לעשות טובה או רעה כד יג
אחד מחסידיו של האדמו"ר הקדוש מבעלזא זצוק"ל, איש חסיד, תלמיד חכם וירא אלקים, התגורר בירושלים עיה"ק ת"ו, והיה נוסע כפעם בפעם לתל אביב, לחסות בצל הקדש [בטרם עלה הרבי הקדוש לשכון כבוד בירושלים].
באחת מנסיעותיו לתל אביב הגיע לבעלזא לפנות ערב בעת 'קבלת קהל הקצרה', שבה קיבל הרב את ה'עולם' בין מנחה למעריב, ונועדה בעיקר עבור מיקרים דחופים, ולאנשים שמסיבות שונות לא יכלו להמתין לשעות קבלת הקהל הרגילות מאוחר יותר, בשעות הקטנות של הלילה.
החסיד דנן חפץ לשוב עוד באותו ערב לירושלים, ולכן נחפז להידחף אל תור זה שבין מנחה למעריב. ברור היה לו שאם לא יספיק עתה להתקבל בקודש פנימה, הרי שלא ימצא שום דרך לחזור לירושלים לאחר התור הלילי, שכן באותם ימים לא היתה התחבורה מתל אביב לירושלים סדירה כבימינו, ובפרט שלא בשעות של טרם עלות השחר.
בסיעתא דשמיא עלה בידו להידחף בין הנכנסים בתור המקוצר, והוא אכן דיבר עם הרבי הקדוש בעניינו. משסים הרבי לענות על שאלתו, תפס בידו של החסיד והחל לברכו. [כנראה הרגיש ברוח קדשו שהוא יוצא לדרך עתה בחזרה לביתו שבירושלים, והעניק לו את ברכת פרדת הדרך (געזעגינען) כנהוג].
תכף כשסיים הרב את ברכת קדשו ועזב את ידו, ניגש מיד הגבאי הנאמן המשרת בקודש, כיון שהיה נתון בלחץ הממתינים הדחופים שבתור הקצר, היה עומד ומזרז את המסיימים לצאת מהרה חוצה, ולפנות את מקומם לבאים אחריהם. כראותו שהחסיד מתמהמה בצאתו, ועומד ומתבונן שוב בזיו צורת הקדש בטרם יפנה לדרכו, ואינו שת להוראותיו להזדרז חיש, תפסו חזק בידו ומשכו בתקיפות לעבר הפתח, וכך השליכו החוצה, כדי ללמדו לקח כבוד בית הרבי מהו, שאם הגבאי אומר להזדרז ולצאת תכף, יש לציית לפקודה…
הרבי זצוק"ל ממקום שבתו על כסאו, היו עיני קדשו צופיות בדיוק אל עבר הפתח, וראה והבחין בכל אותה התרחשות, כשזרק הגבאי את האיש כך בבושת פנים.
תכף כראותו, החל הרבי פתאום בצעקותיו "אוי וי, ביי מיר אין שטוב, שמיצט מען יידן, אוי וי"!? [אוי ואבוי, בתוך הבית שלי משליכים כך יהודים, אוי ואבוי!]
הוא ציווה על אתר לגבאי לקרוא לאיש בחזרה אליו. בהגיעו לפניו תפס תכף את ידו בחוזק, וכך המשיך בסדר קבלת קהל עד תמה, כשכל עת אותו תור, מחזיק הוא בידו של החסיד, כדי לפייסו ולרצותו בקרוב זה, ולהוציא מלבו כל טינה או קפידה!
ועתה, צא ולמד טיב מידותיהם המתוקנות של קודשי עליון שרפי מעלה, שעם כל שגב מדרגותיהם המגיעות השמימה, ירדו מטה בין אנשים, לבחן היטב שלא נפגע חלילה איש ישראל מחמתם, אף לא בפגיעה קטנה כל שהיא!
***
אחד מגדולי הרבנים בירושלים עיר הקדש, התלווה אל אחד מבני משפחתו שנצרך לעבור 'תהליך שיקום' בבית חולים הדסה הר הצופים
הדוקטור שבמחלקה קבלם בכבוד הראוי. לאחר שהציג את עצמו כדור עשירי לבעל ה'תוספות יום טוב' זצוק"ל, הובילם אל אולם כושר ענק, שמפוזרים בו מכשירי כושר רבים ומגוונים, סוגים שונים ומשונים לכל הליכי השיקום. על המכשירים היו באותה שעה חולים ומטופלים רבים, שביצעו תרגילים שונים, המותאמים לכל חולה לפי ענינו.
תכף כשעמד הרב הגדול עם בן משפחתו בפתח האולם, הופתע מן המראה שלנגד עיניו. מעולם הוא לא ראה לא מכשירי כושר ולא תרגילי כושר… חלף הרהור במוחו, לפי דרכו בקודש בכל דבר, להכניס את מחשבת הבורא, המנהיג והמשגיח בכל מקרה וענין בעולם, ולחשוב רצון של מעלה תדיר. אף כאן התעוררה השאלה בלבו: מה רוצה השם יתברך ללמדני, כאן באולם הכושר הענק הזה?
