כשהגיע הבחור, ביקש אביה של הבת לתהות על קנקנו. אולם כיצד יעמוד הגביר על גדלותו בתורה, הרי הוא אינו יודע מאיזה צד פותחים את הגמרא… ואז נזכר בשאלה שנקרה במוחו שנים רבות: "ובכן, מדי ליל שבת, אני קורא את משנת 'במה מדליקין'. המשנה מונה שורה של דברים שאין מדליקין בהם את הנר בשבת, והאחרון שבהם –'ולא בחלב נחום'… אמור לי, במה חטא אותו נחום, שאסרו חכמים להדליק בחלב שלו?"…

ידועה קושיית ה"בית יוסף", מדוע קבעו שמונה ימי חנוכה זכר לנס פך השמן, שהספיק ליום אחד ודלק שמונה ימים, הרי הנס היה רק שבעה ימים?

על קושיה זו נאמרו תילי תילים של תירוצים, פלפולים ומערכות שלימות, הסבא מקלם זצ"ל מתרץ זאת על דרך המחשבה והמוסר:
אכן, נס הדלקת השמן היה שבעה ימים, אבל הייתה עוד מעלה גדולה שהתעוררה מחמת אותו נס: בני אדם מתייחסים אל השמן הדולק כאל דבר טבעי. הם חושבים בלבם: כשם שבדרך הטבע החומץ לא דולק – כך בדרך הטבע השמן דולק. כאשר הם ראו כיצד השמן דולק בדרך נס, הם הגיעו להכרה שיש כוח עליון שעומד מאחורי פעולת השמן, מכאן הם הגיעו להכרה כי גם כאשר השמן דולק באופן 'טבעי', הדבר לא נעשה מאליו, אלא יש כוח עליון שמדליק אותו.

רבי חנינא בן דוסא אמר לבתו: "מי שאמר לשמן וידלוק – הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה ע"א). אבל גם להיפך: מי שאומר לחומץ לדלוק בדרך נס, הוא זה שאומר לשמן לדלוק בדרך הטבע, כביכול.

אם כן, בעצם, אין הבדל בין שמן שדולק בדרך הטבע לשמן שדולק בדרך נס – הכל נס! כל הטבע הוא נס; נס נסתר שמלובש בלבוש טבעי. נמצא, שבעצם, הנס שבהדלקת המנורה בפך השמן היה שמונה ימים: ביום הראשון היה נס נסתר, ובשבעת הימים שלאחר מכן היה נס גלוי.

הלימוד החשוב הזה התעורר אצלם על ידי נס פך השמן. על כן, מלבד זכר לשבעת ימי הנס הגלוי, קבעו יום נוסף זכר להדלקה ביום הראשון, שאז חדרה בהם ההכרה, שגם ההדלקה ה'טבעית' באותו יום הייתה נס – נס נסתר.

כך מפרשים את הנאמר ב"מעוז צור": "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". "בני בינה" – על ידי הבינה שקיבלו מהנס הגלוי של המנורה שדלקה שבעה ימים, "ימי שמונה קבעו שיר ורננים" – קבעו זכר גם ליום הראשון, וביחד – שמונה ימים, להודיע לדורות עולם כי אף ההדלקה הטבעית היא נס; נס נסתר שמלובש בטבע.

בחנוכה אוכלים סופגניות ספוגות בשמן, זכר לנס פך השמן. אכילת סופגנייה צריכה לגרום לנו להיות ספוגים באמונה, ספוגים בהכרה שכל הטבע שסביבנו הוא נס אחד גדול. שום דבר לא נעשה מאליו, הכל משמיים, כל צעד ושעל נעשה בהשגחה מדוקדקת.
את הלימוד הזה למדים מנס חנוכה. האמונה הזאת ספוגה בשמן של הסופגנייה. שום דבר אינו טבעי ואינו נעשה מאליו, הכל משמיים, והכל נעשה בחשבון מדוקדק.

ערכה של עניית אמן

כאשר יוסף הצדיק יצא מבית הסוהר הוא היה צריך לברך "ברוך מתיר אסורים". אבל מדוע אנו מברכים ברכה זו מדי יום? וכי היינו כלואים בבית הסוהר?

התשובה היא: כן! בלי הקב"ה, אנחנו כלואים ומשותקים, מכף רגל ועד ראש. מי גורם לנו שנוכל להניע את ידינו ורגלינו? הקב"ה! שום דבר לא קורה מעצמו. ואחרי שהקב"ה התיר אותנו מבית האסורים, ונתן לנו את היכולת להניע את ידינו ולנוע ברגלינו, עלינו לברכו על כך בשם ומלכות.

