הרב יהושע כהן
אתה (לא) לבד!
כבר עשר דקות שהוא תקוע. הסוגיא לא מובנת, שום סברא לא עולה במוח. מה המקשן הבין, ומה בדיוק עונה התרצן. מה קורה כאן? הקושיה מכבידה ומעיקה, אי־אפשר להמשיך. הוא מנסה להתקדם, להבין את הסוגיא לעומק, אבל הכל מסובך וקשה, מעורפל ולא ברור. לא היתה לו ברירה אחרת, והוא החליט לקום ולשאול את אחד החברים. הוא אחז את הגמרא בידיו וצעד לכיוונו של החבר, הציג בפניו את הנקודה הבעייתית, הצביע על הקטע הקשה, וביקש הסבר.
הנשאל, שנחשב לאחד העילויים בישיבה, מקשיב לשאלה בסבלנות, ובסיומה מתחיל לחייך: "האמת, גם אני התקשיתי בזה, אבל לא היה לי כח להתעכב והמשכתי הלאה, עכשיו אני אעיין בזה שוב", אמר. ואכן, כעבור דקותיים של התבוננות, קמה וגם ניצבה התשובה. לנגד עיניו הבזיק פתאום המהלך הנכון. כעת, הכל ברור ונהיר, הסוגיא מסתדרת היטב. מילה אחת ברש"י מיישבת ומפשטת את כל המהלך. הוא מתרומם ממקומו, ושועט בריצה ובשמחה לעבר השואל החשוב.
"הלו, הכל ברור. תקרא, תקרא את הרש"י היטב, ותבין הכל". וכך אחר העיון הדק היטב, היו הדברים ברורים נהירים ומאירים כנתינתן מסיני. "טוב ששאלת, אמר בסיום דבריו, תודה רבה! בגלל שאלתך הייתי מוכרח לעיין ולהתבונן שוב, וכעת – בזכותך – הכל מובן מאד. אם לא היית שואל, הייתי עלול להשאר בחוסר־הבנה בסיסי כל ימי חיי".
וכאן החל הנשאל לשפוך את ליבו, ואמר: "זו תופעה מצויה אצלי, ואני חייב פעם אחת ולתמיד להבין למה זה קורה לי. כשאני מתקשה במשהו מעצמי, אני כנראה לא מתאמץ מספיק כדי לנסות וליישב את הקושיה, אני מתעצל לחשוב להעמיק ולהתבונן. אבל אם פתאום יבוא מישהו וישאל את אותה שאלה, אני מצליח למצוא את התירוץ. כשמישהו רואה אותי ומקשיב לי, אז אולי יותר קל לי להתאמץ. אולי יש כאן יצר של כבוד, שמסייע להתבונן ולהתעמק יותר, לשמור על המעמד והיוקרה שלך. אין לי שום הסבר. פעם אמרו לי שזו תופעה מוכרת, שכשמישהו אחר שומע, פתאום יותר קל לעיין ולמצוא תירוץ".
באמת מעניין, הגיב השואל בחיוך עדין. אבל אולי לכן כתוב (אבות פ"ג מ"ז), ש"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה – השכינה כנגדו", כדי לומר לך שגם כשאתה יושב ולומד לבדך, תתאמץ, תעיין ותתעמק, כי באמת לעולם אתה לא לבד, תמיד יש מישהו ששומע אותך, ומקשיב ומאזין לך!!
ערב מתן־תורה, יום חגם של בני־התורה, זהו הזמן להבין שמאותו יום בו התאספנו כולנו סביב הר־סיני וקיבלנו את התורה – אנחנו לא לבד.
מאז אותו מעמד, הקב"ה יושב ושומע. יושב ומקשיב לקולו של כל אחד ואחד מאיתנו. וכמו שנוהגים לשורר ב'חג השבועות': "כד יתבין ישראל ועסקין באורייתא קדישתא, קוב"ה אומר לפמלייא דיליה, חזו, חזו, חזו, בני חביבי, דמשכחין מצרה דילהון, ועסקין באורייתא דילי".
לסיכום: כל־אחד, בכל־מקום ובכל־זמן, בכל־דקה של לימוד, גורם נחת־רוח גדולה למעלה. רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א בזוהר הקדוש (שמות דף מו.) מנסח זאת טוב יותר מאיתנו, וזה לשון קדשו: "כַּמָּה חֲבִיבָא אוֹרַיְיתָא קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּכָל־מַאן דְּאִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, רָחִים הוּא לְעֵילָּא, רָחִים הוּא לְתַתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלוּלוֹי, לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי".
האם שמנו לב מה כתוב כאן: "אָצִית לְמִלוּלוֹי" – הקב"ה יושב ומקשיב לקול תורתו. מעכשיו תזכור, כשאתה לומד – אתה לא לבד, וגם כשיש לך קושיה, תנסה ותתאמץ ליישב ולתרץ. תמיד יש מי שמקשיב!!
מחזק מאד.
ישר כח!
מאמר נפלא ומחזק!!
ישר כח