כשהגיעה המשאית עם הברזלים, לא יכול היה הרב מפוניביז' להתאפק, והתחיל לשאת את הברזלים.  הבחורים רצו ושאלו: "מדוע הראש ישיבה סוחב ברזלים כאחרון הפועלים?!", הביט בהם הרב בתמיהה: "ברזלים הם אלו?", קרא ברגש, "זה ש"ס, זה רמב"ם!"

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת"  (בראשית ל"ג, י"ז)

 התורה מספרת, שכשיעקב אבינו נפרד מעשיו, הוא הגיע למקום ושמו סוכות, ושם בנה לו בית. את המילים "ויבן לו בית", מפרש ה'תרגום יונתן' בצורה מעניינת: "וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא". יונתן בן עוזיאל מגלה לנו מהו הבית שיעקב בנה: בית מדרש! לזה יעקב קורא 'בית', לא לבית הגשמי בו הוא התגורר. מוטל עלינו לדעת ולהבין את עומק הדברים.

אמנם במושכל ראשון הדבר נראה לנו רחוק, הרי כל אחד מבין שקורת גג לו ולמשפחתו, הוא דבר בסיסי שאי אפשר בלעדיו. אך מוטלת עלינו החובה לזכור ולהבין, שבסופו של דבר, יש את העיקר ויש את הטפל.

זכורני מלפני עשרות שנים, שנקלעתי פעם לכינוס של חסידי סלונים שהתקיים בעיר טבריה, בזמן הנהגתו של האדמו"ר בעל ה'ברכת אברהם' מסלונים זצ"ל. דקות אחדות לאחר תחילת הכינוס בקשוני הגבאים לעזוב את המקום, כי היה זה כינוס פנימי של החסידות, אך דבר אחד שהספקתי לשמוע מהרבי זצ"ל נחרט עמוק בליבי: למשתתפים חולקו מיני מאכל ומשקה, והרבי בראותו זאת פתח ואמר: "לא נתאספנו כאן לאכול ולשתות! אנחנו אמנם אוכלים ושותים להשיב את הנפש, אך צריך לזכור את העיקר: נתכנסנו כאן להתחזק ולהתרומם בעבודת השם!". פעמים רבות אני נזכר באמירה נוקבת זו של האדמו"ר זצ"ל. בכל דבר בחיים צריך להתבונן ולדעת מה העיקר ומה הטפל, ולשנן זאת שוב ושוב.

כשנכנסים לביתם של צדיקים ועובדי השם, ניתן להרגיש בנקל בכל פינה ובכל זווית מהו העיקר ומהו הטפל, רואים בחוש כיצד כל הבית אינו אלא טפל לחלק העבודת ה' שבבית. ממה עושים את עיקר העסק, אם בקניית רהיט חדש או שמא כשאחד הילדים גמר מסכת תלמודית, או כשידע היטב את הנלמד בישיבה.

קרובת משפחתו של הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל,  משגיח ישיבת 'כפר חסידים', בילדותה, התארחה פעם בשבת במעונו. בעת שהגישו את המרק בליל שבת, היא אמרה לרבנית שלא תגיש לה צלחת, כי היא אינה אוהבת מרק. בשעת הסעודה לא הגיב רבי דב לדברים מאומה, אך לאחר הסעודה ניגש אליה, האיר לה בנועם ובעדינות מיוחדת השמורה עימו, ואמר לה ברוך: "אין אנו אוכלים מחמת שאנו אוהבים, אנו אוכלים משום שאנו זקוקים לכח לעבודת השם ותו לא…".

את יסוד הדברים נמצא בלשונו הזהב של רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, בספרו הנשגב 'מסילת ישרים' (פרק א): "כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא תכליתו". הבית שלנו צריך לשמש רק אמצעי, הוא נכלל ב'מצבו בעולם הזה'. אך בית המדרש, המקום שקיים עבור 'מצבו בעולם הבא' – הוא העיקר והתכלית.

