"כשאני בוחן את עצמי מולך – אֵייבּרִיהֶם – אתה מנצח. אתה אדם כזה שמח! מאושר! מלא שמחה! אתה חייב לחשוף בפני את סוד השמחה שלך!

את הנשמה בלא גוף ששמה בישראל: 'הרב הגאון רבי אברהם דוד וייס שליט"א' ממונסי, פגשתי בכנסיה העולמית של ארגון 'דרשו' – שהתקיימה בחורף האחרון בקונטיקט, ארה"ב. מזה 14 שנה שהוא חולה בניוון שרירים, אך זה לא מונע ממנו לעמול בתורה ולהיבחן. זה גם לא מונע ממנו לחייך ולהקרין שמחה וחיזוק על כל סביבותיו. השורות דלהלן הן רשמים חיוורים ומעטים מאותן דקות בלתי נשכחות במחיצת דמותו המופלאה.

**

כאשר נבחר בית החולים האוניברסיטאי הפרסביטריאני, כמרכז הרפואי הטוב ביותר בניו-יורק, אף אחד לא הרים גבה. אף אחד גם לא הרים גבה כאשר הוכר פרופ' ד. כאחד המומחים הטובים ביותר של המרכז הרפואי – ובכלל. במילה אחת: הטופּ של הטופּ שיש למערכת הרפואה האמריקנית להציע ולהתגאות.

הוא יהודי, אך לא הייתה לכך משמעות בחייו. אשתו כבר איננה יהודייה, ר"ל. את שם המשפחה – בעל הצליל היהודי הונגרי כל כך! – מעולם לא החליף. הוא די צעיר וכבר יושב ברומו של עולם.

מכיון שמדובר בבית חולים אוניברסיטאי, תמיד נגררים אחריו בביקורי-הרופא שלו חבורת סטודנטים סקרנים ומעריצים. פעם אחת, בעיצומו של ביקור, הוא מבקש פתאום מכל הסטודנטים לעזוב את החדר.

והיה זה בחדרו של הרב הגאון רבי אברהם דוד וייס שליט"א, חולה בניוון שרירים. רעייתו, הרבנית שתחי' נרתעת. קרה משהו? מדוע הוא מסלק את כל הנוכחים?

אבל לה הוא מאפשר להישאר בחדר.

הפרופ' גורר כסא ומתיישב לצדו של החולה, נוטל את ידו ומתחיל ללטף בחיבה.

מה קורה כאן?!

"אֵייבּרִיהֶם!" הוא פונה אל החולה באנגלית. "אני רוצה להפנות אליך שאלה מיוחדת. אבל אתה חייב להשיב לי עליה. אֵייבּרִיהֶם – אתה מוכרח לענות לי עליה את התשובה האמיתית לאמיתה!"

במהלך המחלה איבד החולה את כח הדיבור, השרירים לא נשמעים. אבל חסד עשה עמו הבורא שלמרות הכל ביכולתו לתקשר באמצעות שֶׁקֶף עם טבלת אותיות. יש לו אחד כזה עם אותיות אנגליות, לשימוש בשפה האנגלית, ועוד אחד עם אותיות א"ב לשימוש בשפות לשון הקודש ואידיש.

הוא מאזין לבקשתו המוזרה של הפרופ', ומכוון את עיניו. אות מצטרפת לאות והתשובה מגיעה: ב-ב-ק-ש-ה!

"ובכן" – מתחיל הפרופ' להשתפך. "אני האדם הכי מאושר בסביבה – שניתן להעלות על הדעת. התחתנתי עם אשה טובה כלילת המעלות, אני מתגורר בארמון בשכונת היקרה – – – במאונט-קיסקו. שני בָּנַי עורכי-דין ענקיים, אני מרשה לעצמי לצאת לחופשות יקרות, קרוּזִים [-טיולי שיט] על המים, ומה לא. במקביל אני לא סובל מבעיות מיוחדות. בקיצור, יש לי כל מה שאני רוצה – אני יכול לממש כל חלום…

"אבל", כאן הישיר הפרופ' את עיניו, "כשאני בוחן את עצמי מולך – אֵייבּרִיהֶם – אתה מנצח. אתה אדם כזה שמח! מאושר! מלא שמחה! אתה חייב לחשוף בפני את סוד השמחה שלך! אתה לא יכול לדבר, לשוחח, ליהנות, לחוות, אין לך כלום. ובכל זאת אתה מתעורר בבוקר ופניך מאירות! – אני, איך לומר, מקנא בך!"

