כשהגבאים וראשי הקהל ראו את ה'שאגת אריה', הם החלו להתלחש ביניהם: "חשבנו שיבוא לכאן רב צעיר, שיוכל להיות לנו לרב שנים רבות, והנה הגיע זה..".  ה'שאגת אריה' קלט את ההתלחשויות ואמר כי הוא יתייחס לכך בדרשה שיישא בליל שבת

"כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מ"ז, ח')

הגאון בעל ה'שאגת אריה' היה גאון עצום, חריף מאוד ותקיף, לא חת מפני איש. הוא חי בדורו של הגאון מוילנא, מבוגר ממנו, ובדבריו הוא מסוגל לחלוק ללא מורא, על הראשונים ועל האחרונים, גם כאלו שחיו מאות שנים לפניו. רוב שנותיו היה גולה ממקום למקום. פעם אחת הוא הגיע לעיר, בה כיהן הרב אדלר כרב העיר. הוא התאכסן בהכנסת אורחים שבמקום, יחד עם כל העניים, וישב ועסק בתורה יומם ולילה.

ויהי בחצי הלילה, בעודו עוסק בתורה, התחוורה לו קושיה עצומה שהייתה קשה לו על דברי הרמב"ם, והוא החל לרקוד ולשמוח על התירוץ שמצא, ממש בבחינת "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (תהילים קי"ט, קס"ב). העניים שלא הכירו אותו החלו לגעור בו, על שהוא מפריע את שנתם וגרשוהו החוצה.

השאגת אריה ישב ברחוב והמשיך לעיין ברמב"ם לאור הנר עד אור הבוקר. בבוקר בדרכו לבית הכנסת, עבר במקום שמשו של המרא דאתרא, הרב אדלר, שהבחין ביהודי שיושב ולומד, ואף שמע מכמה עניים על מה שעבר עליהם בלילה – כיצד הפריע להם היהודי לישון, וכשהוא רוקד ומוחא כפים על תרוץ שמצא על הרמב"ם. השמש הבין שמדובר בתלמיד חכם מופלג, ומיהר לספר על כך לרב אדלר. כששמע הרב את הסיפור, הבין מיד שזהו ה'שאגת אריה', הנודד ממקום למקום, כבר שנים רבות.

הרב אדלר מיהר לצאת לקראתו, וכאשר ה'שאגת אריה' ראה אותו, בלי שום הקדמות, החל להריץ לפניו את התרוץ שמצא על דברי הרמב"ם, כשכולו אש להבה. רק כשסיים את דבריו, פנה אליו הרב אדלר ואמר לו: "אתמול קבלתי מכתב מהעיר מינץ שבצרפת. הם רוצים שאעבור אליהם, ואהיה שם רב העיר. והנה, קשה לי לעזוב את עירי כאן, אולם יכול אני להציע אותך במקומי. אמסור בידך מכתב המלצה לשבעת טובי העיר מינץ, והם בוודאי יתחשבו בדעתי וימנו אותך לרב העיר".

ה'שאגת אריה' נטל בידו את המכתב, שכר עגלון ויצא לדרך. ה'שאגת אריה', שהיה מגודל שיער ופניו כלהבות אש, ישב בעגלה מאחור ועסק בתורה. לפתע הבחין כי העגלה לא נוסעת. מה יש? מה קרה? שודדי דרכים עצרו את העגלון, בידם כלי נשק והם מבקשים לעלות לעגלה ולשדוד את כספם של הנוסעים. העגלון ניסה לשכנע אותם כי מאחור יושב איש עני, בלי פרוטה בכיס, אבל הם התווכחו אתו, וביקשו לעלות לעגלה.

ה'שאגת אריה', שלא הבין למה העגלה לא נוסעת, פתח את החלון, ראה את השודדים, והחל לשאוג: "תסתלקו מפה! אנחנו צריכים עכשיו לנסוע! חבל על כל רגע!". השודדים הסתכלו על הדמות שלפניהם, דמות אריה שואג, ומרוב פחד זרקו את כלי הנשק מידיהם, וברחו מן המקום. כך יכלו השניים להמשיך בדרכם למחוז חפצם.

כשהגבאים וראשי הקהל ראו את ה'שאגת אריה' הם החלו להתלחש ביניהם: "חשבנו שיבוא לכאן רב צעיר, שיוכל להיות לנו לרב שנים רבות, והנה הגיע זה, למלאות לנו את בית הקברות, כאילו הוא חסר"… ה'שאגת אריה' קלט את ההתלחשויות ואמר כי הוא יתייחס לכך, בדרשה שיישא בפני כל הקהל בליל שבת בבית הכנסת המרכזי.