נוסיף ונאמר עוד, שיתכן שלפי תרגומו של יונתן בן עוזיאל, יעקב אבינו לא בנה לעצמו בית כלל, אלא בנה רק בית מדרש. הרי יושב אוהלים היה, ולכל משפחתו וקנייניו בנה מבני עראי, שכן לענייני העולם הזה אין צורך במבנה של קבע. כך יוצא שבכלל 'מקנהו' הכתוב בהמשך הפסוק – "ולמקנהו עשה סוכות", נכללים גם גופו, משפחתו, רכושו ושאר ענייני ותשמישי עולם הזה, שעבורם הכין סוכות עראי. אי אפשר לזכות לכתרה של תורה, אלא כאשר מתייחסים לענייני העולם הזה כארעיים, ולעסק התורה והמצוות – כקבוע!

 ● ● ●

האיש אשר בנה בית בכל המובנים בדור האחרון, היה מרן הרב מפוניבז' הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. כח אהבת התורה ורצון עז פעם ברב מפוניבז', לייסד עוד ועוד מקומות תורה; ולפעמים, הרצון החזק עצמו מביא סייעתא דשמיא להצלחה. הרב זצ"ל, בבואו לבנות בית, קומם את התורה הקדושה מעפר, והקים שם ושארית לעולם התורה שנחרב בשואה. הרב ידע מהו "ויבן לו בית", וייסד את כל ממלכת התורה של פוניבז' לבדו, בעשר אצבעותיו, בהתלהבות דקדושה ובכוחות כבירים.

אבי מורי שליט"א מספר, שהיה נוכח בעת מעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז', בו השתתף מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הרב מפוניבז' היה שרוי בהתרגשות עצומה ונוראה. הוא הרי איבד את כל משפחתו, ישיבתו ובני קהילתו בשואה, ובכוחות שמימיים התגבר כארי וכשחל להתחיל מאפס, ולקומם מעפר את תורתינו הקדושה.

בעת יציקת היסודות, הרגע שסימל את כל מאמציו הכבירים שהתחשלו לידי מעשה, הוזיל הרב דמעות חמות שנטפו על לחייו, על זקנו, ונשרו אל קערת המלט. בהמשך הארוע, ביקשו מה'חזון איש' לשאת דברים לרגל המעמד. פתח ה'חזון איש' ואמר: "אני יכול לומר רק דבר אחד. כשעושים הנחת אבן הפינה מִיט אַגרוֹיסֶ'ע קידוש, עם כוס של יין, 'לחיים' ומיני מזונות, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אבל כשעושים הנחת אבן הפינה עם כוס של דמעות – זה ודאי מצליח!".

וכמו הדמעות ששפך יעקב אבינו שבנה את כלל ישראל, באו דמעותיו של הרב מפוניבז' זצ"ל ופעלו במרומים. הוא שבנה את בית ה' אך ורק לכבודו יתברך, אכן זכה וראה את ממלכתו קמה וניצבת לתלפיות, בית אולפנא לחכמים שהפך לסלע יציב ביסודות העם היהודי.

מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', סיפר שבתחילה כשבנו את בנין הישיבה, היו בית המדרש וחדר האוכל בקומה התחתונה – היכן שחדר האוכל נמצא גם כיום. ביום בו התחילו את בניית הקומה השניה עבור בית המדרש, היו אמורים להגיע כמה משאיות עם הברזלים, הבלוקים, הקורות וכל השאר, לצורך הכנת התשתיות והעמודים.

אחרי תפילת שחרית, הלכו הבחורים לאכול ארוחת בוקר, אך הרב זצ"ל נעמד בחוץ והמתין לחומרים שיגיעו. כידוע היתה הנהגתו של הרב תמיד בנכבדות ובהדר, כשכולו אומר כבוד כראוי לתלמיד חכם. כשהגיעה המשאית עם הברזלים, לא יכול היה הרב להתאפק, ובמקום להמתין לפועלים שיחלו להוריד את חומרי הבניה, התחיל לשאת בכוחות עצמו את הברזלים מן המשאית, תפס בעצמו ברזל אחרי ברזל והורידם מתא המטען. כשאינו חס על חליפתו הנקיה שהתלכלכה וניזוקה מהחלודה שלהם.

