יום אחד נכנס מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בדברים עם יהודי פלוני שהעביר את ילדיו מבית ספר דתי לרשת החינוך הממלכתית. הוא זיעזע את לב האיש בדברים המשברים את הלב, עד שהלה התפח בבכיה גדולה ושפך לפניו את מר שיחו: הוא מצדו רוצה להעניק לילדים חינוך דתי, אבל האשה מתעקשת ועומדת על דרכו. כלום סבור ראש הישיבה שהנו מחויב להתקוטט עמה בגלל זה ולהרוס את שלום הבית?
"חס וחלילה", השיבו רבי יהודה זצ"ל, "אבל להתענות חייב אתה על גורל ילדיך, לישב על הארץ כאבל". נכנסו הדברים בלב האיש, חזר לביתו והתחיל מתענה. יושב על רצפת הבית באבלות, בוכה תמרורים. נזדעזעה אשתו למראה עיניה וכל עקשנותה פגה.
לימים זכתה אם זו לראות פרי הילולים, שני בניה משמשים בקודש, רישי מתיבתא ממרביצי תורה בישראל…
*
במסגרת השתדלויותיו למען יחידים, כתב רבינו הרבה פעמים מכתבי המלצה חמים למנהלי מוסדות שיואילו לקלוט אצלם תלמיד פלוני או תלמידה פלונית שלא מצאו את מקומם. לרוב היה משתמש בביטוי המתחנן "אך הפעם", או, "זו הפעם האחרונה", כדי לשכנע את האיש להיעתר לבקשתו.
אולם הוא פעל בענין זה בהתאם לדברי חז"ל 'אהבה מקלקלת השורה'. מנהל אחד המוסדות שצבר בארכיונו את מכתביו, בדק ומצא ברשותו לא פחות מעשרים וארבע "בקשות אחרונות" של רבי יהודה צדקה זלה"ה… הכל כדי להציל נפש צעירה מסכנה רוחנית.
*
מעשה היה בילד ירושלמי פעוט שהוריו התגוררו בשכונת 'הגבעה הצרפתית', והיה הכרח להרחיקו מביה"ס היחידי שפעל בשכונה – בית ספרם של הקונסרבטיבים. איכשהו הגיע ענינו לידיעת רבי יהודה זצלה"ה, שנרתם למשימה בכל חום נפשו.
לאחר שבמוסד החינוכי הקרוב סירבו בנימוקים שונים לקבל את הילד, שיגר רבי יהודה מכתב למנהל, ביקש בכל לשון של הפצרה לקלוט את הילד, אך המכתב לא הועיל.
הוא קם אפוא למחרת, יצא בשעה מוקדמת אל בית הינוקא, לקחו וחיבקו בזרועותיו ונסע עמו אל ביה"ס המיועד. כשראה אותו המנהל מבעד חלון משרדו, נתמלא חרדת קודש, אך לא עמד בו האומץ להיות נוכח במקום והסתלק…
רבי יהודה זצ"ל נכנס עם הילד אל הבנין, איתר במהירות היכן הכיתה המתאימה בשבילו, פסע לתוכה והציג את הילד בפני המורה הנדהם: "זה בני, אם תהיינה חס ושלום בעיות, פנו אלי"… הוא חיפש עבור הילד כסא נוח, איתר עבורו מקום מאוורר, ליד חלון, ופנה לביתו…
*
ומעשה היה במנהל ת"ת מפורסם, שקם יום והתפטר מתפקידו. הוא הסביר זאת בכך שרעייתו מתנגדת לכך שימשיך בניהול הת"ת, כי העבודה גוזלת ממנו את רוב שעותיו. רבי יהודה, אשר חשש לעתיד התלמוד תורה, פנה ישירות לרעייתו של המנהל, ובשיחה קצרה שידל אותה שתסכים כי בעלה ימשיך לנהל את הת"ת.
כאשר ביקש הלה להבין את הסוד שבו שידל את רעייתו, פנה אל רבי יהודה שאמר לו: "אם תרצה אשתך היא תספר לך"… הלך המנהל אצל זוגתו וחקר ודרש מפיה: "מה אמר לך הרב יהודה ששינית פתאום את דעתך?"
נענתה וגילתה לו ברטט: "כך אמר לי, בזו הלשון: 'בעוד ימים לא רבים עומד אני להפטר מהעולם, ואני מבטיחך שאם תסכימי שהבעל ימשיך בניהול הת"ת שתינוקות של בית רבן מתחנכים בו לתורה ויראת שמים, אמליץ טוב בעדך במרומים'…"
נבעת המנהל, אך שמר את הדבר בלבו. ואמנם לא ארכו הימים והענין כולו התאמת. באשמורת הבוקר של יום ראשון י"ב בחשון תשנ"ב, כשעה קלה לפני הנץ החמה, השלים רבי יהודה את נפשו הזכה לאלקים ותעל נשמתו השמימה ביחודא שלים.
(מתוך מאמרים לדמותו במוסף שב"ק של 'יתד נאמן')