היה זה כאשר ניהל רבינו מערכה גדולה כנגד מוסד שסטה מדרך הלימוד המסורה לנו מדורי דורות. רבינו, אשר חשש מפני הכנסת צלם להיכלן של הישיבות הקדושות – קידש מלחמת חרמה כנגד אותו רעיון, אשר אמנם נועד מלכתחילה להשיג מטרות חשובות, אולם תוצאותיו עשויות היו להיות הרות אסון. "המטרות אינן מקדשות את האמצעים", היתה דעתו הברורה של רבינו. ונאמן לשיטתו הוא יצא למערכה.
אך הנה, אל ביתו של רבינו הגיע אחד מיוזמי הרעיון, יהודי נשוא פנים, אשר התנצל והסביר כי הרעיון אמנם אינו נחוץ עבור בני תורה, אולם עבור ציבור בסגנון מסוים – זו המסגרת היחידה שתוכל לקרבם ללימוד הגמרא. כאסמכתא לדבריו, הוסיף האיש וציין כי אחד מגדולי ראשי הישיבות שבחוץ לארץ, אותו העריך רבינו מאוד, היה שותף לרעיון, ותמך בו לאורך כל הדרך.
רבינו לא קיבל את הדברים כלל, בהטעימו כי אין לנו לחפש דרכים להרבות תורה, שלא על פי דרך התורה… עדיף לשמור את פך השמן בטהרתו, מאשר להרבות לומדי תורה על ידי שיעכירו את כל השמן שבכד. אכן מאחר ואותו ראש ישיבה ממיודעיו תמך ברעיון בגלוי, נמנע רבינו מלצאת כנגדו במערכה גלויה. רבינו גמר אומר בליבו, כי בהזדמנות הראשונה שתקרה בפניו, הוא יפנה אל אותו ראש ישיבה ויסביר לו את חומרת העניין, כדי שימשוך ידו מתמיכתו באותו רעיון.
ואכן לא חלפו ימים רבים, ולרבינו נודע כי ראש הישיבה ההוא שוהה במקום מרגוע באזור ירושלים. על אתר ביקש רבינו ממקורביו כי יקחוהו אל אותו מקום מרגוע, שם קיווה כי יוכל לנהל שיחה נוקבת עם ראש הישיבה ההוא, ולהניאו מתמיכתו ברעיון.
כשהוא חדור בתחושת שליחות, דפק רבינו על דלת מעונו של אותו ראש ישיבה, אולם את הדלת פתחה דווקא הרבנית – שהופתעה לראות את רבינו עומד בפתח… סבורה ובטוחה היתה כי רבינו הגיע כדי לחלוק כבוד לבעלה ולבקרו ביקור נימוסין, ומיד הכניסה את האורח החשוב אל חדר האורחים שבאותו מעון, כאשר בעלה ראש הישיבה מצטרף אליהם עד מהרה, ואילו הרבנית מצידה, ממהרת לערוך את השולחן במגדנות ופירות, בעוד התרגשותה גואה בקרבה… וכי מילתא זוטרא היא, לזכות לביקורו של גדול הדור?
בכל אותה העת, ישבה הרבנית אף היא לצד השולחן והאזינה לשיחה הנינוחה שהתנהלה בין בעלה לבין רבינו, ובה הועלו זכרונות ועובדות מהווי החיים בליטא ובישיבות הקדושות בהן צמחו שני הגדולים, שיחה שעניינה מאוד את הרבנית, באשר אף היא באה מבית מפואר בכרם ראשי הישיבות דליטא.
ורבינו? הוא השתתף בשיחה הערה, עד שבשלב מסוים קם ממקומו ופנה ללכת, מבלי שיזכיר את מטרת בואו במילה או בחצי מילה…
כאשר חזר רבינו אל הרכב, תהה בפניו נהגו המסור: "הרי ראש הישיבה הגיע לשם למטרה מסוימת, ואילו לבסוף לא הזכיר אותה כלל!", אולם רבינו כמובן ידע את אשר לפניו: "אמת! צודק אתה!" השיב, ומיד הסביר: "מלכתחילה, באתי כדי למחות ולהוכיח, אולם למעשה לא יכולתי לעשות זאת משום שהרבנית נכחה בעת השיחה! למחות באותו ראש ישיבה בפני רעייתו – לא יכולתי כמובן, וכך לא נותרה בידי כל ברירה כי אם לשוב על עקבותי ולדחות את השיחה להזדמנות אחרת!"…
הנהג שחס על כבודו, זמנו וכוחותיו של רבינו, לא הסתפק בתשובה שקיבל: "אבל הרי אפשר היה לקחת את ראש הישיבה לצד, ולומר את מה שראש הישיבה חשב שצריך לומר!" חזר והקשה, אולם רבינו עמד על דעתו: "לא! לא! לפני האשה איני רשאי!" – פסק, בעודו יושב ברכב העושה את דרכו בחזרה לבני ברק.
הרי לנו הפלא ופלא: התוכחה – ראויה היתה ואפילו נחוצה, עד כדי כך שרבינו ראה לנכון להטריח את עצמו חרף זקנותו המופלגת ולנסוע אל אותו ראש ישיבה תיכף ומיד. אולם למרות זאת, גם המטרה החשובה כשלעצמה – לא היה בה כדי להצדיק התנהגות שאינה הולמת, כי בשום מצב, אין היתר שלא לנהוג כ'בן אדם'!
(אורחות החיים)