הרה"ג ר' שמואל ברוך גנוט שליט"א
בפרשתנו אנו קוראים על מעמד הר סיני, בו שמענו את עשרת הדברות, וביניהם מצוות כיבוד אב ואם.
ילדינו אמורים לכבד אותנו כצו התורה ואנו מצווים לחנכם לכך. אך גם אנו, כהורים, צריכים לחוש שתפקיד ההורות שלנו הוא חובה ולא רק זכות. וכך הורה רבנו הגדול רשכבה"ג בעל אבי עזרי זיע"א (אורחות הבית, עמודים ריג-רטז):
"עלינו לזכור כי מקצוע ההורות לא רק זכות יש בו אלא גם חובה ואחריות גדולה לחנך את הבנים והצאצאים כפי רצון התורה והקב"ה, כשחובה להעניק את ההשקפה הטהורה ולהביאם לידי כך שתהא השלהבת עולה מעליה, ושיהיה כל חפצם אך ורק לעשות רצון קונם באהבה. לפיכך סבר רבנו כי אחד מתפקידיהם היותר נכבדים של האב והאם הינו להעניק לבניהם בית חם ואוהב וסביבה תומכת וזאת על מנת שבסיס זה יאפשר להם למצוא בתוכם פנימה את הכוחות הנדרשים לשם ההתעלות וההתגברות על המפריעים השונים. ההורים אשר אינם עושים כן, היה רבנו אומר, הרי הם גורמים בידיים לאבד את נפשם של בניהם ובנותיהם אם לא בטווח הקרוב, הרי שבשלב מאוחר יותר".
"רבנו מרן הגרא"מ שך זיע"א הוסיף ואמר: "תפקידכם כהורים בבית הוא לנהוג עם בניכם בשיא האהבה ולבוא לקראתו בכל דבר שניתן. תקנו לו כל צרכיו, תכינו אוכל כראוי וכן הלאה. אך לחינוכו אל לכם לדאוג. זהו כבר תפקידה של הישיבה ושל המשגיח וחזקה עליהם שיעשו מלאכתם באמונה. את התוכחה הניחו למשגיח. הבית לעומת זאת חייב להקרין חום שאם לא כן עלול הבחור הצעיר לחפש את החום החסר לו במחוזות אחרים!!".
…"ואמנם רבינו ייחס משקל רב לתפקידם של ההורים בבית, תפקיד אשר ערכו רב ביותר, כאשר הוא מתבצע בדרך הנכונה כאמור. כאשר פנו אליו אברכים והתייעצו עמו בדבר אפשרות לעזוב את הבית לחלק מימות השבוע למטרת הרבצת תורה או מטרות נעלות אחרות, הוא היה דוחה את ההצעה על הסף, שכן את חלקו של האב בבית ובחינוך הילדים הוא ראה כחובה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים בלבד. חובה הקודמת לכל שיקול אחר" (אורחות הבית, שם).
המריבות עם הילדים מתישות אותנו. "ואברהם זקן, א"ר יהושע בר נחמני: הזקנה קופצת על האדם מפני היראה, ומפני כעס בנים…" (תנחומא, חיי שרה). לא תמיד הילדים אשמים. הרבה פעמים יש לנו ציפיות גבוהות מדי.
פעם שוחחתי עם אחד מגדולי ישראל, שאמר לי בתוך דבריו את המשפטים המחכימים ביותר: "כשאני רואה ילד שהולך ברחוב בדילוגים וקפיצות או דרך טיפוס על גדרות, אני יודע שמדובר בילד נורמלי. אבל כשאני רואה ילד שהולך תמיד רגיל ונינוח, בלי לקפוץ או לחפש משוכות, מבחינתי הוא לא ילד רגיל… ילדים הם קופצניים ושובבים מטבעם, כך עליהם להתנהג"…
ילדים וילדות נורמליים הם אלו ששוכחים מדי פעם את המחברת בבית, שנעצרות לפעמים לדבר עם חברה ושוכחות את עצמן, וכן, כאלו שרבים עם אחים ואחיות שלהם בצעקות וצווחות ואפילו בהרמת ידיים. נכון, צריך לחנך ולטפל. אך הכל בפרופורציות. בל נשכח שלא מזמן גם אנחנו היינו ילדים ו…
* * *
"הבן שלך מצוין", הארתי פנים לאבא אחד. והוא שאל בזהירות אם הוא לא מפטפט לפעמים בשיעור, כמנהגו מימים ימימה.
