"בהכותי בארץ מצרים" (י"ב, י"ג)
רבותינו שאלו, מאחר שנגזר שישתעבדו ישראל, יעבדו ויעונו בארץ לא להם, מדוע נענשו המצרים על שקיימו בישראל גזירתו של מקום?
ונענה על כך בסיפור:
מקצועות שונים היו ליהודי העיירה. האחד חייט והאחד סנדלר, האחד נפח והאחד פחח. גם מקומו של הגנב לא נפקד. יהודי טוב היה, השכים לבית המדרש שחרית וערבית, אבל פרנסה זו פרנסה. קמה משפחה בבוקר והדירה פרוצה, הכל מרוקן. בשברון לב עלה הנגנב לבית הכנסת לתפילה ומצא את הגנב. לא היה טעם להתנפל עליו – עושה הוא את מלאכתו.
הכל ידעו זאת, גם הרב. ניסה לרמוז, להוכיח, ואין אל מי לדבר.
בוקר אחד עלה יהודי בשברון לב. אמר: "רבי, היום יום שלישי, יום שנכפל בו 'כי טוב', הרב אמר שהוא יום של מזל".
"אכן", אישר הרב.
"והלילה נפרץ ביתי והכל נגנב!".
נאנח הרב: "אכן, המזל האיר הלילה פניו, אבל לגנב"…
החליט הרב לשים לזה סוף. אין כוחו אלא בפיו. המתין עד ליום הכיפורים, וכיוון את הדרשה שלפני 'כל נדרי' בעיקרה לגנב שבא לבוש ועטור בטלית. הזכיר שעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, והרעיש את הלבבות בדברי הרי"ף שאם אינו מרצה את חברו אין נמחלים גם העוונות שבין אדם למקום. וכן על מה שבתפילת נעילה מושם הדגש על "למען נחדל מעושק ידינו", ודור המבול עם כל השחתתם לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל…
כמה שמח שהדברים פעלו! כזו תפילה, בכאלו דמעות, לא התפלל איש. הגנב התייפח, כתפיו רטטו, עיניו אדמו, ממש: "ואני תפילה", כל מהותו עמידה לפני ה'! אח, "לב נשבר ונדכה, אלוקים לא תבזה!".
במוצאי היום הקדוש, כשבא להתברך מפי הרב, האיר לו פניו בדברי הכתוב: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלוקים את מעשיך!".
"אמן ואמן!", ענה הלה בדבקות.
"נו, מהיום ואילך חסל סדר גניבות בעיירה, הא?!".
נרעש הגנב: "למה יאמר הרב כן?", למה יקללו, יכרית מטה לחמו…
תמה הרב: "כלום לא חזרת בתשובה, החלטת לשנות מקצוע?".
"אם אדם מצליח במלאכתו, מדוע יחליפנה", תמה הגנב כנגדו.
לא ייאמן: "אז על מה התפללת בכזו כוונה? האם התפללת שהקדוש ברוך הוא יצליחך בעבירה?!".
"לא, טיפש אינני", ענה. "אבל התפללתי מעומק הלב: ריבונו של עולם, הרי כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו כך חסרונותיו קצובים לו. היום אתה כותב וחותם כמה ירוויחו וכמה יפסידו; ואיך יפסידו, מי במים ומי באש, מי באבידה ומי בגניבה. אין לי אלא בקשה אחת, אנא ממך, היענה לה: כל מי שאתה גוזר עליו שייגנב ממנו השנה, שיהא זה על ידי"…
מה רוצים ממנו אפוא. כשם שלא כועסים על הרופא על שהוציא אל הפועל את ה"מי בקצו ומי לא בקצו", כך אין לכעוס עליו כשיוציא אל הפועל את ה"מי ייעני ומי ישפל"…
מובן, שהבל יפצה פיו. הגזרה גזירה והגנב יוקע וייענש, כך הגזרה גזירה ופרעה ילקה וישלם.
