"ונתת אל הארון את העדות" (כ"ה, ט"ז)
זכתה עיר התורה מנצ'סטר שבאנגליה שאותה איווה לה למושב רבות בשנים מרן גאב"ד 'העדה החרדית' בירושלים, בעל ה'מנחת יצחק' זי"ע, ששמו נודע כ'הדיין' של מנצ'סטר, והשפעתו על העיר הייתה רבה ועצומה לשעה ולדורות, ואכן זכתה כיום להיות עיר הבירה של תורה וחסידות באנגליה, לא מעט בזכותו של האי צדיק.
גם לאחר שעלה ונתעלה לכהן פאר בעיר הקודש והמקדש נותר במנצ'סטר בנו יחידו, אוד מוצל מאש, הרה"ח רבי בעריש שליט"א, שנותר לשמור על היסודות האיתנים שבנה אביו הגדול ביזע ובעמל, ובצדקת פזרונו פיתח, שכלל והרחיב את גבולות התורה במנצ'סטר, והוא בריח התיכון לכל ענייני היהדות בעירו.
השהייה במחיצתו מהווה חוויה מופלאה ביותר. בזיכרונו הפנומנלי מצליח רבי בעריש להכניס את היושב מולו לחוש את העולם שהיה לפני שבעים ושמונים שנים ויותר, אותו דור מופלא שלפני המלחמה שהיה ואיננו עוד, כאשר מרכזי התורה והיהדות עמדו על תלם בשיא זוהרם. פיו לא פסק מלספר ולהתרפק בגעגועים עזים על זיכרונותיו המרתקים מאותן תקופות מפוארות, וכל שאיפתו להעביר הלאה ממה שראו עיניו למען יידעו דור אחרון.
בצל האבא הגדול
אביו הגדול, הרי"י זצ"ל, נולד בשנת תרס"א בעיירה דאלינא שבחבל גליציה, לאביו הרה"ג רבי יוסף יהודה זצ"ל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר למונקאטש, שם שימש אביו מרביץ תורה וחסידות לצעירים. הגרי"י נודע כ'עילוי מדאלינא' כבר בצעירותו.
רק לאחר הסתלקותו של הרי"י נודע את אשר לא סיפר מעולם לצאצאיו ולמקורביו, כי זכה לקבל סמיכה להוראה עוד בטרם מלאות לו 16 שנים. מי שהעניקו לו את ה'הורמנא' והסמיכו אותו להוראה היו גאוני עולם, הגאונים רבי מאיר אריק ורבי שמואל ענגיל, גאב"ד ראדומישלא זצ"ל, וכן חברי בית הדין של מונקאטש.
הדבר נחשף באקראיות בעקבות צילום מודעת 'מזל טוב' שהתנוססה בין כותלי הישיבה במונקאטש לרגל אירוסיו של הגרי"י עם בת הגר"פ, עליה היו חתומים ידידיו. צילום המודעה התגלגל והגיע לידי בנו, איש שיחנו רבי בעריש. במודעה נאמר, כי "עוד בטרם עבר עליו שנת השיתסר נסמך להוראה מראשי גדולי דורנו".
לאחר נישואיו, בשנת תרפ"ט, עבר להתגורר בגרוסוורדיין, בדירה צמודה לבית חמיו. הגרי"י צורף עד מהרה לבית הדין בו, כאמור, שימש חותנו ראב"ד. שנה לאחר מכן נולד בנו יחידו, רבי יששכר בעריש.
הסבא הראב"ד
בתחילת השיחה מספר רבי בעריש בזכרונות על הסבא, וסיבת בואו לכהן פאר בגרסוורדיין.
במשך שנים שימש הגר"פ ראב"ד בעיר קלויזנבורג. וכאמור, נסיבות הגעתו לגרוסוורדיין כרוכות בסיפור מרתק שהתרחש בבית ראש הקהל של גרוסוורדיין, הרה"ח רבי ישראל אולמן זצ"ל:
רבי ישראל נודע כתלמיד חכם גדול ועשיר מופלג. הוא היה בנו של הגאון רבי שלמה זלמן אולמן, בעל ה'יריעות שלמה' זצ"ל. לרשותו עמדו מפעלי תעשייה ענקיים, שמהם היה מייצא סחורה לכל רחבי אירופה. רכבות המשא שחלפו במסילותיה של גרוסוורדיין נהגו לעצור בסמיכות לבתי החרושת שלו כדי להטעין עליהן סחורה בדרכן ליעד.