כך צריך להיות מבטו של האדם על כל מה שקורה לו: שום דבר לא מובן מאליו. כל מה שקורה לו, גם הדברים הפשוטים ביותר, הם בגדר נס; נס נסתר המלובש בלבוש טבעי.

כשאנו אומרים בברכת ההודאה: "ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים" – הכוונה היא לאותם ניסים נסתרים שנעשים לנו בכל רגע ורגע, על כל צעד ושעל.

אם זה יהיה המבט שלנו, גם התפילות שלנו תקבלנה אצלנו משמעות אחרת לגמרי. כל ברכה צריכה להיאמר עם כל כוונת הלב, ועם כל רגשי ההודאה לה' השוכנים בלבנו; כל עניית 'אמן' צריכה להיות בכוונה עצומה.

אין לנו מושג בחשיבותה של ברכה אחת, בערכה של עניית אמן אחת. מובא בספרים הקדושים, כי כדאי הוא כל העולם כולו בשביל עניית אמן אחת של יהודי אחד!

כאשר אדם קם בבוקר ורואה חמה בזריחתה, הוא מתפעל: איזו בריאה מופלאה! מה הפעולה המתבקשת ממנו? תכנס לבית הכנסת ותודה לבורא עולם על שהוא "יוצר אור ובורא חושך", תברך אותו: "ברוך אתה ה' יוצר המאורות".

כך אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה סח, ט): "בערבית צריך אדם לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שתוציאני מאפילה לאורה'. בשחרית צריך לומר: 'מודה אני לפניך ה' אלוקי שהוצאתני מאפילה לאורה'. במנחה צריך אדם לומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שכשם שזיכיתני לראות חמה בזריחתה, כך תזכני לראותה בשקיעתה'".

אך אם אדם רואה את מעשי ה' ואת חסדיו, וממשיך לחיות את חייו בשוויון נפש – האדם הזה לא חי, הוא בבחינת מת!
כאן עולה מחשבה נוראה: מה עם אלו שכן זוכים להתפלל לה' ולברך בכל בוקר: "יוצר אור ובורא חושך", "ברוך אתה ה' יוצר המאורות", אבל התפילה שלהם יבשה, בלי כוונה, בלי התלהבות, האם אפשר לקרוא לכך 'תפילה'? האם זו הודאה? האם הם אינם בבחינת 'מתים'?! נורא נוראות!

אבי, זכרונו לברכה לחיי עולם הבא, היה בעל תפילה אצל ה"חזון איש" זכותו תגן עלינו. תפילת שחרית בבית ה"חזון איש" הייתה כמנהג ותיקין. ה"חזון איש" היה חולה וחלוש, ופעמים רבות היה נכנס לתפילה באיחור. כמובן, לא היו מתחילים את התפילה לפני שהוא נכנס. מיד כשנכנס החלו בתפילה, אך בגלל האיחור בתחילת התפילה, זמן הנץ החמה התקרב. ואז התעוררה השאלה כיצד לנהוג, האם להאיץ את קצב התפילה כדי להספיק להגיע לתפילת שמונה עשרה בזמן הנץ החמה, או להתפלל בקצב הרגיל, וכתוצאה מכך לאחר את זמן הנץ החמה.

העניין חזר והתעורר בכל פעם שה"חזון איש" נאלץ להיכנס למקום התפילה באיחור. בקרב המתפללים היו חילוקי דעות, חלק אמרו כך וחלק אמרו כך. החליט אבא לגשת אל ה"חזון איש", ולשאול אותו אחת ולתמיד כיצד ראוי לנהוג.
השיב ה"חזון איש": אין כאן שאלה כלל. תפילת ותיקין בהנץ החמה – זו מעלה בתפילה, אבל אינה מעצם הדין. אולם תפילה חפוזה – אינה תפילה כלל!

קודם כל תתפלל, אחר כך אפשר להוסיף עוד מעלות והידורים בתפילה. אבל אם התפילה חסרה מעיקרא, מה הערך לכל אותן מעלות והידורים?

יחשוב כאילו שכינה נגדו

האמת היא שזה לא חידוש של ה"חזון איש", זו הלכה פשוטה שחייבת לעמוד לנגד עיניו של כל יהודי.

וזה לשון ה'שולחן ערוך' (אורח חיים סימן צח סעיף א): "המתפלל צריך שיכוון בלבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם, היה מסדר דבריו, ומכוון בהם יפה לבל ייכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות".

מוסיף ה'שולחן ערוך': "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם, עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כוח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

זה היסוד של תפילה! זו תפילה של עידית – "מבכורות צאנו ומחלביהן". כל חיסרון בשלמות של התפילה מנחית אותה למדרגה נמוכה יותר.

