"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (דברים א', י"ג)
מופת גלוי בזכות התפילין
הרב גרינפלד זצ"ל שלמד בישיבה בהיותה בפרנקפורט, סיפר שפעם הנאצים ימ"ש נכנסו לישיבה סמוך לתחילת תפילת שחרית, ובידיהם כלי משחית להכות את הבחורים במכות נמרצות. הם פצעו כמה בחורים. מו"ר זצ"ל יצא לפניהם כשתפילין בראשו, אש קודש ניכרה על פניו, והוא צעק: ״רבש״ע! לאיזה מדרגה באנו! והלא הכתוב אומר (דברים כ"ח, י') 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' – ואלו תפילין שבראש, ואצלנו לא כך הוא!". כשראו אותו הנאצים ימ"ש, חזרו לאחוריהם וברחו מהישיבה, ויהי לאות ולפלא.
קרבתו לחפץ חיים
היה מקורב מאד לקדוש החפץ חיים זצ"ל, והחזיק עצמו בגדר תלמיד לחפץ חיים, והרבה פעמים כתב אליו מכתבים לבקש עצות יסודיות. כאשר שלח מכתב לחפץ חיים שהוא מחפש להשתדך עם אישה שתקריב כל חייה לתורה, מצא החפץ חיים את בתו החורגת – יתומה מילדות מהעיר ראדין, שאימץ אותה וגידלה בביתו כבת כראויה לכך, והציע לו, והתארסו, והחופה נערכה בביתו, והחפץ חיים עצמו היה מסדר קידושין (ולפי השמועה, היה אצל הח"ח דבר נדיר שסידר קידושין).
דברי ה'חפץ חיים' אליו לאחר חופתו
לאחר חופתו אמר לו ה'חפץ חיים': "אל תשכח שהתחייבת עכשיו כתובה, ועליך לפרנס את אשתך"… וכל כך היה מופשט מענייני העולם הזה, עד שהוצרכו להזכיר לו את חיובי ממון שלו לאשתו (שמענו מפי אחי רבינו הגאון רבי דב שטרנבוך).
ביאור ה'חפץ חיים' למה פתיחת כולל 'קדשים' היא במעלה ראשונה אצלו
סיפר לי שכאשר שמע שהקדוש ה'חפץ חיים' עומד לפתוח כולל ללימוד 'קדשים' ולהחזיקו, ולזרז בכך ביאת משיח צדקנו, השתומם ונסע אליו, ושאל שלכאורה מוטב שיקדיש הכסף הזה להחזיק עשרה אברכים, שיסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר, לפעול פלאות בחינוך הבנים והבנות ושמירת שבת, ותהא בזה מהפכה גדולה בשמירת הדת, ובזכות המהפכה הגדולה הזו, שתביא עמה הרבה מעשים טובים, הקב"ה יחיש את ביאת משיח צדקנו. ובאשר ללימוד 'קדשים' – הוא יתברך כבר ידאג שנדע אז היאך לנהוג.
וה'חפץ חיים' נאנח והשיב שהצדק עמו, ואכן חובת השעה וחשיבות עליונה היא להעמיד אברכים שיעברו מעיר לעיר, ויפעלו נפלאות לבסס יסודות היהדות, אבל מ"מ אין זה מוטל עליו דווקא, שנראה שיש עוד שמסוגלים לכך, ומוכנים להתעסק בכגון זה, אבל לגבי הקמת כולל – לא נראה שיש מי שמסוגל לעשות כן ולשאת את המשא הכבד, ולפיכך הוא נוטל על עצמו את התפקיד, ומקווה להצליח בסייעתא דשמיא.
נמנע בכל תוקף מקבלת ממון מרשעים עבור הישיבה
עמד כחומה בצורה שלא ליהנות מכספם של רשעים, והיה אומר שהרבה מהצלחת הישיבה תלוי בטהרת הממון, שלדרכם הרעה יש השפעה על הישיבה הקדושה, ועוד שכשמקבלים צדקה מרשעים מחזקים ומגבירים את כוחם, וכ"ש שאם יחלקו להם כבוד, יגדל הנזק פי כמה, ולכן מיאן בתוקף לקבל כסף מאת מחללי שבת, והיה מוכן במסירות נפש כפשוטו, לסבול הרבה מאד מעול החזקת הישיבה ובלבד שלא להזדקק לכספם של עוברי עבירה.