לרשותו של רבי ישראל עמדה ספריית ענק ובה כ־15 אלף ספרי קודש. הוא הכיר היטב את כל אוצרו הרוחני הבלום על שמות מחברי הספרים. זולת ספר אחד שתוכנו היה פלפולים וחידושים על הש"ס. הסיבה לכך הייתה, שבעת שרכש את הספר מצא אותו תלוש ללא הכריכה ודפי השער. רבי ישראל השתוקק לגלות מיהו המחבר, ולשם כך היה נוטל עמו לכל מסעותיו ומציגו לפני גדולי תורה שפגש. אלא שגם אלה לא ידעו את זהות המחבר.
באחד הימים התארח אצלו תלמיד חכם מופלג שסיפר לרבי ישראל על גאון בתורה בשם רבי פנחס צימטבוים, היושב בקלויזנבורג. "אולי הוא יוכל לפתור את החידה", אמר. רבי ישראל לא התמהמה ושיגר אגרת לגר"פ, בה הזמינו להתארח במעונו וליהנות מספריית הענק שברשותו. הגר"פ נענה להזמנה והגיע לבקר אצל רבי ישראל.
כעבור ימים מספר בהם שהה באכסניה ועבר על הספרייה הוציא רבי ישראל את הספר עלום השם, ושאל את הגר"פ אם ידוע לו מיהו המחבר. "תן לי שעה קלה", ביקש האורח ממארחו, "ואומר לך במי מדובר". לאחר שעה שב הגר"פ בפנים צוהלות ונקב בשמו של המחבר. אולם רבי ישראל נותר עדיין ספקן. "מי יאמר שאכן כדברך הוא ולא המצאת שם של מחבר?", שאל, ספק בהלצה ספק ברצינות. הגר"פ שהיה נחוש להוכיח את אמיתות קביעתו, הורה למארחו להביא לו מתוך הספרייה שלושה ספרים עתיקים שבשמם נקב. הוא פתח אותם, עלעל בהם קלות, והחווה באצבעו על מספר ציטוטים שהביאו המחברים מתוך הספר האנונימי. לאחר מכן הראה לו הגר"פ כי הציטוטים הנ"ל אכן מופיעים ככתבם וכלשונם באותו ספר, שמחברו היה אלמוני עד לרגע זה.
את התפעלותו הרבה של רבי ישראל אין צורך לתאר. הוא תרגם אותה להחלטה מידית והפטיר בקול: "מכאן אינכם חוזרים יותר לשום מקום. אני ממנה אתכם בזאת לראב"ד בעירנו". בני העיר קלויזנבורג התקשו להשלים עם ה'גזירה' שניחתה עליהם – לאבד את רבם הנערץ, אולם הפור כבר נפל והגר"פ עקר לגרוסוורדיין, שם התגורר עד חג השבועות תש"ד ונהג את רבנותו ברמה.
העילוי הצעיר
סיפורים לרוב נשזרו אודות שקידתו העצומה וידיעותיו הנרחבות בכל מכמני התורה עוד בהיותו עול ימים. אחד הסיפורים הפחות ידועים הם על חיבור מיוחד שעשה ה'מנחת יצחק', שלא זכה לראות אור עולם, ואף לא הושלם עד השנים האחרונות מחמת הוראתו של הגאון רבי שמעון גרינפלד זצ"ל בעל 'שו"ת מהרש"ג', רבה של העיר סעמילי.
מספר רבי בעריש: "כאשר היה אבי בימי חורפו והוא נער צעיר, נקלע לידו ספרו של הגאון הגדול רבי יוסף ענגיל זצ"ל, בעל ה'גבורות שמונים', ובו שמונים תירוצים על קושיה אחת באחת הסוגיות המורכבות בסדר קדושים. אבא התפעל מאוד מגאונותו האדירה של הגר"י, וחשקה נפשו לצעוד בדרכיו ולחבר יצירה דומה. הוא חיבר אז קונטרס שנקרא 'רבי שמעון לשיטתו' שבו הוא מיישב את קושיית התוס' במסכת כתובות דף טו ע"א, שנשארו שם בקושיה אודות שיטתו של רבי שמעון. הוא החל לקשר באורח גאוני את כל מאמריו של רבי שמעון בכל הש"ס מתוך קו מנחה המגבש את כולם ל'שיטה אחת', ולאחר מכן החל ליישב את קושיית התוס' בסדרה של תירוצים, אותה העלה על הכתב.
"יצירה זו עוררה בשעתו הדים עצומים אצל תלמידי החכמים שבעירו, והכל שחו בהשתאות אודות כישרונותיו המזהירים של העילוי הצעיר. במהלך כתיבת החיבור נסע אבי לקבל היתר הוראה מידי המהרש"ג. הוא שוחח אתו ארוכות וקצרות בתורה, ונדהם לנוכח ידיעותיו המופלאות בכל מקצועות התורה, ועל אתר העניק לו את היתר ההוראה המבוקש, תוך כדי שהוא חולק לו שבחים רבים.