"הוא מקשיב ומשתתף מצוין, מבין היטב את הנלמד. וכן, הוא לפעמים מפטפט. אני גוער בו, כמובן, כדי להפסיק את הפטפוט. אבל אני זוכר שפעם גם אני הייתי בחור בישיבה קטנה וצריך לזכור שזה לא סוף העולם"… עניתי לו.
"הבן שלי חזר משבת הגיבוש בצפת, אליה נסעתם עם בני הישיבה", אמר לי בצער אבא, תלמיד חכם מופלג לפני שנתיים, "ונראה שכל מה יצא לו מהשבת, זה לא השיעורים, החברותות והדרשות, אלא תמהונים שפגשתם ליד קבר הב"י, הפנצ'ר של גלגל האוטובוס והריקודים בליל שבת של 'לכה דוד' בנוסח צפת"…
לא היה גבול לשמחתי. "אם כך אז השגנו את מטרתנו!!", הסברתי לו, "הרי גם בישיבה באלעד יכולנו ללמוד בהתמדה. כל מה שלקחנו את הבחורים לצפת, עם כל העמל וההוצאות והטרחה המרובה, נועד כדי שהם יחוו חוויות חדשות ולא רגילות, וכך הם ישובו לישיבה עם מטען של סיפורים ותחושות, יהודים חדשים, ניגונים לא מוכרים ופנצ'ר אחד בגלגל. ניקינו להם מעט את הראש, הרפינו את מוחם וגופם, באווירה תורנית חמימה, כך הם ישובו ללמוד טוב יותר את הסוגיות הבאות"…
"הבן שלי לומד טוב כל השבוע, אבל בליל שבת הוא בקושי קורא 'שנים מקרא' ומיד נרדם. הוא לא יכול ללמוד יותר בלילות השבת החורפיים הארוכים?", תוהה אב מתוסכל. "הבן שלי לא לומד שום מסכת נוספת מחוץ לסדרי הישיבה. אין לו שום 'מושגים' בידיעת התורה", מתעצב על ליבו אבא אחר, ואני מסביר: "הבן שלך מגיע לישיבה בשבע בבוקר ושב הביתה בתשע וחצי בערב. הוא לומד סוגיות קשות וגם נבחן בכתב על העיון והבקיאות בכל שבוע. נו, מה לעשות, בליל שבת הוא עייף"… "הוא עוד ילמד הרבה מסכתות, לא צריך לדאוג. הוא בסך הכל פיצקאלע, בחור צעיר לימים. יש בחורים שרוכשים את החשק ואהבת רכישת התורה בגיל צעיר יותר. אחרים בגיל מעט יותר מאוחר"…
אם נצפה מילדינו להתנהג תמיד כמו מלאכים, אנחנו צפויים לאכזבות ולתסכולים תמידיים. לא כדאי לנו לצפות מהם שלעולם לא יחטפו אחד לשני משחקים ללא רשות, או שתמיד יישבו רגועים ושלווים במהלך כל סעודת השבת הארוכה, ויקשיבו בנימוס לסיפורי פרשת השבוע של מנחם ונחמי מהגן, לוורטים של מוישי וחיים מהחיידר, לחידון של רבקי מכיתה ו' ולדרשה של אבא על פרשת השבוע.
והאמת היא, ככל שזה נשמע לנו מפתה, אנחנו לא באמת רוצים שילדינו יתנהגו כך. אנחנו רוצים שהם יהיו אנשים אמיתיים, בני אדם ייחודיים, עם טווח רחב של רגשות ומחשבות, עם כוחות וחולשות. אנחנו רוצים לעזור להם לנתב את המרץ שלהם לערוצים מועילים, ואנחנו רוצים להתענג מהאנרגיות, מהשמחה והשובבות שלהם. הלא כן?!…
"לפי דעותיו ומידותיו של הבן, יתנהג עמו האב באופן שלא יחטא. ואם חטא, ימהר האב למחול לבנו לבל ייענש בסיבתו. ולא ידקדק כל כך עם בניו. ופעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע, וכאילו אינו רואה. ולפעמים יבטל רצונו מפני רצונם, וזה כלל גדול לרוצה לזכות את נפשו ואת נפש בניו" (פלא יועץ).
"דווקא הקשר העמוק בין אבות וילדים, הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך ד'. אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל ינתק לעולם. הא כיצד? אסור לאדם להטיל אימה יתירה בתוך ביתו, כי הרבה קלקולים באים על ידי רוב מורא. אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים, כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן חס ושלום מהתקבץ רשמים שליליים מרוב פחד והטלת אימה בבית, יבעטו בהוריהם וילכו לדרכם" (הגר"ש וולבה זצוק"ל).
(נקודה למחשבה הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א /יתד נאמן י"ז בשבט תשע"ט)