נפשי תערוג/ הרב אייל אונגר
ביישנות וקבלת התורה
עבור אנשים רבים, הבושה מהווה מחסום לחיים. מחסום ביחסים חברתיים ומחסום לאמון שלהם בעצמם.
על מנת לעקוף את המחסום יש להכיר תהליכים בנפשו של הביישן. ביישנים זקוקים ליותר זמן כדי להסתגל למצבים חדשים כמו מפגשים חברתיים או עבודה חדשה וכדומה ולכן חשוב שהביישן יהיה סבלני כלפי עצמו, ולא ישפוט או יאשים את עצמו בחומרה יתירה על כך שאורך לו יותר זמן להסתגל ולהרגיש בנוח במצבים חדשים. ואף שאכן לביישנים אורך יותר זמן להצליח במצבים חדשים, חשוב לזכור שלרוב הם כן מוצאים את עצמם במעגלי החברה או התעסוקה, רק שמשך הזמן הנדרש מהם ארוך יותר. אך בסופו של דבר, הם מצליחים להתגבר על אתגרים.
אמת, הקצב שלהם לפעמים איטי יותר, אך הפירוש של קצב איטי אינו אומר מחסום בפני הצלחה, אלא האטה בקצב הדורשת סבלנות, והנה דרך מהירה להתגבר על הביישנות.
ביישנים נוטים לערוך השוואות לא ריאליות, לדוגמה באירוע מלא אנשים, תשומת הלב שלהם תהיה לאדם מצליח חברתית, ואליו הם משווים את עצמם. אך חשוב מאוד שהם לא ישוו את עצמם לאחרים ובעיקר לא למצליחים חברתית.
הצעד הנכון הוא להשוות את עצמם לעצמם, כשהם מחפשים התקדמות הדרכתית של 10 אחוז יותר מהאירוע הקודם. שכן כאשר אדם משווה את עצמו למי שהוא כמה מידות מעליו, הוא יותר לחוץ מאשר מצליח, ומכאן הכביש המהיר לקראת תסכול, אכזבה וחוסר אמון מיותר של האדם בעצמו, בגלל שהוא מייצר לעצמו מדד לא אמיתי.
ביישנים נוטים להאמין שהם נמדדים ונשפטים על ידי אחרים, היות שהם מרוכזים במגרעות שלהם ונוטים לטעות ולחשוב שאנשים סביבם שפטים אותם האם הם טובים דיים.
בנוסף, לביישנים ישנה הנחת יסוד שהאחרים טובים מהם הרבה יותר, לאו דווקא בגלל שהזולת כל כך טוב, אלא שהביישן מרגיש שהוא כה רע, מאחר שהוא מתמקד בחסרונותיו, ומרגיש לא שווה וכך הוא חושב שהזולת רואה אותו.
אמת, הוא יודע שלבני אדם יש את ההתמודדויות שלהם, אך הוא לא מפנים זאת ולכן נדמה לו שהאחרים מושלמים ממנו ונדמה לו שבגלל שהוא מעריך את עצמו פחות מהם, גם הם חושבים עליו כך. אמנם יש אחרים שקצב ההסתגלות שלהם לחברה מהיר יותר והם יותר חברותיים, אך גם להם את האתגרים שלהם אך הוא שופט את עצמו בראי הביישנות שלו ונדמה לו שהוא פחות מתאים לעולם מאשר אנשים אחרים.
***
לפעמים אנשים מחפשים להעריך משהו כדי לברוח מהחסרונות שהם מרגישים שהם לא יכולים לפתור. הם כה ממוקדים בחסרונות שלהם, עד שהם לא מאמינים שביכולתם לפתור את הבעיות שלהם.
בעיה שיש תקווה לפתור אותה, היא אתגר. בעיה חסרת תקווה לפתרון, היא חוסר אונים וייאוש. ואותם אנשים מתמקדים בחסרונותיהם וכשהם רואים את האחר מצליח, הוא הופך בעיניהם ל'קוסם'- אדם עם סגולות מיוחדות, מכיוון שהוא בעיניהם כאדם ללא התמודדויות או מגרעות.