וסיפר שהקדוש ה'חפץ חיים' זצ"ל עמד על כך, שבישיבתו יקבלו תרומות רק משומרי שבת, וביאר שאף שנדמה שכדאי לקבל כסף מאת מחללי שבת, אבל הדבר נכון רק לפי שעה, ולעתיד ההפסד הוא גדול יותר, שהם בתרומתם נעשים שותפים בתורת התלמידים, והדבר פוגם בקדושת הישיבה, ומזיק מאוד לרוחניות של התלמידים, והתוצאות הפסולות ניכרות היטב בחינוך הבחורים שחסרים להם יסודות בקדושה.
מסירות נפש גם בעת חרפת רעב
וגם כאשר לא היה לחם בישיבה, והיו אנשים מחללי שבת שביקשו לסייע ולהוציא את הישיבה לגמרי מחרפת רעב, התעקש ועמד במסירות נפש שלא לקחת מאת מחללי שבת מאומה, ולא שינה מהשקפתו כמלוא נימה.
וכדי להציל את הישיבה מחרפת רעב, עשה הסכם עם מאפייה בבעלות חרדית, שהלחם הנשאר במאפיה ולא נמכר – יינתן חינם לישיבה ביום המחרת, וכך היו בני הישיבה אוכלים לחם יבש ובלבד שלא להיתמך במחללי שבת.
וכן היה, כאשר ממשלת אנגליה ביקשה לשלם את כל הוצאות הישיבה בתור מוסד של הממשלה, שעמד כחומה בצורה ולא הסכים לקבל כספם, אע"פ שהיה בכך להביא רווחה גדולה לישיבה. וכמו כן מיאן לעשות וועד של כמה נגידים שידאגו להשיג כסף לישיבה, שחשש שמא ייקחו כסף גם מאת מחללי שבת ואין העסק כדאי.
וכן אירע פעם שנתפרסם על יהודי שומר שבת שהוא רמאי, והרבה מכספו בא מגזל, ולא הסכים שיבקשו ממנו כסף.
ההשתדלות אינה הסיבה לתוצאה
באחת מעיתות המצוקה בישיבה, כשהגענו למצב נורא שכבר לא היה מה לאכול, שלחני מו"ר זצ"ל ללכת ערב אחד להתדפק על פתחי נדיבים, ולבקשם שיתנו משהו להצלת הישיבה מחרפת רעב. ואכן כל הערב כיתתי רגלי בין הבתים, אך כמה שהשתדלתי לא עלה הדבר בידי, שרובא דרובא מאותם שדפקתי בפתחיהם לא פתחו כלל, ויש שפתחו דלתותיהם, ופטרו עצמם בטענות שיש להם התחייבויות קודמות וכיו"ב, ומהם שצעקו לעברי שנלך לעבוד, ולא נבקש מהם לישא בעול הישיבה, בעוד שאנחנו יכולים להתפרנס בכוחות עצמינו, ומהם שתלו מודעה בפתחי החצרות ש'הכניסה לכלבים ומקבצי נדבות אסורה'… וכך חזרתי בפחי נפש לישיבה, בהרגשה שלא די בזה שלא הצלחתי כלל לאסוף כסף, אלא הישיבה גם הפסידה את הוצאות הנסיעה...
למחרת התיישבתי ללמוד כהרגלי בהיכל הישיבה, והנה הגיעה לאוזני שמועה שמו"ר זצ"ל מחפש אותי. חששתי מאוד שהוא מקפיד עלי שלא פעלתי מאומה, אבל לפליאתי ראיתי אותו בא לנגדי והוא מלא שמחה וקורא לי "מגיע לך יישר כח! ברוך ה' הצלחת הצלחה גדולה!". מיהרתי להשיב לו שכנראה טעות היא, שהרי לא פעלתי מאומה, אך מו"ר השיב לי בשמחה שעל ידי פעולתי אתמול, בא אליו יהודי היום בבוקר, ונתן לו עשרים וחמש ליש"ט (סכום עצום בימים ההם). שאלתיו איך זה קשור למה שעשיתי אתמול, והשיב לי מו"ר זצ"ל: "הרי אנו מאמינים בני מאמינים, ויודעים שההשתדלות אינה הסיבה לתוצאה, אלא שגזירה היא מלפניו, שבלא השתדלות מצד האדם אין הקב"ה נותן את מה שנגזר כבר, וא"כ וודאי זה שייך אליך, שמאחר שאתה עשית את ההשתדלות – ממילא הקב"ה עזר לנו, והרבה דרכים למקום, ועל ידי השתדלותך במקום אחד, הושיע אותנו הקב"ה ממקום אחר"…
הגדרת העני האמתי
אח"כ דיבר עמי בגנות אלו שלא רצו לקבלינו בטענה ש"אינם מקבלים שנוררעס'", ונאנח ואמר: "הלא הם הרבה יותר עניים ונצרכים מאתנו, שהם מפסידים בידיהם את ברכת ה' לעתיד לבוא, ומאבדים את עולמם הנצחי, ואנחנו עשירים, שמעשינו כתובים בספר זיכרון ליראי ה' ולחושבי שמו, והוא יתברך משלם לנו שכר מרובה עד אין קץ בעולם הנצח".
