"ל (יבמות סג:): "אל תצר צרת מחר, כי לא תדע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על העולם שאין שלו".
שנאה נפשו את הכבוד הבא מן הרבנות
רבי עקיבא איגר זצוק"ל כותב על עצמו (אגרות, אגרת יח): "מעודי שנאתי הרבנות, והייתי בורח כמטחווי קשת מהינשא על בני אדם…".
לאחר נישואיו ישב רבי עקיבא איגר ושקד על התורה ועל העבודה בעיר ליסא. הוא היה סמוך לשולחן חותנו, שסיפק לו את כל צרכיו, וכלל לא היו לו דאגות פרנסה. הוא כותב, כי אילו היו מציעים לו אז משרת רבנות היה בז לכך, וכצחוק היה בעיניו.
אלא שההכרח לא יגונה, והתקיים בו מאמר חז"ל (מועד קטן טז:): "כל הלומד תורה מבפנים – תורתו מכרזת עליו מבחוץ".
בעיר פרצה שריפה אשר כילתה את כל רכושו. במצב הזה לא נותרה לו שום ברירה אחרת להתקיים אלא על ידי שיקבל על עצמו משרת רבנות כדי לפרנס את בני ביתו, שכן לא רצה ליפול למעמסה על חמיו, שגם בו נגעה יד ה'.
הוא הגיע למשרת הרבנות רק מתוך אונס!
ישנם אברכים שמצהירים שהם לומדים כדי לקבל משרה רבנית… חלילה לאדם לחשוב כך! אדם צריך לדעת שהוא לומד תורה כדי לדעת את התורה. הוא יקבל על עצמו עול רבנות רק אם יהיה הכרח, והוא ייאלץ לעזוב את גן העדן הנפלא הזה של לשבת וללמוד ולהעמיק בתורת ה' באין מפריע למען שמו יתברך.
הכתוב אומר: "בהלו נרו עלי ראשי" (איוב כט, ג) – הגעגועים והשאיפה היא לאותן שעות שבהן אינך מופרע משום עניין ואתה עולה ומתעלה…
למרות ההכרח, כותב רבי עקיבא איגר, תמיד חיפש דרכים להיפטר מן הרבנות. הוא ניסה למצוא נדיבים שיחזיקו בו ובמשפחתו, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה לשמה לשם שמים ולהעמיק בה באין מפריע. הוא כותב דברים סוערים הבוקעים ממעמקי לבו הטהור, שבהם הוא מתחנן לידידיו שיעזרו לו להיפטר מאותה רבנות.
"אתור דרך למצוא מנוח לפרק על הרבנות, ולישב כאחד ההמונים, באשר ידוע לכם כי מאסתי בה הרבה, אתה ה' ידעת את כולה. מלבד אימת ההוראה לחסר דעת כמוני" (אגרת קט).
רבי עקיבא איגר לא היה רק גאון, הוא היה גאון הגאונים, והיו בדורו גאונים רבים! בפסקיו הוא מביא דעות גם מגדולי ספרד, וכלם משתוממים איך ידע את הדברים הללו. לא היה דבר שלא העמיק בו ולא חיטט בו כדי להביא סברותיו. באותם ימים היו הרבה ספרים סגורים בכל מיני מקומות נידחים, והיה קשה ביותר להגיע אליהם, אך רבי עקיבא איגר הצליח לדעת כל זאת!
עם כל זאת הוא מכנה את עצמו "חסר דעת"…
הוא מוסיף וכותב: "בכל עת כאילו גיהינום פתוח תחתי", וכוונתו לדברי חז"ל (יבמות קט:), שדיין צריך להרגיש "כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהינום פתוחה לו מתחתיו".
עוד הוא כותב: "גם קשה בעיניי עניין הפרנסה, להטיל עול על הציבור על לא דבר, בלי יגיע כפיים, וליקח מיחידים אשר אולי קצתם נותנים מחמת בושה בלי רצון נפשם. באמונה, כי רב תפילותיי בימים הקדושים להוציאני ממסגר אסיר הזה…" – אני אסור! הוציאה ממסגר נפשי!
"ואנוכי לא מצאתי מנוח לנפשי כלל וכלל. גם זוגתי הצדקת, נשמתה בגן עדן, הסכימה אתי בדבר הזה, והוסכם בינינו שאם יזכנו ה' ונגדל בנינו להשיאם, אזי נשב במנוחה בפת חרבה ומים לחץ, ולעבד את ה'"…
המשרה שמצא הט"ז לעצמו
"לדעתי", ממשיך רבי עקיבא איגר זצוק"ל בדבריו המאלפים, "בוחר אנוכי יותר להיות שמש בבית הכנסת או שומר לילה, להתפרנס מיגיע כף, וללמד רוב היום".