אחד הפועלים השתומם למראה שנגלה מול עיניו, ורץ במהירות לתוך חדר האוכל, לקרוא לבחורים שיבואו למנוע מהרב להתבזות כך. הבחורים רצו החוצה, וכששאלו את הרב: "מדוע הראש ישיבה סוחב ברזלים כאחרון הפועלים?!", הביט בהם הרב בתמיהה: "ברזלים הם אלו?", קרא ברגש, "זה ש"ס, זה רמב"ם! זה ראשונים ואחרונים! הם אלו הברזלים שישמשו כיסודות בית המדרש לשנים רבות. זה לא ברזלים זה תורה!"…

ולא שהיה באותם זמנים קל ופשוט. אני ראיתי בדירתו של הרב מפוניבז' זצ"ל מכתב שכתב לו האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל, בו הוא מבקש שימכור לו ששים שקים של מלט!… בני החסידות עמדו אז לסיים, סוף סוף, את הקמת הבניין של החסידות במרכז הקריה המתחדשת, אך היו חסרים להם שקי מלט, ולא הצליחו להשיגם מהספקים, עקב החובות העצומים. "ייטיב נא עמנו, וימכור לנו שקי מלט, ולכשירחב נשלם לכבודו"… כך כתב האדמו"ר זצ"ל לרב. בני התקופה התמודדו עם עניות כה מחפירה, עד שכדי להשיג שקי מלט, נזקקו לעזרת הרב מפוניבז' זצ"ל; ודווקא כך בנו תורה. מתוך הרצון הכביר לבנות את בית ה' ולקומם את חורבות העם היהודי, מצאו גדולי הדור את הכוח לייסד את כל עולם התורה כפי שהוא היום.

עוד סיפור נפלא סיפר ראש הישיבה רבי שמואל זצ"ל, שבימי ראשית הישיבה מנתה הישיבה כארבעים בחורים, ובא היום והרב קיבל לישיבה כעשרים בחורים נוספים. המנהלת של המטבח פנתה לרב, ואמרה לו שהסירים שברשותה כבר לא מתאימים בגודלם לכמות הבחורים, והיא זקוקה לסירים גדולים יותר. הבטיח לה הרב שיטפל בענין, ואכן לאחר כמה ימים הגיע לישיבה משלוח של סירים.

כשראתה המנהלת את הסירים החדשים, נדהמה לחלוטין. הסירים היו ענקיים, גדולים דיים כדי לבשל עבור כמה מאות בחורים… היא הלכה שוב אל הרב, ותמהה באוזניו: "מה יש לי לעשות עם סירים כה גדולים?" השיב לה הרב: "אני כבר כעת רואה חמש מאות בחורים מול עיני!"…

הגאון רבי עזריאל ראזנבוים שליט"א, ר"מ בישיבת גייטסהד, סיפר שהתלווה פעם להגה"צ רבי אריה לייב פרידמן זצ"ל, משרידי חניכי נובהרדוק ומגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, כשהלך לבקר בבית הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל, גאב"ד גייטסהד. במהלך הביקור סיפר רבי לייב, שבשנות המלחמה, כאשר הגיע לארץ ישראל, זכה להשתתף במעמד הנחת אבן הפינה של ישיבת פוניבז' במרומי גבעת הישיבה, עליו סיפרנו. לאחר המעמד, כאשר פנו כולם לרדת מהגבעה, נשאר הוא לבדו על ההר עם הרב מפוניבז'. שאלו הרב: "רבי לייב, וואס הערט איהר (מה אתם שומעים)?", בעוד רבי לייב תמה לכוונתו, המשיך הרב בהתרגשות: "אִיך הֶעֶר שוֹין וִוי מֶעֶן לֶעֶרְנְט תּוֹירֶה (אני שומע כבר את קול לימוד התורה)!"…

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')