לֶטֶר מצטרף ללֶטֶר והנה התשובה: "When you learn the DAF you will know what that means" – "כאשר תלמד את הדף – תבין את הענין!"…

*

"טרשת אמיוטרופית צידית" שלא תדעו מצרות, היא מחלה לא קלה. ידועה יותר כמחלת ניוון שרירים, או בקיצור ALS – 'אֵיי-אֶל-אֶס'. מחלה ניוונית הפוגעת אל-חזור בעצבי התנועה, ועדיין אין עבורה תרופה יעילה. המחלה פוגעת בעצם בתאי העצב שאחראים להפעלת השרירים בגוף, אבל ברגע שהשרירים לא מופעלים הם הולכים ומתנוונים עד לשיתוק.

אמנם, למרות שהגוף הופך להיות שבר-כלי רח"ל, המוח לא נפגע וגם לא שרירי העיניים. גם חמשת החושים לא נפגעים, כך שהחולה מוצא עצמו עם מחשבות, רצונות, שומע הכל, רואה הכל, אך סגור בכלא מעיק.

האמנם?

רֶבּ אַברוּם דוּוִיד מוכיח שגם לאחר ארבע-עשרה שנות מחלה, הבחירה עדיין נשלטת! ובלשונו: ALS בראשי תיבות Always smile… – תחייך תמיד!…

***

אין משהו שגורם לו לחייך, יותר מאשר תורתנו הקדושה אותה הוא כל כך אוהב. ביממה של רבי אברהם דוד – כך מסתבר – יש יותר מאשר 24 שעות. אחרת קשה להסביר איך ניתן לדחוס מידי יום לימוד עם שבע חברותות, וזאת מלבד האזנה לשיעורו של הגאון החסיד רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א, ושאר שיעורים ועניינים…

הוא לא מסתגר בבית. אלא אדרבה משתדל לנצל הזדמנויות לבקר אצל ידידים וכדומה. בקיץ הארוך הוא אף שוהה כמה שבועות בקאנטרי. למרות זאת, יש הבדל בין יציאה שמתבצעת ביזמתו, בהתאם למצב המשתנה, ולבין יציאה שמאולצת למקום ותאריך מסוים. בכנסיה העולמית הקודמת של 'דרשו' הוא לא הצליח להשתתף, אבל הפעם כולם כל-כך שמחו לראות אותו!

במשך כל השבת הוא זרח. אבל הפלא שגם ביום ראשון בבוקר הוא המשיך לזרוח ללא סממנים של מותשות. והיה ממה להיות מותש: רצף השיעורים, אירועים, חיזוקים והדרשות הזרימו בכולם כמויות של אנרגיה רוחנית, אבל הגוף עֶפֶּעס מצא את עצמו קצת עייף… ואילו רבי אברהם דוד הרי כבר התחיל את השבת כנשמה ללא גוף.

מאוד לא רציתי להוסיף עוד מטלה לסדר יומו הגדוש בלאו הכי. ובכל זאת, ניסיתי לגשת להפריע, ולזכות לרשום מפיו – וליתר דיוק מעיניו – כמה מילות חיזוק.

המטפל ניצב צמוד אליו. בניו שעכשיו סיימו להתפלל שחרית במנין יחד איתו כשתילי זיתים סביב לכיסא-גלגליו. אותו כיסא שפלא שאיננו קורס מ"בית חולים נייד" שהוא סוחב על גבו.

אני מבקש להתחיל, אבל זה בלתי אפשרי. מה אנחנו עושים כאשר מצטבר רוק בפה? בולעים! אבל מי אמר שזה כל-כך פשוט? אצל רבי אברהם דוד, המלומד ביסורים, גם עבור פעולה בסיסית שכזו זקוקים למכשור. לשם כך מפעילים את משאבת ה'סֶקשן' אשר שואבת את הנוזלים מדרכי הנשימה. אוי! כמה אנו לא יודעים להודות על כל מה שנראה לנו "מובן מאליו".

בינתיים אני מקשיב לסיפור מרעיד. אחד מסיפורי הרופאים שלו שיכול למלא אלבום. רופא דגול שמאוד התרשם מאישיותו שאל תמיד: "אֵייבּרִיהֶם! מה אני יכול לעשות בשבילך?"

