"אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר י"ט י"ד)
אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.. (ברכות סג:) –
מאת: יקותיאל יהודה גנזל
"זכיתי לשמש את מורי ורבי, זכותו תגן עלינו, משך רבות בשנים בהם הייתי מקורב לאורו הבהיר ואף זכיתי ללמוד עמו בחברותא. זאת אעיד: לא שייך להשיג כל השגה באהבת התורה שליהטה בעצמותיו, בגאונותו הכבירה, וכל זה מלבד ענוותנותו הטהורה וה'ביטול העצמי' שהיה כל מהות חיותו. צדיק וקדוש זה פרוש היה כל כולו מכל גרגיר עולם הזה. קדוש ונורא שמו".
מי שמספר מעיד-מרעיד את אלה הדברים, אינו אחר מאשר תלמידו הגדול ונושא לפיד שלהבתו של כ"ק מרן אדמו"ר מראחמסטריווקא זי"ע, מי שזכה להיות מאנשי סודו הנאמנים ביותר, הלא הוא, להבחל"ח הגה"צ המקובל רבי יצחק משה ארלנגר שליט"א – שמאיר אלפי ורבבות לבבות באור החסידות ומי שדרך שביל המוביל אל צפונות תורת הרז למזוככים מבני דורנו.
כאשר הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א מעלה על שפתותיו את אזכורו של רבו הגדול, מלפפת אימה של קדושה את כל סביבתו ומלחכת את קצוות האוויר. המבע של רבי יצחק משה כשהוא מספר על רבו, הוא מבט של מי שמסתכל מרחוק, אל מעבר לאופק, משל הוא רואה את זיכרונותיו בראייה חושית ומוחשית. הוא לא זוכר את רבו הגדול, הוא חי אותו. הוא לא 'חוזר אחורנית' אל אותן שנות הוד, הוא נמצא שם, הוא מעולם לא נפרד מהן.
שנים רבות פסע רבי יצחק משה אחר פסיעותיו הגדולות של רבו, את אשר חזו עיניו תחת אדרת הטוהר אי אפשר לכמת בקולמוס וקנקנתום?, סיפורי ישועות לרבבות נחרטו בזיכרונו, לצד עובדות המסמרות שיער אנוש. אלפי שעות של עדות אמת נאגרו במוחו הכביר של התלמיד הגדול. ברם, כמעט תמיד כאשר זכרו הטהור של רבנו יעלה לפניו, ישתמש הגה"צ שליט"א במילה אחת אשר לדידו היא-היא הכוללת את כל מהות חייו של רבנו:
ה-ת-ו-ר-ה!
"רבנו היה שיכור לדברי תורה!" – מבטא הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א ברעד ובברק. "ישנו מושג של התמכרות, כאשר אדם מתמכר לדבר מה, והוא נעשה ממש מכור לדבר הזה… רבי הקדוש היתה לו התמכרות ממשית לתורה הקדושה, כל כולו, גופו ונשמתו וכל חייו היו מכורים למשוש ליבו, התורה הקדושה, הגמרא הקדושה" – חוזר רבי יצחק משה שוב ושוב באוזני שומעי לקחו.
תורה לשם תורה
כְּלַבָּה רותחת המתפרצת מתוך לועו של הר געש, פורצים רסיסים בוערים מליבו של הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א כאשר הוא מעלה על נס את כוח תורתו ויקוד אהבת התורה של רבנו. כל שלשלות הברזל בהן אוצר הגה"צ שליט"א את אשו הבהיר ביום-יום, נמסות בחום ההתקשרות בין התלמיד לרבו.
"תמצית חייו של רבנו זי"ע היתה התורה הקדושה – רוטטים נימי נפשו של תלמידו – הוא היה כל כולו תורה, מקשה אחת תורה, איין שטיק תורה… הוא היה שיכור מהתורה הקדושה, כפשוטו וכמשמעו, שיכור ולא מיין. לא היה דבר אחד נוסף בעולם שעניין אותו מלבד התורה הקדושה, אורייתא קדישתא היתה כל עצמותו, כל מהותו, כל חייו".