היה זה בפרשת ויגש. ה'שאגת אריה' פתח את הדרשה בשאלה:

בפרשת השבוע, פרעה שואל את יעקב: "כמה ימי שני חייך?". יעקב משיב לו בדרשה שלמה: "ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם". לכאורה קשה: יעקב! שאלו אותך בן כמה אתה? תענה קצר ולעניין: מאה ושלושים. מה זה כל הדרשה הזאת "מעט ורעים היו ימי שני חיי וכו'"?

אלא, באר ה'שאגת אריה', צריך להבין מדוע פרעה שואל את יעקב "כמה ימי שני חייך"? וכי יעקב צריך למלאות טופס נוכחות, עם גיל ותעודת זהות? אלא, שלפרעה הייתה כוונה עמוקה בשאלה. הוא ראה שמיד עם הגיע יעקב למצרים הרעב פסק, המים של היאור עולים לקראתו, מתחיל שפע! פרעה רצה, אפוא, לדעת בן כמה יעקב, כדי לשער כמה זמן הוא עוד יחיה, וימשיך השפע במצרים. פרעה היה מודאג מכך שיעקב מבוגר מאוד והשפע הזה לא ימשך זמן רב.

יעקב, שהבין את כוונותיו, השיב לו: אל תדאג! אמנם אני נראה זקן. אבל זה רק מכיוון ש"מעט ורעים היו ימי שני חיי", אבל באמת איני זקן כל כך מופלג, ובע"ה אוכל להיות במצרים שנים רבות. "אף אני", סיים ה'שאגת אריה' את דבריו, "אמנם נראה אני זקן, אך אל לכם לחשוש. באמת אינני זקן כל כך כפי שאני נראה. כל חיי נדדתי ממקום למקום ולכן נראה אני כפי שהנני נראה, אך בע"ה אוכל להיות כאן רב עוד שנים רבות, בדיוק כמו יעקב אבינו". דבריו התקבלו על לב כולם, ואכן מינו אותו לרב המקום.

כאמור, ה'שאגת אריה' היה בבחינת "אריה שאג מי לא יירא". הוא לא פחד לחלוק על גדולי הראשונים, על מפרשי התורה והש"ס. עם התמנותו לרב במינץ, הוא התנה עם פרנסי הקהילה שיקצו לו חדר מיוחד, ספריה, עם כל הספרים שיצאו על הש"ס. למרות שבאותה עת ספרים היו דבר יקר ערך, הם ניאותו לקיים את תנאו, ורכשו עבורו את כל הספרים שביקש. בצעירותו, היו הספרים יקרי המציאות. לאף אחד לא היה ש"ס שלם בבית. למי שהיו שניים או שלושה כרכים מהש"ס- היה נחשב לעשיר גדול.

היתה אישה אחת שהתחתנה עם בעל ממשפחה עשירה, והיא התנתה עמו שהיא מסכימה להינשא לו בתנאי שירכוש לביתם החדש ש"ס שלם! הבעל כיתת רגליו ממקום למקום, כאן השיג את הכרך הזה, ושם את הכרך הזה עד שלבסוף עלה בידו להשלים את הרכישה, והוא אכן קנה, בהון תועפות, את כל כרכי הש"ס.

האישה הייתה מנהלת גמ"ח: "גמ"ח ש"ס". כל מי שהיה צריך לעיין באיזושהי מסכת, היה בא לביתם ושואל את הכרך לתקופה קצרה. גם ה'שאגת אריה' היה מגיע מידי פעם, ושואל את אחד הכרכים. האישה, בהבחינה בגדלותו, אמרה לו באחת הפעמים: "כבודו לא צריך לטרוח, ולבזבז זמן יקר, לבוא לביתנו על מנת לשאול כרך מן הש"ס. כבודו יכול לשלוח מישהו, לומר לו איזה כרך הוא צריך, ואני כבר אביא לו את הכרך המבוקש לבית המדרש".

וכך אכן נהג ה'שאגת אריה'. כל אימת שהיה נזקק לכרך מסוים היה שולח מישהו אליה, והיא היתה מביאה לו את מה שביקש. ה'שאגת אריה' ברך אותה, שבשכר זה תזכה לשני בנים, האחד שלא יצטרך לש"ס, כי ידע את כולו בעל פה, והשני שידע לפלפל, להקשות ולתרץ, על כל מה שכתוב בש"ס. ואכן ברכתו של ה'שאגת אריה' התקיימה, והאישה זכתה לשני בנים: הראשון – רבי חיים מוולוז'ין שהיה בקי בש"ס, וידע את כולו בעל פה, והשני – אחיו, רבי זלמן מוולוז'ין, שהיה חריף גדול.

(מתוך הספר דורש ציון- בראשית)