פרנץ יוזף קיסר, מלך אוסטריה, היה כידוע מלך של חסד ואוהב ישראל. בכל עת שהיה בא לקראקא היה נכנס, הוא וסיעתו, לבית הכנסת של היהודים, בדיוק כשם שהיה נכנס לבית יראתם, להבדיל. היהודים גם תלו את תמונתו בצידי בית הכנסת לכבודו.
פעם אחת כאשר בא לעיר והיהודים התכנסו לבית הכנסת לקבל את פניו, נעלמה תמונתו מעל הכותל. יד סתרים היתה במעל. עד שהבחינו במקרה כבר לא היה זמן להשיג תמונה חלופית, והנה הקיסר בא ונכנס לבית הכנסת, הציץ וראה שתמונתו לא נמצאת על הכותל… הוא שאל את הרב, רבי שמעון סופר, על השינוי שבדבר.
"אדוני המלך" – החזיר לו רבי שמעון תשובה. "מצוה אחת יש לנו, בני ישראל, ותפילין שמה. התפילין הן לנו לאות, ומצוה עלינו להניח תפלין בכל יום ויום, לקשור את האות על ידנו ועל ראשנו ולא להסיח דעת ממנו. אבל בשבת, אין אנו חייבים בתפילין, ולא עוד אלא שבשבת אסור לנו אפילו לנגוע בהו, משום ששבת גופה היא אות בין ישראל לאביהם שבשמים ואינה זקוקה לאותות אחרים, וכל המוסיף גורע ומחלל את קדושת השבת. אף אתה כך, אדוני המלך. בשעה שאינך עמנו אנו זקוקים לתמונה המזכירה לנו את דמותך, אבל בשעה שאנו זוכים ליהנות מזיו פניך, אסור לנו להסתכל בתמונתך, שאינה אלא מיעוט דמות המלך"…
רוקדים לפריץ
סיפרו: כאשר רבינו יחזקאל לנדא בעל 'נודע ביהודה' זצ"ל, ישב על כסא הרבנות בפראג, קרה שהיהודים הכריעו את הכף בקלפי ונבחר לראשות העיר גוי שלא היה מחונן בבינה יתירה. היהודים רצו לקרב את דעתו אליהם ועשו לו לכבודו משתה.
"דומני, אדוני הרב" – אמר ראש העיר לבעל הנודע ביהודה – "שהיהודים רקדנים הם. כי אף בדורות הראשונים כשעשו את העגל יצאו לפניו במחולות"…
"אכן כן", השיב רבי יחזקאל, "כך היא דרכם של ישראל, כל אימת שהם עושים להם עגל למנהיג ופטרון, הם יוצאים במחולות…"
(מוסף שבת קודש פקודי תשע"ד)