הגרי"מ שליט"א מדגיש בדגש רב:
"לימודו של רבנו לא היתה לימוד עם אמצעי המקשר למטרה. הוא לא למד על מנת להתכונן למסירת שיעור. הוא לא למד על מנת לחדש חידושים ולחבר מהם חיבורים -. הוא גם לא למד בכדי להשיב שאלות להלכה. הוא למד לשם מצוות לימוד התורה! הוא למד כי כך ציווה נותן התורה! תורה לשמה במדרגתה הגבוהה ביותר. ממילא אך טבעי היה שכל שיגו ושיחו היו מקשה אחת תורה, בכל רגע אפשרי היה הוא עוסק בתורה ואם הזדמן רגע בו לא עסק בלימוד התורה ממש, הוא דיבר על אהבת תורה ועל חשיבות לימוד התורה".
מתוך רצון להמחיש מעט מהו 'לימוד התורה' בצלו של רבנו, מספר הגה"צ רבי יצחק משה על אותו היום בו זימנו רבנו לחדרו ואמר: "קבלה קיבלתי על עצמי ומחמת האונס אני מוכרח לעבור עליו משכך חפץ אני להתיר את נדרי בפני שלושה, אולם מאחר וההלכה מחייבת שלפחות אחד משלושת המתירים יידע את דבר הנדר, מוכרח אני לגלות לך". כעת, כחלוף שנים לאחר הסתלקותו לגנזי מרומים, מגלה התלמיד את סודה של אותה התרת נדרים.
כך אמר לו רבנו באותו היום בחדרו: "הנה יום ההילולא של אבי הקדוש (-הרה"ק רבי יוחנ'טשע זי"ע) קרב ובא. לפני עידן קיבלתי על עצמי ללמוד מסכת בש"ס עד יום ההילולא. אמנם סיימתי ללמוד את המסכת אולם מחמת טרדותיי הרבות לא למדתי את המסכת בעיון, ומאחר שלימוד שאינו מתוך עיון אמתי אינו נקרא לימוד, הרי שלא קיימתי את הקבלה שקיבלתי על עצמי, ועל כן חפץ אני בהתרה".
זה היה 'לימוד התורה' של ענק שבענקים זה.
מעקב ברחובות ירושלים
והנה מספר זיכרונות, חדים כתער, אותם מספר הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א על מנת להמחיש את האהבה-רבה שאהב רבנו את התורה, אהבה יוקדת כנפט על פי כבשן, כשמתוך חיבתו השורפת לתורה הקדושה הלא היא אש דת למו, הוא חיבב והעריץ את לומדיה, אלה שהפכו עצמם כלי לקבלת והכלת אור התורה וזיו קרינתה.
"תמיד, בכל עת ובכל זמן, היה רבנו חוזר ושונה באוזני את תשוקת תשוקותיו: כל חפצי ומגמתי, לזכות לראות את בחורי הישיבה הקדושה עושים חיל בלימודם ויגעים בתורה כראוי… בכלל, כל אימת והיה מדבר על התורה הקדושה, נקודת ליבו, היו התיבות ניגרות מפה קדשו במין ערגה והשתוקקות צמאה, הוא נראה היה כמי שצמא עד כלות לטיפונת מים חיים, כה צמא היה לתורה הקדושה, לסודותיה ופירושיה, ללומדיה והוגיה. לא אחת ולא שתיים היה מונה את שמותם של מגידי שיעורים ידועי שם מעולם הישיבות כשהוא מתבטא אודותיהם בהערצה, ונראה כמקנא הוא בהם על שזוכים הם להרביץ תורה".