"בשולי השיחה סיפר אבא למהרש"ג אודות היצירה בה הוא עוסק, והציג בפניו מספר תירוצים מתוך הקונטרס. ייעץ המהרש"ג לאבי לחדול מדרך לימודים זו, ולהתמקד רק ב'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'.
"בפועל נטה אבא לקבל את עצתו של המהרש"ג ולא השלים יותר את החיבור הזה, ומאז הקדיש כל מעייניו בליבון ובירור ההלכה. אולם הקונטרס שכבר חובר נמצא תחת ידי ולא הוצאנו אותו עד לפני מספר שנים.
הספר המופלא נמצא
"גם סביב זה ישנו סיפור מיוחד, 'נס הצלה' לכשעצמו. בזמן המלחמה, כשאבא הבין כי כלתה אלינו הרעה והגרמנים מתכננים לסלק את היהודים, הוא הכניס לתוך כספת שהייתה בביתנו את כל כתבי ידיו וחיבוריו, בהם של זקני הגר"פ. היו שם שו"ת רבות מאוד. בין היתר הכניס גם את שו"ת 'דברי יצחק' – החיבור הראשון שהוציא לאור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. למעשה, מאוחר יותר, כשאבא הוציא את ספרו הידוע 'מנחת יצחק', הוא שילב את כל השו"ת שמופיעות ב'דברי יצחק' והסב את שם הספר ל'מנחת יצחק' כדי להודות לה' ולהגיש לו 'מנחה' על שהציל אותו מידי אויבינו הגרמנים. ואגב, ברשותי עותקים מקוריים של הספר 'דברי יצחק'.
"למרבה האירוניה, הכספת הייתה דחוסה ומלאה בכתבי היד היקרים ודווקא לאותו קונטרס – פרי ביכוריו של אבא, לא היה מקום. מכיון שאבא כבר ויתר עליו הוא הכניסו לארון הספרים והדחיקו ממחשבתו.
"כשהגרמנים פרצו לביתנו לא נכחנו כמובן. הם גילו את הכספת והיו בטוחים שהסתרנו בו כסף והחרימו אותו. את ארון הספרים יחד עם כל הרהיטים הם השליכו החוצה. אלא שהקב"ה חמל על מעשיהם של צדיקים, ובתום המלחמה שוטטתי בסמוך לבית, בתקווה למצוא פריט או חפץ כלשהוא למזכרת. למול עיניי המשתאות גיליתי את הקונטרס הנ"ל מוטל ברחוב כדומן על פני האדמה. גחנתי ארצה ומיהרתי להרים אותו. קשה לתאר את האושר והסיפוק שהיה מנת חלקי על האוד המוצל מאש. לקחתי אותו אלי והוא נותר ברשותי עד היום, וכאמור לפני שנים מעטות הדפסנו אותו".
כאשר השיחה נסובה אודות קשריו של ה'מנחת יצחק' עם גדולי הדור, צצות ועולות עובדות מרתקות ומאלפות המעידות על גודל ההוקרה וההערכה שרחשו הכל לגדלותו התורנית העצומה.
"באחד הימים ראו בני ביתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהנה הגרש"ז יוצא בריקוד, מכרכר ומפזז בשמחה. הדבר היה כאמור לפלא בעיניהם. ביום חול בהיר, ללא כל סיבה מובנת, פוצח הגרש"ז בריקוד? הם כמובן לא איחרו לשאול אותו, לשמחה מה זו עושה. ואז הבהיר הגרש"ז, כי זה עתה נודע לו שה'מנחת יצחק' הגיע לגור בירושלים, ושמחתו הרקיעה שחקים עד שפרצה מאליה בדמות הריקוד. ואו אז הוסיף ונימק גם את פשר השמחה המיוחדת כפי שאמר לבנו הג"מ ברוך זצ"ל: 'מאז הסתלקותו של הגאון מטשעבין זצ"ל אינני מוצא מנוח בנפשי על כי הגאון לא הותיר אחריו רב חסידי בקנה מידה הולם את אישיותו. וכעת, כאשר שמעתי כי הגיע לכאן הרב וייס היה זה בשבילי שמחה עצומה, ביודעי כי סוף סוף יש לנו רב בעל שיעור קומה כמו של הגאון מטשעבין".
(י. אהרונסון, מתוך 'המבשר – קהילות', ט' בשבט תש"פ)