משנכנסו פנימה, והחלו להתבונן בכל הנעשה מסביב, ובפעולות השונות שמבצעים החולים בידיהם וברגליהם, ובכל צורות התנועה המשונות שמתנועעים כאן המטופלים בתרגילי כושר למיניהם, הרהר הרב הגדול שלכאורה אם יעמוד כאן מן הצד אדם שלא ראה זאת מעולם ואינו יודע ואינו מבין בטיבו של אולם כושר – כיצד הוא פועל, ואיך מועיל ומסייע הוא לשיקום החולים, הרי בוודאי יחשוב שהוא נפל כאן אל בית המשוגעים…
לבו ישתומם ויתפלא למראה מה עושים כאן כולם? בשביל מה כל הטרחה והעמל הקשה שהכול עמלים ומזיעים כאן? הנה עולה לו מטופל על גבי מכשיר ריצה ענק, ומתחיל לרוץ ולקפוץ על משטח המכשיר, ברגליו מבצע הוא פעולת 'ריצה' (לויפען) בלתי פוסקת, אך למעשה הוא עצמו נשאר על עמדו באותו מקום על גבי המכשיר, ועם כל הריצה היגעה הזו – הוא לא התקדם מאומה! וכי לא עדיף שירוץ כבר ריצה שיש בה תועלת, לבית הכנסת ולבית המדרש? למה לרוץ ולהתייגע זמן רב כל כך, בלא להתקדם לשום מקום?
כיוצא בדבר ישתומם בשאר מכשירי הכושר שבאולם, כדוגמת מכשיר תרגול תנועת הידיים והכתף: משתלשלים מן התקרה שני חבלים עבים,
המורכבים על גבי גלגלות, ובקצה כל חבל קבועה ידית לתפיסה, וכך מרים האדם את שתי ידיו, תופס באותן ידיות, ומתחיל בתרגילי עולה ויורד… כשיד זו עולה למעלה – השניה יורדת למטה, ובהפך – בהפך…
וכאן התם שואל: וכי למה להרים ולהוריד ידיים כך, בלא להעלות כלום למעלה ולא להוריד כלום למטה? ועל כל זאת משלמים אנשים במיטב כספם, כדי 'להנות' מאותם מכשירים, המבצעים תרגילים קשים ומפרכים…
וכן על זה הדרך, בכל שאר סוגי המכשירים המשונים, של כפיפות בטן, חיזוק שרירי הרגלים והברכיים, ופיתוח תנועות הראש והצוואר, ובכל שכיוצא בזה – אם לא ידע האדם ויבין התכלית הנרצית? מכל מכשיר ותרגיל, הרי בוודאי יחשוב כאן את כולם כחסרי דעה בתנועותיהם המשונות, כשנוסף לכל זה הרי הם נוטפים זעה כל העת מרוב מאמץ…
ברם החכם מבין ויודע, שאין כאן שום תנועה של סתם לכאן ולשם, כדוגמת השיכור וחסר הדעה המתנודד מצד לצד… אלא יש כאן תכלית ברורה, בתוכנית מסודרת של תהליך שיקום תנועת הגוף ובריאותו התקינה. לכל אחד מהאנשים הרבים שבאולם הגדול, הותאם מכשיר כושר מדויק לפי ענינו, ומספר תרגילים קצוב שעליו לבצע בקפידה… זה נצרך לחיזוק שרירי הבטן, וזה לאחוי הקרע הקטן שבכתף, והשלישי ליישור קרסול הרגל, וכיוצא.
ומהשתא, אם כך הם פני הדברים, הסיק אפוא הרב לעצמו לימוד מוסר נפלא:
מתהלך אתה בין הבריות, ורואה פעמים רבות אנשים העושים מעשים שונים, שאינם מובנים לך. לפי ראות עיניך – אותו האיש טועה: הוא עושה פשוט שטויות! בלבך מתחיל אתה ללגלג ולזלזל בכבודו – במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב גם להתרגז ולנסות ללמדו
דעת… ולכוון את חייו בדיוק כפי מה שנראה לך… לפי מה שאתה מדמה בדעתך שכך טוב לו…
"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו!"
וכי מתחיל אתה לדעת ולהבין מה בלבו של חברך? מדוע ולמה הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג, ועושה כפי שהוא עושה? וכי חש אתה בכל תחושותיו? וכי יודע אתה מה עובר עליו? מה לך לשלוח את חיצי לשונך תכף בשלילה רבתי כשאין אתה מבין כלום ממעשי הנהגת חברך!
הרי דומה אתה בביקורת זו, ובהצקות שהנך מציק לחברך בעקבותיה, לאותו 'חכם' הנכנס לאולם הכושר, ומתחיל להטיח קיתונות לכל עבר: "מה לך עומד כאן על מכשיר ריצה שאינו מוביל לשום מקום!? ואתה, מה לך כי תתייגע ותעמול על הרמת משקולות והורדתן שלא לצורך? ואלו אתה שם, בסוף האולם, מדוע תתלה ידיך על ידיות סרק המשתלשלות מן התקרה, עולה ויורד, בלא שום תועלת?"
אם אינך יודע ואינך מבין את כל התמונה כולה, מתחילתה ועד סופה, הרי שתיקתך עדיפה! שב לכל הפחות מן הצד, ואל תשפוך דם חברך בלא כלום. כשתשכיל יותר בדבר, בוודאי תמצא הדרך לראות את מעלתו ואת צד הטוב שבו, ותדונו לכף זכות, שבוודאי נצרך הוא לאיזו סיבה ולבייש, תוכל לגשת לעודדו, ולחזק את רוחו, ולהראות הערכתך אליו – שבכך נסכת בו שמחה וחיות קודש!
כשיצאו מן האולם, חשב הרב, שיותר ממה שחדר כושר זה שיקם את הגוף, הוא שיקם את הנפש, שאף היא צריכה להיות 'בכושר' תקין, רעננה ורצויה בעיני אלוקים ובעיני אדם, אמן.
(מתוך הספר "טיב המעשיות- פרשת חוקת)