מה שחשוב הוא שהביישן יפסיק לנהל דיאלוג פנימי בתוך הראש שלו, כי הוא מנתח מצבים שונים יותר מידי- האם צדק או טעה, האם חושבים עליו מחשבות חיוביות או לא, האם ירצו להתייחס למה שיאמר או לא, למה התכוון האחר כשאמר את דבריו וכן הלאה. אך כשאדם מרבה לחשוב מחשבות כאלו, הוא מתחיל להאמין באותן מחשבות ומטיל ספק במציאות. הוא חושב שמא הוא לא מוערך, וככל שהוא מעמיק במחשבות אלו יותר ויותר הוא נוטה להאמין בהן ומטיל ספק בערך שלו בעיני אנשים. וכך האדם מבקר את עצמו עוד ועוד לא בשל סיבה אמיתית, אלא מחמת סיבה שהוא יצר בעצמו.
כשביישן נמצא בחברת אנשים, הוא לפעמים לחוץ ונדמה לו שכולם רואים את הלחץ שלו, אך זה רק נדמה לו. הביישן חווה את הלחץ על עצמו ולכן זווית הראייה שלו לא נכונה וגומרת לו לחשוב שאנשים רואים את הלחץ שיש בליבו כמו שהוא חווה אותו. אבל האמת היא שאנשים לא רואים את מידת הלחץ שבו הוא שרוי כפי שנדמה לו, ואם משום שאנשים לא עסוקים יותר מידי בהתבוננות עליו ויותר בענייניהם שלהם. יתירה מכך, גם אם הם רואים את הלחץ שלו הם אינם עוסקים ומעמיקים בכך, ולכן אמת המידה של הביישן שגויה לחלוטין.
אם הביישן נמצא בחברת אנשים שחלקם חדשים וחלקם לא, אין צורך שילחץ על עצמו וינסה להתחבר דווקא לאנשים חדשים, אלא עדיף שיתחיל עם המוכרים ובהדרגתיות יפנה להכיר את החדשים.
***
הגבורה על הבושה היא כלי לקבלת התורה. כך מצינו בגמרא (ביצה כה) שהתורה ניתנה לעם ישראל היות והם "עזים שבאומות כמו הכלב שבחיות". והמהרש"א מסביר שהכלב יכול לנבוח אף על פיל.
משמעות הדברים היא שכל האומות אינו מאמינות שביכולתן לקבל את התורה- כל אומה והמגבלה שלה (לעשיו לא מתאים לא תרצח וכן הלאה). לעומתן בני ישראל מאמינים שהם טומנים בקרבם יותר עוצמה מאשר נראה מעל פני השטח.
ולכן הם מכריזים נעשה ונשמע, וכמו הכלב שנובח על הפיל כך בני ישראל מקבלים תורה אשר במושכל ראשון נראית לא מתאימה למידותיהם.
זו העזות לפעול מעבר למה שהאינסטינקט הראשוני אומר. 'נעשה' ואחרי זה אף נשמע, נבין ונרגיש את הערבות.
הגאון הצדיק רבי מאיר חדש זצ"ל היה אומר, שעשיו לא רצה להיות הבכור ולשמש בכהונה ומדוע? משום שחשש, "הנה אנוכי הולך למות", אפשר למות מהעבודה של הבכורים (כהנים) אם לא מקפידים על ההלכות, וזה גרם לו לחשוב שהכבודה הזו אינה בשבילו.
כדי לא להרגיש אי נעימות בפער שבין מה שהוא מרגיש (לא יכול להיות כהן) לבין המצופה ממנו (שיהיה כהן), הא בז לבכורה. היות ולא נעים להרגיש בושה שהוא יכול ליותר ולא מממש את זה, לכם כדי למזער את הפער בין הרצוי למצוי, הוא בז לרצוי וכך מרוצה מהמצוי. זו המשמעות לכך שעשיו בז לבכורה ובאמצעים דומים האדם מפעיל מנגנון ריפוי ביתי והרגעה עצמית.
כך אפשר להבין את הגמרא שבת (פח) שבעת שהקב"ה אמר למשה רבינו לעלות לקבל את התורה, טענו מלאכי השרת "מה לילוד אישה בינינו", והקב"ה אמר למשה רבינו שישיב להם תשובה.
לכאורה, מדוע משה הוא שישיב למלאכים, הלא לא הוא שנשאל על ידם אלא בורא עולם ? אלא שאם משה רבינו אינו מתבייש לענות למלאכים, אנו ראויים לתורה ואכן התורה ראויה למשה ריבנו ולעמו.
(מתוך עיתון בקהילה- כ"ה אייר תשע"ט)