'אֵייבּרִיהֶם' ידע שהוא יהודי וענה: "תניח תפילין".

– "זה לא".

ובהזדמנות נוספת: "אֵייבּרִיהֶם! מה אני יכול לעשות בשבילך?"

– "תניח תפילין".

– "אוי, זה לא".

הדבר חזר על עצמו שוב ושוב עד שהרופא נשבר. הניח תפילין ולפתע פרץ מעיניו מעיין דמעות. נקב במנין השנים המדויק בהן לא הניח תפילין ובכה ובכה…

***

רבי אברהם דוד! במהלך כל השבת עקבתי אחריך כמו מרגל… הגעתי למסקנה שהשמחה שורה עליך לא פחות משאר המשתתפים – והרבה יותר! – אולי נזכה שתגלה לנו את סוד השמחה?

בכתבה זו למעשה הוקדם המאוחר, כאשר הסיפור עם הפרופ' מהמרכז הרפואי הוצב בראש. הפרופ' כזכור שאל את אותה שאלה, אבל כאשר אנחנו הצגנו את השאלה בפני רבי אברהם דוד עדיין לא ידענו שגם הפרופ' עשה זאת…

מסתבר שגם לצרף אותיות, זה לא דבר מובן מאליו. זה קורה כאשר העין מעט מיובשת, ויש להזליף לתוכה את הטיפות שבדיוק הרגע אינן פה. המטפל המסור שועט להביא אותן מהחדר. כך מתאפשר לי לשהות עוד כמה דקות בדל"ת אמותיה של הדמות המאירה. אבל אני לא היחיד, משתתפים נוספים מנצלים את ההזדמנות, לגשת, להרגיש קרוב, ולהתברך.

"חיזקתם את כולנו במהלך השבת. הזכות שיש לכם היא אין לשער ואין לתאר! כמים הפנים לפנים, אני בטוח שאתם מאוד שמחים – כי אני כל כך שמח להיות אתכם… אַ גרויסֶע חיזוק! ניפגש בקונוונשן הבא! אהרן בן חיה גולדה" – זה רק אחד המשפטים שאוזני הצליחו לקלוט במהלך ההמתנה הקצרה.

הטיפות מוזלפות. מייצבים את השֶׁקֶף עם טבלת האותיות המודפסות מול העיניים. תנועות עדינות מתבייתות על אות, ועל עוד אות, ועוד אחת – והנה נוצרת לה מילה:

אל"ף. יו"ד. כ"ף סופית. אִיך. כלומר: אני.

ועוד אחת: ש-מ-ח.

כמו במברק בו יודעים לייקר כל אות ואות, גם כאן אנו יודעים להעריך כל אות ומילה שבוקעת מעיניו הטהורות, עד שהן מצטרפות לסיסמת חייו: "אני שמח כי אני לומד תורה".

מועט המחזיק את המרובה.

בעוד כמה שבועות, בכ"ו אדר א' תשע"ט, יחגוג רבי אברהם דוד סיום הש"ס. חודשים לפני כן נכנס אליו נעים זמירות ישראל, רבי אייזיק האניג שליט"א ושואל: רֶבּ אַברוּם דוּוִיד! נפל לי בראש לחן נפלא – לאיזה מילים לחבר אותם, האם ל"רפאנו השם ונרפא", "רחם נא", או שמא ל"ראה נא בענינו"?

ורבי אברהם דוד בשלו: ל"מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי"!- – –

***

אולי תסכימו לשתף אותנו מה עובר לכם בראש כאשר אתם שומעים אדם מתלונן "הפסדתי מאה דולר!", "העליבו אותי!", "כואב לי הראש!" ושאר פכים-קטנים?…

"אני שמח שאני חי, ואני יודע שישנה מטרה לחיים. כאשר אתה מכוּון למטרה, ושמח בה, אזי כל עוד הבעיה לא נוגדת את המטרה לשמה באת הנה – אין סיבה להצטער"!

המשפט האחרון צריך תלמוד: וכי יש משהו שמפריע למטרה יותר מאשר נשמה כלואה בגוף משותק?!

התשובה ברורה: מחלות, ושאר בעיות, לא מפריעות למטרה. הן מפריעות רק לרצונות שלנו. לצורה בה אנחנו החלטנו שחיינו בעולם הזה צריכים להיראות. אבל מצד האמת, מצד המטרה לשמה באנו לעולם – שום מעכב לא נוגד את המטרה, אלא אדרבה; מהווה את המטרה גופא!!!

