אתם יודעים, יש טיפוסים כאלה שהם בלתי נסבלים בעליל. מדובר באנשים מסוימים שדורשים ממך עוצמות-נפש, המון סבלנות, אורך רוח וטונות של כף-זכות, כדי לפרגן להם ולספוג את אופיים הקלוקל. הם, אגב, לא חשים שהם כאלה, ההיפך, אם תבחן אותם לגופם של עצמם, הם כבר יפרשו לפניך את הדרת נפשם האצילית, את מכמני החסד הרוך והרחמים שהם שופעים, את ליבם הנדיב ואוזנם הכרויה לכל עובר ושב. בואו נאמר שאדם פשוט מן הישוב אם היה שומע אותם מנתחים את אישיותם הנאדרה, היה טועה לחשוב שמדובר בגאוני המוסר, משל היו רב סעדיה גאון או הסבא מקעלם. לא פחות.
רגע, רגע, שלא תטעו לרגע, יהודי באשר הוא, חייב ומוכרח לחנך את עצמו לסבול ולאהוב אותם בכנות, באהבת ישראל שאין לה סייגים ואין לה גבולות. אף אחד בעולם לא פוטר אתכם מלגלות כלפיהם את אותה חינניות וחביבות כאילו הם. אהוביכם ואבירי לבבכם וכמובן ללא צביעות וחנופה. באורחות יושר ממש. זה לא פשוט, אבל זו חובתנו כמתוקני מידות.
***
בואו נקצר.
נחמיה זליבנסקי היה טיפוס בלתי נסבל. אלה שסבלו אותו היו באמת אנשים אצילי נפש ספוגים ביראה ואהבת ישראל טהורה החצובה מכסא הכבוד.
בואו נמנה כאן, עד כמה שידינו משגת, כמה וכמה מתכונותיו הדורשות תיקון דחוף בכל מוסך ופנצ'ריה מזדמנים.
אז ככה , אדון זליבנסקי היה איש עשיר ברוך השם, חנויותיו פרחו ליבלבו ושיגשגו, וכסף רב זרם לחשבונות הבנק שלו. עשיר עשיר, אבל קמצן. גדולי השנוררים, לסוגיהם ולמיניהם היו יוצאים מביתו במפח נפש. לא חלילה, הוא לא גרש אף אחד, אבל הוא נתן להם להבין שמצודת תרומותיו פרושה על חצי עולם, רק לא היה ברור על איזה חצי. שטויות, גם אם הייתם בודקים ממנהטן עבור לגייטסהד, וכלה בקרית שמונה או יהוד, לא הייתם מגלים אף כולל זנוח שמקבל תרומה ממנו.
והאף שלו? בעננים. מתהלך לו מר זליבנסקי בחצרות האדמו"רים והרבנים כבן בית, מתערבב ודוחף אפו לכל שיח ושיג של עסקנים חשובים, מביע דעתו בנחרצות כלפי כל נושא שעל הפרק משל היה אחד מנושאי העול הציבורי על כתפיו.
האמת ניתנת להיאמר שגם בניו ובנותיו הבוגרים לא בדיוק חיבבו אותו. שיהיה לכם ברור, אף אחד מהם לא קיבל דירה ולא חצי דירה. הכל בכסף קטן. הוורט, הארוסין, החתונה באולם בינוני ונידח, וסכום כסף לא משמעותי שחלבו ממנו בקושי כדי לסחוב שנת נישואין בלי להיקלע למפגש לא נעים עם הוצאה לפועל.
אשתו? הגב' תמרה זליבנסקי היתה אשה רגישה וטובת לב שחינכה וגידלה את ילדיה במסירות, אך אופיה החלוש ומחלותיה, מנעו ממנה לפעול על לבו העיקש והקמצני של נחמיה שלה.
רגע, טוענים כלפי אותם קוראים עדיני-נפש, רק רע תוכל לספר על נחמיה שלנו? אין כלפיו איזה קורטובצ'יק של זכות?
כמובן, נחמיה היה משכים ומעריב, גורס משניות לא רע, אבל טיסות לחו"ל? מאן דכר שְמֵהּ. הוא נולד כאן, גדל כאן, וקרוב לוודאי שהוא ייקבר כאן. לא היו לו, וגם לא יהיו לו טיסות לחו"ל. עסקיו אך ורק בארץ, בלי פזילה אמריקאית דקה מן הדקה. נחמיה הוא נאמן של ארץ ישראל.
הכל טוב ויפה, אלא שבוקר אחד מקבל נחמיה מיודענו טלפון מידיד נעורים שלו נחמן קופל, שפתח בארה"ב עסק זהה לעסק של זליבנסקי והציע לו הצעה כלכלית מפתה ששניים שלושה מליון דולר בצידה. דובר על שיתוף פעולה עסקי שיקטין את עלויות המוצרים בעשרות אחוזים.
קופל סיים את השיחה במילים: "בקיצור בשבוע הבא אתה בניו-יורק, ולא תתחרט על זה".
נו, עם כל הכבוד לאידיאולוגיה של ארץ ישראל, שלושה מליון דולר הם מספיק פיקוח-נפש כדי לדחות את ישיבת ארץ ישראל, והרי הוא טס ומיד חוזר, ושתסלחו לו.
