"קל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות ל"ד, ו')
סיפר לי ידידי רבי יוחנן דוד סלומון שליט"א שכאשר הלך בשוק הערבי של יפו עוד בשנים שטרם הקמת המדינה, היו יושבים הספר והסנדלר על שרפרפים בצד הדרך ושותים קפה. והנה, ברגע שהוא התקרב אליהם, מבטיהם הופנו לכיוונים שונים. הסנדלר הביט למטה והספר הביט למעלה, ומדוע? כי כשספר רואה אדם מיד הוא מביט אל שערותיו, וכשסנדלר רואה אדם מיד הוא רואה את נעליו.
אם תכניס לבית הכנסת נגר, הוא יאמר לך מיד מה מצב הספסלים והשולחנות. אם יכנס חשמלאי, הוא ישים לב מיד מה מצב הפלורוסנטים, וכך כל בעל מקצוע ישים לב מיד לחלק שמעסיק ומעניין אותו.
ולהבדיל בין קודש לחול, מסופר על הסטייפלר זצ"ל שפעם הלך עם יבדל לחיים טובים – בנו רבי חיים קנייבסקי שליט"א לקטוף סכך ליד הירקון. לפתע קרא הסטייפלר לבנו שיבוא מהר. רבי חיים הגיע, והסטייפלר הראה לו את הירוקת על פני המים ואמר לו, הנה, זו כוונת המשנה: "ולא בירוקה שעל פני המים". אנשים אחרים כשבאים לירקון רואים כל מיני דברים… אבל לא את המשנה… כל אחד רואה את העולם לפי התוכן הפנימי של עצמו.
נביא עוד מספר דוגמאות:
מורי ורבי, רבי מרדכי מן זצ"ל הסביר לי פעם מדוע תינוק מכניס כל דבר לפה: אדם מבוגר, יש לו צרכים שונים, הוא זקוק לספרים כדי ללמוד, לאכול כדי לאכול, לבגד כדי ללבוש וכו'. הוא מבין שכל דבר נועד למלא את אחד מהצרכים המגוונים של האדם.
אבל תינוק אין לו (לפי הבנתו) שום צורך בעולם. הצורך היחיד שהוא מודע אליו הוא הצורך לאכול, ולפי נקודת מבט זו, לשם מה נברא הבגד? הרי אין שום צורך נוסף בעולם, מלבד האכילה. לכן ברור שגם הוא נברא לצורך זה, ואם כן מקומו של הבגד, הספר, המשחק וכו' – בפה.
פעם כשהייתי אצל רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א, דיבר איתי מוסר וסיפר לי שפלוני בעל עסק, גילה שגנבו לו ציוד. הוא חשד באחד מפועליו, אבל החשוד הכחיש. מה עשה? שם מצלמה נסתרת וכל ערב לפני שהלך הביתה הפעיל את המצלמה. לאחר תקופה היתה שוב גניבה, אך הפעם היה העניין מצולם, ואכן הפועל החשוד נראה היטב בסרט הצילום. כשקרא לפועל והראה לו את הסרט, התעלף הנ"ל.
אמר לי הרב שטיינמן: "וכמה פעמים אנחנו נצטרך להתעלף כשיראו לנו את מעשינו, בעולם האמת? ושם מראים גם את המחשבות…" ואז נתן לי יד ואמר לי בבכי: "אתה עוד אדם צעיר. אתה יכול לעשות מצוות ולגדול ביראת שמים, אבל אני, אני כבר זקן, עוד מעט אצטרך למסור דין וחשבון… איזה פרצוף יהיה לי שם…"
אמר לי על כך ידידי רבי חיים לביא שליט"א: "חכמי ישראל שחיים כל הזמן במחשבה על דין וחשבון שיצטרכו לתת לפני בית דין של מעלה, כשהם שומעים 'על כן יאמרו המושלים בואו חשבון', מיד הם מבינים שהכוונה לחשבונו של עולם…"
אמרו חז"ל "אם הראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם. ואם הראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים". והסביר רבי יחזקאל סרנא זצ"ל: "איך חמור מסתכל על בן אדם? הוא בודאי חושב לעצמו שזה לא סתם חמור, אלא חמור ההולך על שתים. זהו חמור המסוגל לעשות דברים רבים שחמור רגיל לא מסוגל לעשות. בקיצור חמור חמורותיים…
ואיך אנחנו מסתכלים על מלאכים? מלאך זה לא סתם כך, מלאך יכול לעוף, יכול להספיק ברגע מה שאנחנו עושים בשנה וכו'. בקיצור "סופרמן". והאמת היא שמלאך זה לא אדם משוכלל בדיוק כמו שאדם זה לא חמור משוכלל, אלא שאנחנו עם הכלים שבידינו לא מסוגלים להבין מה זה מלאך. כלי המחשבה שלנו מסתיימים ב'"בן אדם". עם כל זה שאנחנו מבינים שמלאך אינו בן אדם, אנחנו מייחסים לו כוחות של אדם כפול שבעים ושבע…
במאמר הנ"ל רוצים חז"ל להסביר לנו מי היו הראשונים, מי היו גדולי ישראל התנאים והאמוראים. לכן הגדירו לנו: עם כל מה שננסה להבין בשכלנו המגושם את מעשיהם, הרי אנו חוטאים לאמת. כי אם הראשונים כמלאכים, אנחנו כבני אדם. אין לנו כלים להבין ולהשכיל מי היו ומה עשו רבותינו.
לטובה
מבקשים אנו מהקב"ה שמילוי משאלותינו יהיו תמיד אך ורק לטובה. לא מה שלנו נראה טוב, אלא מה שבאמת טוב עבורנו! שכן, פעמים רבות גם שנראה לאדם כמאורע רע עבורו, האמת היא שאדרבה, הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו הביאו עליו לטובה.
מסופר על ילד קטן וחינני, עם לחיים ורודות ופאות יפות שעלה לאוטובוס. פנה אליו הנהג בחיוך ושאל אותו: "חמוד, איך קוראים לך?"
-"קוראים לי יוסי"
-"והיכן אתה לומד?"
-"בחיידר"
-"ומה אתה רוצה שאעשה למענך?"
-"הנהג, בבקשה ממך תעשה תאונה"…
-"מה לעשות?!!"
-"תאונת דרכים"
-"מה פתאום לעשות תאונה?!"
-"לא יודע אני כל הזמן שומע על תאונות דרכים, ורציתי פעם אחת לראות איך זה נראה. אז אנא ממך, עשה תאונת דרכים"…
אומר לו הנהג: "בשום פנים ואופן לא אעשה תאונה!"
התחיל הילד לבכות. דמעות זלגו על לחייו, וממש כבר ראו שלולית על הרצפה… אבל הנהג בשום אופן אינו מוכן למלא את הבקשה המוזרה…
בסיפור הזה, כל אחד מבין שהנהג צודק ולא הילד. אבל עלינו לדעת כי לפעמים גם אנו מבקשים מהקב"ה דברים שהם בבחינת 'תאונה' עבורנו, והקדוש ברוך הוא שיודע זאת, ברוב רחמיו לא נענה לבקשתנו.
רק שאנחנו לא מבינים ובוכים… אבל האמת היא שהכל לטובה!
(מתוך 'ומתוק האור' – הגדה של פסח)
1/180