אומרת הגמרא (ברכות ו ע"ב): "מאי (תהלים יב, ט) 'כרום זלות לבני אדם' – אלו דברים שעומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהן". מה הם הדברים שעומדים "ברומו של עולם"? אומר רש"י: "זו תפילה שעולה למעלה".

אוי! כמה התפילה צריכה חיזוק! אמנם לא קל להגיע למעלתם של אותם "חסידים ואנשי מעשה", אבל אף אחד אינו פטור מלעבוד על עצמו כדי להגיע למדרגתם.

לכן, מיד לאחר שמורה לנו ה'שולחן ערוך' מהי תפילה כהלכתה, הוא מוסיף להדריכנו כיצד זוכים לכך: "וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב, ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש". מוסיף הרמ"א: "ויחשוב קודם התפילה מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו".

בסעיף ב' אומר ה'שולחן ערוך': "לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כוונתו, ובשעה המבטלת כוונתו".
ובסעיף ג': "יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה".

לא מדובר על הידורים וחומרות, אלא על עצם התפילה! תפילה איננה קריאת פסוקים מתוך הסידור. תפילה לא 'אומרים' ולא 'קוראים', תפילה מתפללים, מתחננים, מבקשים. תפילה היא עבודת ה'! "'ולעבדו בכל לבבכם', איזו היא עבודה שהיא בלב – הוי אומר זו תפילה" (תענית ב ע"א). עבודת ה' צריכה להיות בכוונה, בתחינה, עם כל הלהט וההתלהבות דקדושה.

אומרים חז"ל (ברכות טו ע"ב): "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנום".

מה ענין השכר למעשה?

ה"בית יוסף" (אורח חיים סי' סב) מביא את דברי רבי יצחק אבוהב (מקסטיליה, להבדיל מרבי יצחק אבוהב בעל 'מנורת המאור'), שיש כאן מדה כנגד מדה: "הטעם שמצננין לו גיהנום, שמאחר שהוא מעורר עצמו בזה ומניע חום טבעי לדקדק באותיותיה, בשכר זה החום הטבעי – מצננין לו חום אחר שהוא בגיהנום".

תפילה בכוונה ושימת לב

פנה אלי יהודי: "תאמר לי, למה אני סובל כל כך מכאבי שיניים, הרי אני נזהר מלדבר לשון הרע. למה זה מגיע לי?".

אמרתי לו: איננו יודעים חשבונות שמים. אבל גם בהבנה שלנו, לא מספיק לשתוק ולא לדבר. הפה נועד כדי להשתמש בו – לדברי תורה, לתפילה. האדם צריך לבדוק את עצמו, איך נראית התפילה שלו, איך נראות המילים היוצאות מפיו, איך הוא משמיע אותן – בכוונה או כלאחר יד, בנחת או בחטף, מתוך שימת לב והבנת משמעותן ופירושיהן של המילים, או תוך מלמול הברות חסרות פשר.
בעניין זה, ולכבוד חנוכה, מה מתאים יותר מאשר לספר על אותו עשיר יהודי שחשק בחתן תלמיד חכם לבתו. הגיע הגביר אל ראש הישיבה של אחת הישיבות המובחרות, וביקש ממנו שישדך לבתו את העילוי של הישיבה. ראש הישיבה הציע לו את אחד הבחורים, וגמר עליו את ההלל.

כשהגיע הבחור לביתה של המיועדת, ביקש אביה הגביר לתהות על קנקנו. אולם כיצד יעמוד הגביר על גדלותו בתורה, הרי הוא אינו יודע מאיזה צד פותחים את הגמרא… ואז נזכר בשאלה שנקרה במוחו שנים רבות, ולא מצא לה הסבר ופתרון. והנה עתה, ממש מן השמים, צצה לו הזדמנות פז להרשים את הבחור בידיעותיו, ובד בבד לבחון את ידענותו של הבחור…

"יש לי שאלה שהתעוררה אצלי מזמן", פנה האב אל בחור הישיבה, "ואשמח אם תוכל למצוא לה הסבר שיניח את דעתי".
הבחור ידע כי בזאת ייבחן, והיטה את אזנו לשמוע את שאלתו של הגביר.