נו, נו, אחרי בדיקה מסיבית אצל סוכני הנסיעות מגלה נחמיה אצל סוכן הותיק גרשון כרמלי כרטיס טיסה הלוך ושוב, בצ'רטר כמובן, במטוס גרוטאה למדי של חברת תעופה שבקושי מכירה את עצמה.
הוא עולה למטוס עם תיק ג'יימס בונד ומתיישב במחלקה הרגילה עם עוד כמה אנשים די משונים, חלקם צעירים הזויים בבגדים צבעוניים סרי טעם. מיד לאחר הטיסה מגלה זליבנסקי יקירנו, לאיזה בור הוא נפל. החבורה שסביבו היתה צעקנית, רעשנית, מעשנים. פה ושם הורמו ידיים, הועפו בדלי סיגריות באוויר, כמה קללות מגוונות ריחפו באוויר והדיילים האומללים ניסו לשווא להפריד בין הניצים. נחמיה קלט מהר שהוא בעצם מקדים את הגיהנום בכמה שנים טובות, וקרוב לוודאי שיתחשבו ביסורי הטיסה שלו בבית-דין של מעלה.
תכל'ס אחרי שעה, החליט נחמיה שהוא פולש למחלקת עסקים. הוא שמע מכמה מידידיו, שזו מחלקה רגועה, שלווה, מפנקת. אמר ועשה. הוא התרווח על הכורסא הרחבה, עצם עיניו וניסה להירדם.
"יסלח לי אדוני, מה שמך?" שאל אותו צ'רלי מונטגו קצין הדיילים.
"זליבנסקי..." השיב מיודענו.
"סליחה, אבל אדוני לא מופיע ברשימה של מחלקת עסקים, אני מבקש שתפנה מקומך, ותחזור למחלקה הרגילה".
זליבנסקי נדהם. "מה פרוש? בושה וחרפה, שילמתי כרטיס ואתה מסלק אותי? אני אתלונן...
"כמה שילמת על כרטיסך?" שאל צ'רלי.
"600 דולר" השיב מיודענו.
"אתה טועה ידידי, כרטיס במחלקת עסקים עולה 3,500 דולר. אדוני כאן לא מקומך. אני מבקש בנימוס שכבודו יקום וינוע למקום ממנו הוא בא...". צ'רלי מונטגו הדייל הוותיק היה סבלן בדרך כלל, אבל הוא הרגיש שהטיפוס החצוף הזה עולה על העצבים.
ומכאן ואילך התפתח ויכוח מכוער ועקשני, כשזליבנסקי עומד על רגליו האחוריות ואפילו מבקש רחמים על חייו, העיקר לא לחזור לגיהנום שבמחלקה הרגילה.
אך מונטגו, האמון על חוקי התעופה וכללי הסדר הטוב במטוסים, עקשן לא פחות, עד שלפתע כלו עצביו, והוא סימן למאבטח לגשת אל הנוסע המרדן ובעדינות להוציאו ממחלקת העסקים ולהדביקו אל זנב המטוס.
כשנחמיה זליבנסקי ראה כי כלתה אליו הרעה, הוא החליט להשתמש בקלף המנצח. נכון, הוא לא מהטיפוסים שנפרדים בקלות מכסף, אבל הפעם זה פיקוח נפש ממש.
בטרם אחזו איש הבטחון בצווארו, פתח נחמיה את מזוודתו ושלף משם 4,000 דולר מרשרשים ונעימים להרחה. הוא זרק אותם על השולחן ואמר לצ'רלי מונטגו הדייל: הנה יש פה 4,000 דולר, אני משלם עכשיו על כרטיס במחלקת עסקים, ותניח אותי לנפשי.
צ'רלי סימן למאבטח להמתין רגע, התכופף לעברו של נחמיה זליבנסקי ולחש לו באוזנו: "אדוני ונכבדי היקר, כרטיס טיסה במחלקה טובה רוכשים רק למטה על הארץ, בנמל התעופה. אבל בשמים, כשהטיסה כבר יצאה לעבר היעד, כאן כבר אין אפשרות בעד שום הון שבעולם, לקנות כרטיס למחלקה הטובה והנוחה. התקמצת בטרמינל, הסתבכת במטוס. אמרת שקוראים לך זליבנסקי, ואני רואה שאתה איש דתי עם זקן וכיפה, אתה צריך לדעת יותר טוב ממני מר זליבנסקי, שאת מה שמבשלים למטה, אוכלים למעלה...".
צריך לומר, שהמילים הללו פעלו כמטה של קסם על ליבו ושכלו של מיודענו, הרבה יותר משיחות המוסר והשכנוע של רבנים משגיחים ושנוררים טובים, שעברו על פתחו של נחמיה.
הוא הרים את שטרות הכסף, הכניסם לתיק, ועזב שפל ומדוכא את מחלקת העסקים.
ויש מספרים שלאחר שיבתו ארצה, היה זה נחמיה אחר ושונה לחלוטין. נחמיה שהתחיל להשקיע בכרטיס איכותי ויקר כדי להגיע למחלקה הראשונה בדרך לשמים, וגם אם לא השתנה נחמיה זליבנסקי שלנו, לפחות תודו שצ'רלי מונטגו לקח בסיפור הזה את כל הקופה.
1/148