רבי דוד סגל זצוק"ל, הלוא הוא הט"ז, שהיה גאון עולם, ישב ועסק בתורה. אשתו, שבאה מבית חשוב, ראתה כי הפרנסה דחוקה ביותר ודחקה בו לקבל איזו משרה.
באחד הימים בא לאשתו ואמר לה: "מצאתי משרה, ברוך ה'!".
הרבנית שמחה מאוד, והם נטלו את מטלטליהם הדלים והגיעו בערב שבת לעיירה מסוימת, שם השתכנו בבקתה דלת מראה. הרבנית תמהה מעט, אולם הניחה כי זהו מקום זמני עד אשר יוכן בית גדול למגורי הרב.
בבוקר יום השבת פנתה הרבנית להתפלל בעזרת נשים. היא התפללה ולא עקבה אחר מקום בעלה. הניחה כי מן הסתם הושיבוהו במזרח לפי גדולתו. לפתע שמעה את קולו נשא ברבים: "יעמד ר' פלוני"… הציצה, ולא האמינה למראה עיניה – בעלה הגאון משמש כגבאי בבית הכנסת? עוד רגע ושוב הוא מכריז: "יעמד ר' אלמוני"… היא לא הייתה יכולה לשאת את הדבר וצנחה ארצה מתעלפת.
הנשים מסביבה העירו אותה בבהלה: מי היא? האם היא מרגישה טוב?
"אני אשתו של הט"ז, הגאון רבי דוד סגל", השיבה.
"איזה גאון?", תמהו כולם.
התגמגמה: "האיש ששמתם עליכם לגבאי"…
עד מהרה הגיעה הידיעה לגברים ועיניהם חשכו. רב המקום ניגש אל הגבאי החדש בחיל וברעדה, תוך שהוא מפנה את כסאו. "כבודו הוא הרב כאן! אם יסכים אשרת אותו בחפץ לב!".
זאת הייתה המשרה שמצא הט"ז לעצמו – גבאי בית הכנסת…
כך התייחסו גדולי ישראל לעצמם.
קצתי בחיי מפני הרבנות!
באותה איגרת (יח) כותב רבי עקיבא איגר זצוק"ל: "מעודי שנאתי הרבנות, והייתי בורח כמטחווי קשת מהינשא על בני אדם… כל מגמתי לעזוב הרבנות… ומוצא אני לפניי מר ממוות עניין הרבנות.
"ומה יצדק אנוש כי יישב בראש, להינשא על כל בני אדם, כקטן כגדול יחדיו… ולהכות כולם באמרי פיו" – הרב יושב ואומר: "אתה חייב", "אתה זכאי", "אתה חייב מדין מלכות", "אתה חייב נזיפה"… איך אני יכול להכות את כולם באמרי פי?!
"קורא אני על זה: מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" (קהלת י, ט)… נטבעתי במצולות הרבנות, אשר לי לאבן נגף לגופי ונשמתי ר"ל". טבעתי, ריבונו של עולם!
"אמרתי: יעבר עלי מה, אעשה גם אנכי לביתי, לעבד ה' כאשר עם לבבי… ה' יודע גודל צערי, ומיעוט חלבי ודמי בכל יום. קצתי בחיי מפני הרבנות!
"הכי היושב ברבנות עבד ה' יקרא?! רבים חללים הפילו הרבנות וההתנשאות, זולת הגדולים אנשי ה', היודעים בנפשם שלא ייתנו אותם לחטוא… ורעיוני לא ישקיטו מלחשב מחשבות להימלט מזה".
רבי עקיבא איגר מפחד! ומה נאמר אנו ומה נדבר!
והוא מסיים את מכתבו הנרגש והסוער: "אשרי אנוש יעשה זאת ואדם יחזקני להוציא מחשבתי לפעל, מעלה אני עליו כאילו קיים נפש מישראל". רבי עקיבא איגר הרגיש עצמו כמת, וחש בפועל את דברי חז"ל (פסחים פז:) "אוי לה, לרבנות, שמקברת את בעליה", וכל זה מחמת ענוותנותו המופלאה.
הרי לנו עבודה של מידות ועבודה של ענווה אמתית – עבודתו של עבד ה' הדבוק בקונו!
(מתוך הספר 'משכני אחריך')