"ובכן, מדי ליל שבת, בין קבלת שבת לתפילת ערבית, אני קורא יחד עם כל הציבור את משנת 'במה מדליקין'. המשנה מונה שורה של דברים שאין מדליקין בהם את הנר בשבת, והאחרון שבהם – אומרת המשנה – 'ולא בחלב נחום'… אמור לי, במה חטא אותו נחום, שאסרו חכמים להדליק בחלב שלו?…

הבחור ראה עם מי יש לו עסק. הוא לא רצה להעמיד את הגביר על טעותו המביישת, הרי כל ילד ב"חידר" יודע לקרוא את השורה הזאת כהלכה, ולהציב את הנקודה במקומה הנכון: "ולא בחלב. נחום המדי אומר"…

הבחור עטה על פניו ארשת רצינית, הרהר קמעא, ואז השיב: שאלה יפה שאלת, ואשיב לך עליה. פרשת בשלח פותחת בסיפור יציאת מצרים: 'ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחום' (נחם במקור)… כל עם ישראל יצאו ממצרים, ורק נחום לא יצא עמם. לכן קנסו אותו לדורי דורות, שלא ישתמשו בחלב שלו"…

נשק הגביר לבחור ואמר: "הנה תלמיד חכם כלבבי. ברוך ה' שזימן לי חתן ראוי לבתי המהוללה"…

אם הגביר שואל כעניין, בחור הישיבה משיב כהלכה…

תפילה בכוונה – עניין של הרגל

נחשוב לרגע, האם באמת אנו נקיים לגמרי משגיאות מביכות כאלה? אדם יכול להתפלל עשרות שנים, שלוש תפילות בכל יום, ולומר פסוקים ומילים בלי שיבין את משמעותם. הוא יכול לשבש מילים, משפטים ופסוקים, בלי שבכלל ישים לב לכך. בעצם, האדם הזה לא מתפלל תפילה אמיתית, תפילתו היא כמעשה קוף בעלמא. נורא נוראות!

אחרי מאה ועשרים שנה יתייצב היהודי בבית דין של מעלה. יאמרו לו: "מצטערים, לא התפללת!". הוא יצעק: "אני? לא התפללתי? הרי לא עבר עלי יום אחד בלי שלוש תפילות במנין".

ואז יציגו בפניו את כל התפילות שלו, הכל, כולל המחשבות והכוונות בשעת התפילה. הכל מתועד לפרטי פרטים, הכל שקוף, אי אפשר לרמות, אי אפשר לזייף. הוא יביט על עצמו, ויראה כיצד הוא מתפלל בחפזה, ממלמל מילים, מחשבות זרות ממלאות את מוחו בשעת התפילה.

כמה אומלל יהיה היהודי הזה! מה יוכל אז לומר להגנתו? שמיהר? שהיה טרוד? גם אם כל ההסברים וכל התירוצים נכונים, אבל למעשה, תפילה כתקנה – הוא לא התפלל!

כששהיתי בחו"ל התפללתי באחד מבתי הכנסת ביום חול, ומאד הצטערתי לראות את צורת התפילה שם. הכל נעשה בחפזה, במהירות, בבהילות, בחטף, כאילו מישהו רודף אחריהם. באתי לממונים והערתי להם על כך בעדינות.

אמרו לי: "תבין אותנו, אין זמן, כולם ממהרים".

אמרתי להם: "זה עתה התפללנו ערבית. אמרנו בתפילה: 'כי הם חיינו ואורך ימינו'. עבודת ה', תורה ומצוות – זה החיים שלנו. וכשאתם אומרים 'אין זמן', בעצם אתם אומרים שאין לכם זמן לחיות! בשביל מה צריכים זמן אם אתם מוותרים על עצם החיים?!".
הם היו נבוכים מן הדברים, וניסו להצטדק: "מה לעשות? קשה לשנות את ההרגלים של האנשים אצלנו. אבל לכל הפחות הם מתפללים, גם זה משהו. יותר טוב מכלום".

השבתי להם: "זכורני, בצעירותי, כשלמדתי ב'חידר', יום אחד נשברו משקפיו של המלמד הזקן. הוא היה עני ואביון, לא היה לו כסף לרכוש משקפיים חדשים. למחרת הוא הגיע ל'חידר' כשעל פניו המשקפיים השבורים, עדשה אחת חסרה, והעדשה השניה מודבקת בנייר דבק שקוף"…

שאל אותו אחד המלמדים: "אמור לי, ר' משה, איך אפשר להרכיב את המשקפיים בצורה כזאת?".
השיב המלמד: "תאמין לי, באמת לא נוח, אבל זה יותר טוב מכלום"…

אמרתי לגבאים: "ככה נראות התפילות שלכם, שברי פסוקים מודבקים בדבק סלוטייפ… ועל כך אתם אומרים: יותר טוב מכלום?"…
אמנם קשה לשנות הרגלים, אבל אם צריך – אפשר! כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן. אפשר להתחיל עם הברכות הקצרות, ברכות הנהנין; לברך את הברכה בכובד ראש, לכוון במילים, לכוון בשם ה'. לאחר שמתרגלים רואים שהמשימה אפשרית בהחלט, לא רק בברכות קצרות אלא גם בברכת המזון, בקריאת שמע ובתפילה. ואז, תאמינו לי, החיים שלכם ישתנו לבלי הכר.

(מתוך 'דורש טוב' – חנוכה)