הקב"ה רוצה שהתורה תתקיים על ידי רבים
סיפר לי, שהגביר הנודע ר' אנשיל רוטשילד זצ"ל מפרנקפורט, היה נותן ממון רב לצדקה, והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה, ובסוף ימיו כאשר חלה במחלה ונטה למות, שלח לו הקדוש ה'חפץ חיים' מכתב, שיתרום מיליון מארק לישיבות ברוסיה, כדי להצילן מחרפת רעב [ולפי השמועה רכושו נאמד בשלושים מיליון רובל], והבטיח לו עבור זה חלק גדול בגן עדן. ה'חפץ חיים' היה בטוח שיסכים, וכבר הודיע לישיבות שבקרוב תהיה רווחה לישיבות, אבל בני משפחתו של רוטשילד לא מסרו לו את המכתב, ונפטר קודם ששמע מהמכתב, ולא השאיר כלום בצוואתו עבור הישיבות. תיכף לאחר פטירתו נודע גורל המכתב לבני משפחתו של ה'חפץ חיים', והחליטו שלא לספר לו כדי שלא יצטער, אך ה'חפץ חיים' שציפה לשמוע איזו ידיעה בעניין הכסף, הרגיש שבני משפחתו משתמטים ממנו, וכפי הנראה השיג ברוח קדשו את אשר קרה, ואמר להם שכנראה רצון הקב"ה, שהתורה לא תתקיים מסכום של מיליון רובל מידיו של רוטשילד אחד, אלא אדרבה, שהישיבות יהיו נזקקים לפרוטות הבודדות שמתקבצות מכל בית ישראל, שהפרוטות הבודדות שהעניים נותנים מתוך קושי – חביבות מאוד אצל הקב"ה, וחזר הח"ח לעסוק בעבודת ה', ולא הצטער, אלא קיבל על עצמו שכך הוא רצון הקב"ה!
שמח שעמד בניסיון האמונה והביטחון, כשאינו נוטל ממון ממחללי שבת
והיה אומר שלכל יהודי ניסיון משלו: 'בעל בית' נבחן באיסורי אונאה, גזל וריבית, בן ישיבה – בביטול תורה, ומנהל הישיבה – אם הוא בוטח בהקב"ה, ולכן לא הקל לעצמו העול לקבל מאת מחללי שבת בפרהסיה, כיון שידע שזהו ניסיון לו, אם יבטח בקב"ה שיזמין לו את הוצאות הישיבה בדרך כשרה בלא לקבל ממון שמפריע לקדושת הישיבה, ושמח שזוכה לעמוד בניסיון מתוך מסירות נפש כפשוטו.
מעולם לא שינה מדרכו כמלוא נימא, ובכל הליכותיו צעד ללא פחד ומורא, וכיוון שהאמת הייתה ניכרת בכל אורחותיו, זכה שגם מתנגדיו הכירו בו שהוא איש אמת.
דבריו שאמר לאחד שהפסיק לתרום לישיבתו
פעם ביקש תרומה להחזקת הישיבה, מיהודי שהיה רגיל לתרום בקביעות עבור הישיבה, והלה השיב לו שמכאן והלאה אינו רוצה לתת לישיבתו. מו"ר זצ"ל השיב לו: "זו זכותך לא לתת, אבל אני מבקש ממך לא להתחרט על הראשונות, שאז תפסיד את שכרך על מה שנתת עד עכשיו", וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מ:) שהתוהה על הראשונות מפסיד את זכויותיו הראשונות.
(מתוך הספר 'אש קודש')