כך רואה רבי אברהם דוד את פני הדברים – כך הוא מתמודד עם מה שיש לו. ועם מה שאין לו. ואנחנו מה? אנחנו לא בדרגה הזו. אבל משהו חייבים לקחת. טיפ-טיפה בושה להתלונן על שטויות של עולם חולף- – –

איך אומר רבי אברהם דוד? לי יש ALS ['אֵיי-אֶל-אֶס'] ל-ALS אין אותי!

***

למרות המחלה, חיוך ניתן לזהות על פניו של רבי אברהם דוד. כאשר רופא – אפילו גוי – מבקש ממנו לחייך, הוא כבר מכיר את הסדר:

) תחייך!

) חיוך גדול!

) ד-ר-ש-ו!

המילה 'דרשו' מפיקה מפניו את החיוך המקסימלי…

הוא נמנה מזה שנים על לומדי הארגון, ו-"Takes the test" [-לוקח את המבחן] כמו שאומרים שם באמריקה.

אני מתבונן בכם, ובעיני-רוחי רואה יותר נשמה מאשר גוף. מה ביכולתכם לומר – מהזווית הרוחנית שלכם – אודות פעילות 'דרשו' לחיזוק התורה בעולם?

"'דרשו' משנה את האדם לתמיד. 'דרשו' מנתק אותו מלנהות אחר עניני העולם – ומחבר אותו לחלוטין לתורה! זה תופס בן-אדם וגורם לו לחיות אַ תורה'דִיגֶע לֶעבּן [-חיי תורה]!"

בהזדמנות אחרת פירש רבי אברהם דוד מאי משמע "אַ תורה'דִיגֶע לֶעבּן": מה הקב"ה רוצה מאתנו? שנלמד תורה! שנהיה שמחים – כי אותה תורה שהוא דורש שאותה נלמד, היא בבחינת "משמחי לב"! אמנם, זה בתנאי שאדם לא לומד כבדרך-אגב אלא מתמסר כולו לתורה!

אומרים שמרן הגר"ש הלוי וואזנר זצ"ל התבטא אודותיו, שחצי עולם מתקיים בזכותו [בזכות ייסוריו ותורתו].

***

מדי מוצאי-שבת לומד רבי אברהם דוד "אבות-ובנים", עם צעיר בניו. גם השבוע נהג כך. במהלך הלימוד, כאשר הקריא הבן את הגמרא ופירש אותה, סימן האב. מה יש?

יש עוד מהלך ברש"י!

אז נכון שמדובר בחומר אותו למד לפני  שנים, אבל כאשר הלימוד נעשה באופן רציני – תוך כמה חזרות על כל דף – הרי הוא נקלט כמונח בקופסה.

ויש כאן עוד סוד – אנו למדים מבני משפחתו. המוח לא פנוי לקבל דברים אחרים חוץ מלימוד – כולו תורה. היש לך סגולה טובה מזו שתשתמר תלמודו?

המרכז הרפואי – בוסטון:

כמו מאות אלפי חולים אחרים מרחבי העולם, גם רבי אברהם דוד שהה שם תקופה. כאשר ערכו לו בדיקות תקשור באמצעות מחשב, הציגו בפניו שאלות שונות.

האם אתה שמח שקבוצת – – –   – – – – זכתה בבייסבול? שאל הרופא.

– "אני לא יודע".

הרופא: "אֵייבּרִיהֶם  עליך להשיב ב'כן' או 'לא' – כל תשובה אחרת לא מתקבלת".

– "תשאלו אותי דברים שאני יודע, כמה מסכתות יש בש"ס? כמה דפים במסכת יבמות?"

הרופא: "לא  מבין אותך. קבוצת – – –   – – – – הפסידה במשך עשרים שנה ברצף, וכעת סוף סוף זכתה, אז אתה לא מסוגל לומר אם אתה שמח?!"

– "אני יכול לומר דבר אחר: זה מלמד אותי שגם אם אתה מפסיד במשך עשרים שנה, אל תתייאש – בסוף אתה עוד תנצח!- – -"

הרופא: "אוי אֵייבּרִיהֶם – ניצחתני!…"

רֶבּ אַברוּם דוּוִיד מנצח את כולנו – וליתר דיוק מחייב את כולנו!