החיד"א בהגהות ברית עולם (על ספר חסידים, סי' שמ"ג), כותב וז"ל: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, אחים גם בגימטריא בנים. אפשר לומר דרמז נמי מוסר לאב שבניו גדולים, שלא יכביד עולו עליהם אלא יחשיבם כאחים, ובזה יהיו נוחים וישבו הוא ובניו בשלוה", עכ"ל עיי"ש.
ושמעתי שנשאל פעם הגר"ש שוואב זצ"ל במסיבת חינוך, מהו ההגדרה של "אבא", מה זה אומר להיות אבא לילדיו, והשיב שזהו רש"י מפורש (בראשית מה, ח) עה"פ "וישמני לאב לפרעה", וכתב רש"י: "לאב, לחבר ולפטרון". הרי שההגדרה של אב הוא מי שדואג לבניו כמו חבר ופטרון.
הורים רבים מתקשים היום להשכיל איך להתייחס לילדיהם נכון, ויש הורים שמטילים אימה יתירה בתוך ביתם, שלא לצורך, ועקב כך, הבנים מקשים ערפם וסרים מן הדרך רח"ל. וכדאי לשמוע איך היה מרן החפץ חיים זצ"ל נוהג עם ילדיו, וכעדות בנו הרה"ג ר' ליב, שכותב בספרו 'דוגמא מדרכי אבי' (סי' סג, ס"ק לג) אודות התנהגות אביו, וז"ל:
"בביתו לא נהג במורא כן על בניו ובנותיו, ומרגלא בפומי תמיד כי בכיבוד אב ואם נזהרנו מעט אבל באיש אביו ואמו תיראו לא נזהרנו, באשר לא בא לידנו בשום פעם לקיים, כי התהלך עמנו כרע כאח (זולת בהיותי קטן ובהשתובבי הרבה, וביחוד אם פגעתי באמי הייתי מקבל לפעמים מכות לחי), ודיבוריו ותוכחותיו היו משוחים בשמן וכדרכו עם כל אדם, ולא הקפיד עלינו בשום פעם בשביל כבודו, רק בשביל שמים הוכיח אותנו לפעמים. אמנם לא הטיל עלינו אימה בשום פעם, ומכל שכן אימה יתירה, אמנם השגיח עלינו יום ולילה בשעה שהיה עמנו, לחבב את התורה והמצוה עלינו וכל חושי נפשו היו מסורים לזה", עכ"ל.
ודבר נפלא מסופר מזקני הק' אדמו"ר הזקן מבאיאן זצ"ל, וכדכתב הרה"ח המפואר ר' מרדכי אהרן פישמן ז"ל במכתב אחד, אשר פעם אחת הופיעה זקנתי הרבנית מרים ע"ה לפני אביה הק' מבאיאן בעשרה בטבת, "וצוה עליה שלא תתראה לפניו ביום צום, כי היא משכחת לו עינוי התענית בבואה לפניו".
וכמה יסודות, יכולים אנו ללמוד ממעשה זה. יש אנשים שאחרי חתונתם, הולכים לגור במרחקים מהוריהם, וכאשר חוזרים לביקור אחרי שנים רבות, הדבר גורם לשמחה יתירה והתרגשות רבה אצל ההורים, שזוכים לראות את צאצאיהם אחרי הפסקה ארוכה. אבל זקנתי הרבנית מרים ע"ה, היתה גרה תמיד אצל אביה וגם אחרי חתונתה לא הלכה לגור בטשארטקוב ונשארה לגור בבאיאן סמוך לאביה. ועכ"ז ולמרות גודל דביקותו בהשי"ת בכל עת ובכל שעה, גילה לבתו שהוא מתענג ממנה כאשר היא באה לפניו. ועד כדי כך שהרגיש בנפשו שביום התענית, הוי הדבר סתירה קצת לעינוי היום, שהיא משכחת ממנו עינוי התענית! אשרי הבן או הבת, שזוכה לשמוע כמה הם חביבים על פני אביהם!
ועוד שמעתי כמה פעמים מאת דודתי מרת חנה פייגא ע"ה, דבימים ההם היו מגיעות להעיר וינה אניות גדולות מארצות רחוקות. ופעם אחת כשהיתה ילדה קטנה, הלכה דודתי לזקנה הק' מרן אדמו"ר הזקן מבאיאן זצ"ל וסיפרה לפניו לפי מיטב דמיונה, שזה עכשיו היא הגיעה בספינה גדולה מאפריקה, וסיפרה לפניו ממה שהעלתה בדמיונה, שראתה שם כל מיני חיות גדולות ומשונות וכדומה.
וזקנה הק' הקשיב אל דבריה בתשומת לב מיוחדת ונתן לה לגמור כל ספורה עד תומה, עד שגמרה לספר כל מה שרצתה להגיד. וכל פעם שהיתה דודתי מספרת את זאת, היתה אומרת שעד היום היא עוד זוכרת [נולדה בשנת תרס"ז], איך שדבר זה שזקנה הק' האזין אליה בתשומת לב ולא ביטל דבריה לומר שהם בדאים – נתן לה הרגשה מאוד טובה וחשובה – שזקנה הק' החשיב את דבריה, לשמוע אליה עד גמרה ועשה את עצמו כאילו הוא מאמין מה שהיא מספרת.
וחשיבות מידה זו, מבואר בספר זריעה ובנין בחינוך (עמ' טז) מהגר"ש וולבא זצ"ל, וז"ל: "פעמים רבות לא מתייחסים מספיק לעניין המשחק של הילד. משחק זה דבר רציני מאוד אצל ילד. רבי ישראל סלנטר נ"ע אומר כאשר ילד משחק בקרש בתוך המים ואומר שזו ספינה, אם לוקחים ממנו את הקרש הזה הרי זה ממש כמו שהיו מטביעים ספינה גדולה של אדם מבוגר. הקרש אצל הילד הוא כמו ספינה אצל אדם מבוגר. אדם שמפריע לילד במשחק שלו, גוזל משהו מן הילד. צריכים להתייחס בכובד ראש למשחקי הילדים שגם זה חלק מהתפתחות שלהם ואופן גידולם", עכ"ל.
ויש להוסיף על זה, דהנהגה זו מבוארת מדברי המשנה (אבות ד, ג), "אל תהי בז לכל אדם", שאין לאדם לזלזל בשום אדם, אפילו אם אדם זה הוא תינוק קטן והוא מדבר דברים של מה בכך, אל תבזה אותו ואל תהי בז אליו, אלא תתנהג אליו בדרך כבוד, כי צלם אלקים יש בו. וכן הזהיר בספר חרדים (פרק מד), "אל תהי בז לכל אדם לא גדול ולא לקטן". וכך כתב הפלא יועץ (ערך דבור), וז"ל בקיצור: "אסור לבזות לשום אדם כדתנן אל תהי בז לכל אדם ואפילו לילדים קטנים לא טוב לחרף ולגדף, ורבים אין נזהרים בזה וצריך להודיעם כי נפש הם חובלים", עכ"ל בקיצור.
(גיליון 'אספקלריה' פר' עקב)