לכל אדם יצר המסית לרע, דבר שידוע ומורגש יום יום, שעה שעה, אולם יש יצר קשה ומתוחכם יותר, והוא היצר המגיע בתחפושת, כדברי חז"ל: "כתלמיד חכם נדמה לו". הוא מגיע אל האדם לבוש מחלצות כצדיק מופלג ומצליח בדרך זו להפיל ברשתו רבים וטובים.
המגיד מדובנא הקשה על הפסוק "לא תוסיפו על הדבר הזה ולא תגרעו ממנו", לכאורה החיסרון והבעייתיות הם רק בסיפא, לגרוע מן המצוה – יש בכך חסרון, אולם מה הבעיה בכך שמוסיפים על המצוה?
מובן שתירוצו של המגיד פתח במשל: אדם שהשאיל לשכנו כף כסף טהור. לתדהמתו הרבה, כעבור יומיים החזיר לו שכנו את הכף בצירוף כפית תואמת. כשתמה השכן המופתע מדוע הוא מחזיר יותר ממה שלווה, בזמן שהתורה אוסרת ריבית, השיב: "אין זו ריבית, חס וחלילה, אלא הכפית נולדה מהכף שלך, ועל כן היא שייכת לך, במזל טוב ובשעה טובה"…
למחרת הגיע השכן וביקש להשאיל גביע כסף ליום יומיים. כשהחזיר, הביא את הכוס בתוספת של כוסית, ושוב בטענה שנולדה מן הכוס, וכך במשך תקופה נהג להשאיל חפצים בעלי ערך ולהחזירם בצירוף תוספת נחמדה ומפתיעה.
כשביקש באחד הימים להלוות את חנוכיית הכסף, השאילה השכן בחפץ לב, כשהוא כבר שמח בליבו על החנוכיה הקטנה התואמת שתגיע יחד עמה. עברו יומיים ושלושה והשכן מתמהמה להשיב את החנוכיה המפוארת, ניגש לברר מה קורה, ואז פתח לו השכן את הדלת בפנים מכורכמות, ובשפה רפה ובקול שבור ענה לו שהמנורה שבקה חיים לכל חי, ל"ע.
כאשר המשאיל קם עליו בצעקות וברוב חרון, ממתי חנוכיה יכולה למות, היסה אותו בקול צונן: אם קיבלת את העובדה שכף וכוס יכולות ללדת, יכולה גם החנוכיה למות…
המגיד סיים משלו ואמר, מי ש"נולדות" לו מצוות חדשות, במקביל גם "מתות" לו מצוות אחרות. אי אפשר להוסיף בלי לגרוע, לכן אמרה התורה "לא תוסיפו", כדי ש"לא תגרעו". התבנית האלוקית של חיי האדם כוללת תרי"ג מצוות ופרטיהן, מי שמוסיף על כך, הרי שזה מגיע על חשבון העיקר. על הפסוק שקראנו בשבת שעברה, "והיה כאשר תריד ופרקת עולו", ביארו צדיקים ענין זה. ליהודי יש תרי"ג מצוות, ואם הוא מוסיף לו אפילו מצוה אחת, כמנין תרי"ד, זהו סימן לכך ש"פרקת עולו מעל צווארך", תוספת מיותרת היא ההתחלה שגוררת פריקת עול.
הוי מחשב
חשוב להדגיש כי הדברים אינם מורידים מחשיבותם של מנהגי ישראל. הנהגות קדושות שנהגו בהם גדולים וטובים, יש בהם חשיבות רבה ויסודתם בהררי קודש. ידוע הכלל הקובע מנהג ישראל דין הוא. מרן מהרי"ד מבעלזא זיע"א, אמר שכיום התורה שבע"פ הם מנהגי ישראל, שאינם כתובים באופן מפורש בשו"ע. הוא אף הוסיף שאדם השואל על מנהג ישראל מהיכן נלמד, ואיפה כתוב כך, הריהו נכנס לגדר של אפיקורס.
הבעיה מתחילה כשאדם מחדש בעצמו מנהגים ועניינים ללא בסיס ומרבה לעסוק בהם על חשבון הלכות מפורשות, צריך להיוועץ בגדולים ממנו ולהיזהר לחשב שכר מצוה כנגד הפסדה.
צריך לזכור שאי אפשר לעשות עסקים ח"ו עם הקב"ה. מצוה אינה מכבה עבירה, והנהגה אינה ממירה מצוה. ש"י טבילות לא יבואו במקום קריאת שמע בזמנה, ראיית פני צדיק בהתלהבות ובהתעוררות אינה מבטלת ואינה דוחה מצות "והדרת פני זקן", וכך פסקו חז"ל כי הרואה אשה טובעת בנהר ואינו מצילה נקרא חסיד שוטה.
זו כוונתו של בעל ה"מסילת ישרים" בדבריו בענין הזהירות, שחוץ ממה שצריך אדם לפקח על מעשיו הלא טובים ולהימנע מעבירות, צריך הוא גם להיזהר על המעשים הטובים שלו אם הם באמת טובים. זאת משום שלעתים אדם חש עצמו צדיק וישר ומרבה במעשים שהם דמיונות ותעתועי שווא הבאים על חשבון הדברים האמיתיים.
תפילה עמוקה בענין מבאר בעל ה"נתיבות שלום". אנו מבקשים בסליחות: "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו". התפילה הזו נוגעת למצב שאדם רחוק מהשי"ת, ובכל זאת חש בנפשו שהוא מלא רוח קדושה, במצב כזה סכנתו גדולה כי אינו חש כל קושי רוחני, ופעמוני ההתראה בעצם מנוטרלים אצלו. לכן מבקשים שלא יהיה מצב של "תשליכנו מלפניך" ורוח קדשך אל תקח מאתנו, כי נגד זה קשה מאוד להתמודד, אלא אם ד' משליכנו ומרחיקנו מלפניו, מבקשים אנו שיקח גם את רוח הקדושה, כדי שנדע ונחוש את מצבנו הלא טוב, ועל ידי זה נתעורר לשוב אל ד' באמת.
(מגזין במה)
1/346