זיכרון מחיה זיכרון:
"כשביקר רבנו בארה"ב הביע את רצונו העז לחזות בזיו יקרו של פוסק הדור מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, רבנו דיבר בהתרגשות על המפגש המתוכנן בציינו שהוא מתכונן לראות ספר תורה חי. ברגע המיוחל, כשעלה בגרם המדרגות המובילות למעונו של פוסק הדור באיסט-סייד, גברה התרגשותו והומחשה כשהוא מלחש: אני הולך לראות יהודי הבקי בכל התורה כולה… אני הולך לראות יהודי הבקי בכל חדרי התורה…"
הגה"צ רבי יצחק משה בורר סיפורים בודדים אותם הוא מושה מתוך אוקיינוס בלתי נגמר. כל אנקדוטה שהוא מספר, ברורה היא ומבוררת. אחד הסיפורים השגורים על לשונו – בהתרגשות מיוחדת – הוא הסיפור הבא, רב העוצמה:
"יומא חדא שח לי רבנו כשעיניו הטהורות בורקות מחדווה כנה, שמוקדם יותר הוא התהלך ברחובה של עיר כשלפניו הילכו בניחותא שני בחורי ישיבה שתורתם היא כל אומנותם. הנערים הללו עשו חיל בלימודם ותוך כדי הילוכם שיננו את השיעור אותו למדו בישיבה באותו השבוע, הם ליבנו את הדברים בריתחא דאורייתא ומוחם שקוע היה בנבכי הסוגיה, נקודותיה ופרטיה. 'לא הצלחתי לעצור בעד עצמי – המשיך רבנו – והרגשתי אנוס לפסוע אחריהם, צעד אחר צעד, משעול אחר משעול, בכדי שאוכל לשמוע עוד מהתורה הבוקעת מגרונם. כה הילכתי אחריהם כברת דרך ארוכה ולא משתי מהם עד שסיימו את שיחתם התורנית והמעמיקה'. שאלתיו כמה זמן עקב אחרי הנערים והאזין להם, ורבנו, בפשטות אופיינית, השיב לי: 'בערך שתי שעות'… זה היה כל-כך פשוט בעיניו, כל-כך הגיוני, כל-כך הכרחי. וכי מי אינו עוקב אחרי נערים השקועים בדברי תורה על מנת לשבוע עוד ועוד מהגיגיהם".
רוח של שטות
"זכורני – מספר הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א – שכאשר נכנסתי אליו פעם בשעה המיועדת ללימוד, ראיתי עננת כאב המערפלת את פני הקודש. עוד לא פתחתי את פי לשאול ורבנו שח על כך שהוא נוחל שברון לב. זה הבהיל אותי, רבנו מעולם לא היה מדבר על עצמו ועל תחושותיו, חששתי ממילותיו אלה, מי יודע מה מתרחש ובא אשר כה שבר את ליבו הטהור של רבנו, ליבם של ישראל.
"רבנו לא המתין שאשאל וסיפר לי דברים כהווייתם. מספר שעות קודם לכן התייצב בקודש פנימה בחור מתמיד ובן תורה הלומד באחת הישיבות בירושלים, הבחור אינו נמנה על חצר הקודש ראחמסטריווקא והוא הגיע על מנת לקבל עצה ותושיה. הוא סיפר על כך שהוא לומד גמרא בעיון, עם חידושיהם של הראשונים והאחרונים, והוא רואה חיל רב בלימודו. דא עקא, צר לו על כך שהוא מרגיש מתיקות ועריבות בעת לימודו והוא חש כמשתעשע בדברי התורה. הנאה רוחנית זו שהוא חש כאשר הוא יושב ליד הגמרא ומתעמק בהוויותיהם של אביי ורבא, מר זוטרא? ורב ששת, היא בעוכריו והיא מעיקה עליו.
"לטענתו של אותו בחור, בכך שהוא נהנה מהלימוד וחש תענוג עילאי בכל תוספות שהוא מעיין ויונק לנשמתו, יש פסול בלימודו ושוב אינה מוגדרת בתואר רווי ההוד 'תורה לשמה', שכן ההנאה גורעת מה'לשמה'. הוא הגיע כדי להתייעץ ולהציע את המסקנה אליה הגיע לפיה הוא רוצה להפסיק ללמוד בעיון וללמוד בבקיאות בלבד, דף אחר דף במהירות, בלי עיון יתר, עם הבנה בסיסית בלבד, כך הוא לא ירגיש שוב את המתיקות הרבה שלימוד העיון מקנה לו וכך יזכה שתורתו תהיה תורה לשם שמים ממש, ללא כל הנאה אישית.