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה
"אמר רבי שמעון, גדולה חיבתן של ישראל, שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודת כוכבים ובמקום טינופת ובמקום טומאה בשביל לגאלן!" (שמות רבה טו, ה).
אילו היינו יודעים כמה מצטערת השכינה בצערנו, וכמה יורד הקדוש ברוך הוא כביכול כדי לסייענו, "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז) – כמה היינו אסירי תודה, מכירי טובה, וששים לעבודתו!
בשעתו שהה הרב מפוניבז' זצ"ל בארצות הברית וחיזר על פתחי נדיבים למען הישיבה. לא צעיר היה ולא בריא, ושבע אכזבות. כשהיה בתחנת הרכבת התחתית בניו יורק התעלף על המדרגות הנעות. כובעו התדרדר במורד וגופו עלה עם המדרגות. מיהרו אנשים לעוררו ולהקימו, הביאו לו את כובעו – הייתה שם אישה יהודייה שהכירה את הרב מפוניבז' ונרעשה למראה עיניה. כתבה לאחיינה שלמד בישיבה: "אילו הייתם יודעים כמה הרב סובל עבורכם וכמה הוא מתאמץ עבורכם, הייתם מכפילים את שקדנותכם!".
כשחזר הרב ארצה הראה לו הבחור את המכתב. קרא הרב והפטיר בנימת זלזול: "השגותיה של אשה!".
"מה הפירוש?", תמה הבחור.
"הייתם מכפילים?! פי שמונה ועשרה הייתם צריכים ללמוד!", ענה הרב.
רבותינו אמרו ('טעמי המצוות' לאריז"ל, שמות) שטומאת מצרים הייתה כה רבה עד שמלאכים היו עלולים להיפגם בה, ולכן עבר ה' בעצמו, ואש אוכלה הוא, וגאלנו.
וזה לקח יציאת מצרים לגבינו, שגם אם אדם רואה עצמו טמא ומסואב רחמנא ליצלן, הרי "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים" (יומא פ"ח מ"ט). גם אילו מלאך היה נטמא במחיצתו, אבל ה' בכבודו ובעצמו ירד לטהרו ולהצילו!
אך בתנאי אחד: כשם שאז נצטווינו להסתגר בבתים – "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר… ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף" (שמות יב, כג-כג), משום שהפכנו את הבית לכעין בית מקדש בשחיטת הפסח ונתינת דמו על המשקוף והמזוזות, כך התנאי לטהרתנו שנבוא ונסתופף בבית ה', בבתי המדרש והיכלי הישיבות ובתי מקדש מעט.
וזהו שהמשיכה המשנה: "ואומר, מקוה ישראל ה' (ירמיה יז, יג), מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". כמו שאצל המקווה צריך לבוא ולהתכסות במימיו, כך הבא לבית ה' והמסתופף בחצרותיו יזכה לטהרתו!
נספר: אברך קם בבוקר, נפעם. סיפר לאשתו: "הידעת? חלמתי שאני מדבר עם הקדוש ברוך הוא!".
האשה כלל לא התרגשה: "מה הפלא", אמרה, "הלוא אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו. ודאי חשבת עליו ביום, וחלמת עליו בלילה!".
אבל האברך הנרגש לא הרשה שיקלקלו לו את ההתפעלות: "מה את מדברת", טען, "מתי היה לי פנאי לחשוב עליו! בבוקר אני מתפלל, ודאי איני חושב עליו. אחר כך אני אוכל, כל מעייני באוכל. אחר כך מברך, וממהר לכולל. עד הצהרים לומד, ומתפלל מנחה" – הכלל, ערך חשבון מפורט, עסוק הוא כל היום, מתי יש לו פנאי לחשוב על הבורא??
היה זה גילוי שכינה, בלי ספק…
וזה היה מצחיק אילו לא היה עצוב. וזה לא היה עצוב, אילו לא היה מדובר בנו…
(מתוך: 'והגדת' – הגדה של פסח)