"הדברים נגעו בעצב הפנימי ביותר בקרבו של רבנו וזעזעו אותו זעזוע רב, עד כדי שברון לב. "הרי כל העבודה שאנו עובדים בלימוד התורה הוא כדי שנזכה להגיע למצב בו נחוש גישמאק? ועריבות בעת הלימוד, שנזכה להשתעשע בדברי תורה, והוא רוצה לעקור מקרבו את מתיקות ועריבות טוב התורה? יש לו טענות על שהוא מרגיש תענוג בלימודו?" – נזדעק רבנו בשברון לב.
"רבנו הושפע מאד מאותה שאלה שעלתה על שולחנו, הוא לא הצליח להכיל את העובדה שישנם נערים המכניסים למוחם דברי הבל ורעות רוח ומרחיקים עצמם ממתיקות התורה אשר היא עיקר הלימוד (כמבואר בארוכה בהקדמת ה'אגלי טל' הנודעת). מספר שבועות לאחר מכן עוד דיבר רבנו בכאב על השאלה שנשאלה ועל המסקנה ההפוכה אליה הגיע אותו בן ישיבה.
"נראה היה רבנו כאב אוהב שפגעו בבנו יחידו. ובעצם זה אכן מה שהיה, פגעו בבנו יחידו, בחמלת נפשו, בתורה הקדושה…"
בין בתי המדרש
לא פחות ממה שהיתה תורתו של רבנו 'תורה בטהרה', היתה היא 'תורה בענווה', רבנו עמל עד ערוב ימיו להחביא היטב את מדרגותיו הנשגבות ובראשן את ההתמדה העצומה בתורה. וכפי שהגה"צ רבי יצחק משה שליט"א מגולל:
"טרם התמנה רבנו כרועה נאמן לעדתו, היתה עתו פנויה לגמרי בידו והוא נצלה אך לדבר אחד – ללימוד התורה. משעות השחר המוקדמות עד אישון ליל היה הוא לן בעומקה של גמרא והלכה בצימאון גובר והולך. את עוצם התמדתו הצליח רבנו להסתיר במעטה של הסתרה בדרך מתוחכמת למדי. הוא פיזר את שעות לימודיו בין כל בתי המדרש שבאזור מגוריו, בכל בית מדרש הגה בתורה משך מספר שעות מסדר יומו. שעות קצובות ומדודות. הוא היה פותח את סדר יומו בבית מדרש אחד, כעבור שעות אחדות הוא עבר לבית מדרש אחר כשאיש מבין באי בית המדרש אינו מעלה על דעתו שהאברך הקדוש שנכנס ללמוד בהיכל כבר סיים סדר לימוד שלם. מבית המדרש השני הוא עבר לשלישי ומהשלישי לרביעי כך עד אישון ליל".
מלבד עצם ענוותנותו של רבנו בהרגישו אינו ראוי ואינו הגון לשבת על כס אבותיו הקדושים, כס ההנהגה במורשתו הטהורה של אבי השושלת, הרה"ק המגיד מטשרנוביל זי"ע, הוא ראה בנטילת נזר ההנהגה שהוטל עליו בעל כורחו, כמעמסה גדולה וכמפריע גדול לחוק לימודו. הוא ידע שכמנהיג בישראל הוא יצליח ללמוד פחות והדבר צבט את ליבו.
"רבנו שח פעם בערגה אודות הגאון הירושלמי רבי גרשון לפידות זצ"ל, מגאוני הגאונים שידעה ירושלים שהיה אומן במלאכת ההסתרה והצליח להסתיר את גדלותו בתורה ולמנוע מעצמו את קללת הפרסום. נעניתי ואמרתי שאצל רבי גרשון ראו בחוש את מאמרם של חכמינו ש'הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל', כשכוונתי שרבי גרשון לא היה לו את ה'מזל' להתפרסם, כאשר לאמתו של דבר הוא היה אחד מגדולי הדור ממש אלא שלא התמזל מזלו ובני דורו לא הכירו ברוב קדושתו ובשגב גאונותו. השיב רבנו ואמר: 'מיינסט דאך א ודאי אז די מזל איז אז מ'נעמט ארויס דעם ספר פון היכל. די מזל איז אז ער איז געבליבן אין היכל…' (ודאי מדמה אתה לעצמך שהכוונה היא שה'מזל' של ספר התורה הוא בכך שהוא זוכה שמוציאים אותו מן ההיכל על מנת לקרות בו. לא כן, המזל האמתי הוא כשמשאירים אותו בהיכל), כלומר, כמה טוב להם לרבי גרשון ושכמותו אשר זכו להיות ספונים כל חייהם בהיכל התורה מבלי שיתפרסמו ומבלי שהנהגת הכלל תפריע להם מלהתמיד בדברי תורה ללא הרף".
יציאה חשאית לחמי טבריה
כאשר הגה"צ רבי יצחק משה שליט"א מבקש לתאר עד כמה סלד רבנו מהכבוד ועד כמה ייסר אותו הכבוד, עוד יותר מייסורי הגוף, הוא מספר את הזיכרון הבא, כשרגש עז מפכה בדיבורו.
היתה תקופה בה סבל רבנו מרורים מכאבי תופת בידיו הקדושות. רופאים עמם התייעץ קבעו לו חד משמעית שהרפואה היחידה עבורה היא הרחיצה במימי 'חמי טבריה' המסוגלים, המים המינרליים בעלי החום הטבעי יש בהם כוח לרפא כאב ידיים מהסוג הזה. רבנו סבר וקיבל אולם לא קיים, אף אחד לא ידע מדוע, אולם סירוב מוחלט סירב להצפין אל עיר התנאים ולרחוץ את ידיו לרפואה.
רבי יצחק משה שזכה כאמור ללמוד בחברותא עם רבנו, ראה באחד הימים את רבנו מתייסר קשות תוך כדי לימוד, רבנו היכה בידו בחוזקה על השולחן מכל מיני כיוונים ואופנים במטרה להשקיט מעט את סאת יגונו. בחרדה ודאגה עמוקה שאל הוא את רבנו לסיבת סירובו לרפא את ידיו במים החמים הטבעיים הנובעים בטבריה עוד מימי מי נוח. תשובתו של רבנו הכתה אותו בהלם רבתי:
"מה יהיה אם אסע לטבריה? שתי שורות של חסידים יעמדו בצאתי על מנת להיפרד ממני וכשאחזור שוב יעמדו שתי שורות על מנת לקבל את פניי, מה אני צריך את כל זאת".
לרגע אחד דמם החברותא הצעיר, לקחו לו שניות ארוכות לעכל שהסלידה הרבה מהכבוד היא זו שמונעת מרבנו לרפא את ידיו, ומוטב לו לאותו איש צדיק ושפל ברך לסבול כאבים עזים מאשר להכאיב לנפשו בשמץ של כבוד. כשהתעשת מיהר להבטיח לרבנו לארגן עבורו מסע חשאי לטבריה כאשר איש לא יידע ולא ישמע בצאתו ובבואו, לזאת הסכים רבנו לנסיעה ששמה קץ לייסוריו הכואבים.
אם תרצו, זהו תמצית מורשתו הטהורה של רבנו:
דביקות מוחלטת בתורה מתוך הכרה שכל דבר ודבר מגיע משוכן מעונים וחלילה לנו להחזיק טובה לעצמנו!
כי זה כל האדם – – –
(חלקים ממאמר, מתוך המבשר תורני פרשת שלח)