"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" (ויקרא כ"א, א')
חז"ל במסכת יבמות (קיד, א) מדייקים בלשון הפסוק: "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם". מדוע נאמר 'ואמרת' לאחר שכבר נאמר 'אמור'? אלא, לומדים חז"ל, שהכפילות באה "להזהיר גדולים על הקטנים".
איני מתיימר להקיף את כל הלכות החינוך, כלליו, סייגיו וענייניו, על רגל אחת. אך אציין במילים אחדות כמה יסודות חשובים שאמורים ללוות הורים ומחנכים בתפקידם, למרות שעיקרם ידועים ונדושים. כי פשוט שכל חיזוק בדברים אלו, העומדים ברומו של עולם, מביאים תועלת רבה, ונותנים משנה מרץ לטפח ולשגשג את הנכס היקר ביותר שהופקד בידנו – צאצאנו ותלמידנו היקרים.
רק אציין בתחילת הדברים, כי אבי מורי שליט"א, שימש עשרות שנים כמנהל חינוכי בתלמוד התורה 'יסודי התורה' בתל-אביב, בשליחותם של גדולי הדור. עדרים עדרים של תלמידי חכמים, רבנים ויושבי על מדין התחנכו על ידו, ומחלקם שמעתי את תחושותיהם, כי הם חבים לו את חייהם הרוחניים. במשך השנים קיבלנו ממנו יסודות חינוך חשובים, והם מהווים עבורנו תמרורי דרך המכוונים את מלאכת הקודש, מהן מה שקיבל מרבותיו ומהן מה שצבר מנסיונו האישי רב השנים.
חז"ל במסכת בבא בתרא (ח, ב) אומרים: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד – אלו מלמדי תינוקות". באחד ממאמריו השתומם הגאון הצדיק רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', מדוע נמשלו מלמדי תינוקות לכוכבים?
והסביר כך: אנשים החיים כאן בעולם הזה ומביטים על הכוכבים בעיניהם, נדמה להם כי הכוכבים אינם אלא נקודות אור זעירות, אבל האמת היא שהכוכבים הם גופים ענקיים, ומהם יש שגדולים יותר מכל כדור הארץ עשרת מונים.
כך בדיוק תפקידם של מחנכים ומלמדי תינוקות, אומר רבי חיים. למרות שבעת עבודתם לא מורגשת כל כך חשיבותם והשפעתם על התלמידים, אבל באמת במעשיהם הם יוצרים עולמות ממש. כל תלמיד שיגדל וילך בדרך הטובה שהתוו עבורו נזקף לזכותו של המחנך וההורה, והרי זו תוצאה ברורה של השקעתם וטיפוחם. אם הצליחו בחינוכו, ההצלחה מתקיימת, נשארת ומשפיעה לדורי דורות, וכן להיפך, עיוות או קלקול בחינוכו מהווה עיוות לדורי דורות.
אין ספור פעמים שמעתי את אבא שליט"א מזרז ושב ומזרז הורים ומחנכים, על חובתם הגדולה לנטוע שאיפות בתלמידים; זה בדיוק הזמן לעורר בהם אהבת תורה, ערך לתורה, לשנן באוזניהם את יסודות האמונה, ובעיקר לקבע בהכרתם את המושג הנעלה כי 'שולחנך גדול משולחנם'. דהיינו, שאין חשיבות ואין שמחה כשמחת התורה, וכי כל שאר ענייני העולם מתגמדים לעומת התורה הקדושה. גם אם בשעת מעשה אין הדבר ניכר כל כך, כמו שנראים בעינינו הכוכבים, אולם ברבות הימים הדברים שמוחדרים באדם בצעירותו צפים ועולים בבהירות ובחדות יותר, ומשפיעים על כל ה'הלוך ילך' שלו למשך שנים רבות.
ישנם הרבה דרכים כיצד יכול המלמד לגרום לאווירה כזאת להציף את הכיתה; לדוגמא, אבי מורי שליט"א מזכיר תמיד לשבח את אחד המלמדים החשובים בתלמוד תורה, שבכל הזדמנות היה אומר לתלמידים בכיתתו: "בלי נדר כשאפרוש לפנסיה אשוב מיד לכולל!… כרגע התפקיד שהוטל עלי משמים הוא לחנך את ילדי ישראל, אך בהזדמנות הראשונה שאוכל אזדרז לשוב ולהתרפק על הגמרא האהובה עלי… זו שאיפתי ורצוני!".
אצל אותו המלמד לא היו הדברים בבחינת 'מן השפה ולחוץ', אלא הוא באמת אהב ללמוד, ולכן דבריו עשו רושם עז על התלמידים. אבא שליט"א טען כי בכל מגע איתם הורגשה אהבת תורה מיוחדת, וזה משום שנשמו בכיתה כל העת אווירה של תורה וערך לתורה, ושהכל סובב סביב התורה.
מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, היה רגיל ללמוד עם בניו בילדותם בקביעות יום-יומית, ועם חלקם אף סיים את כל הש"ס קודם שהגיעו לגיל המצוות. פעם נשאל רבי חיים – מה היה הענין בזה? וכי ילדים צעירים מסוגלים לקלוט ולהבין סוגיות עמוקות בעירובין ובנדה?
רבי חיים השיב במילים ספורות ומדודות כדרכו: "היה לי ענין להראות להם כי לגמור ש"ס זה לא סוף העולם, וזה עצמו ידרבן אותם ויתן להם שאיפות הלאה, ללמוד ולסיים".
אם אין גדיים אין תיישים, ואם אין תיישים אין גדיים. בשביל שצאצאנו יגדלו ברוח נכונה, צריך להחדיר בנשמתם הזכה כבר מקטנות את כל היסודות החשובים לנו. להשריש בליבם את מעלת התורה, את התשוקה להתגדל בה ולהשתלם במכמניה, גם כשהם זאטוטים קטנים ביותר.
כ"ק אדמו"ר מקאליב זצוק"ל סיפר, כי בשנות המלחמה כשהיה במחנה העבודה אושוויץ פגש נער צעיר, המהלך אנה ואנה ופיו ממלמל כל העת. ניגש אליו האדמו"ר ושאלו: "מה אתה ממלמל בפיך כל העת?". בתחילה נרתע הנער לאחוריו בבהלה, כולם היו נראים שם קרחים, בלי שום סממן יהודי על פניהם, ולא ידע מיהו היצור שנטפל אליו ומה הן כוונותיו.
אך לאחר שהזדהה האדמו"ר ביהדותו, ענה הנער: "אני ממלמל כל העת בפי את הפסוק הנצחי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. את הפסוק הזה שיננה אמי השם יקום דמה באוזני בוקר וערב, עוד בהיותי נתון על ערש לידתי… זה הפסוק היחיד שאני יודע בעל פה, והוא מלווה אותי בכל הקשיים שאני חווה כעת במלחמה הנוראה הזאת".
שמעתי ממורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', כי בילדותו כשהתגורר בברנוביץ', המלמד שלו בחיידר היה רגיל ללמוד בצורה מאוד מרוממת. לדוגמא, תמיד אמר: "זאגט דער הייליגער תנא פון די הייליגע משנה א הייליגער דין" ["אומר התנא הקדוש מהמשנה הקדושה דין קדוש"].
כך גם שמעתי ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, שכאשר למד גאון הדור רבי עקיבא איגר מסכת ביצה עם תלמידיו, פתח ואמר: "ביצה שנולדה ביום-טוב, בית שמאי אומרים שרצון השם יתברך תאכל, ובית הלל אומרים שרצון השם יתברך שלא תאכל".
האיזכור המכובד והעילאי הזה נתן לתלמידים גישה אחרת לתורה. זה החדיר בהם הערכה לתורה, וחרט בהם רישומים עמוקים.
"יהי כבוד תלמידיך חביב עליך"
אחד היסודות החיוניים והכרחיים ביותר במערכת החינוך, היא האהבה. האהבה היא עיקרית בחינוך, משום שהיא יוצרת קשר נפשי בין הרב לתלמיד, ומאפשרת גישה למחנך להשתמש עם כליו האישיים שניחן והמקצועיים שרכש בכדי לחנך.
מבלי שקיימת אהבה בין הרב לתלמיד אין יכולת למחנך להשפיע על פנימיותו של התלמיד אלא רק להפעיל אותו; וזאת גם אם הכלים החינוכיים שבידו מוצלחים ומקצועיים ביותר. כך גם להיפך, ככל שהרב יקרב ויאהב יותר את החניך, וינהג עימו בדרכי חיבה, כך גדלים סיכוייו להשפיע לטובה על החניך.
שמעתי מראש ישיבה לצעירים חשובה בירושלים, כי בעת הקמת ישיבתו נכנס אל כ"ק האדמו"ר מסלונים שליט"א, וביקש לשמוע דברי הדרכה.
נענה האדמו"ר ואמר: "אבי מורי הרבי בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל היה רגיל לומר, כי מחנך או מגיד שיעור שנכנס לכיתתו למסור את שיעורו ביום הראשון, ונפגש זה עתה לראשונה עם תלמידיו, עוד לפני שפותח את פיו הוא חייב לשבת דקה תמימה, להביט בדומיה ובעינים אבהיות ורחמניות על תלמידיו היקרים הישובים סביבו, ולהשתדל למלא את חלל ליבו באהבה אמיתית כלפיהם. כי רק כאשר יאהב אותם תהיה לו השפעה אמיתית עליהם, כי האהבה לתלמידים היא קריטית והכרחית לכל מערכת היחסים בין הרב לתלמיד".
מי שהוכיח נקודה זו במציאות, היה המשגיח ממיר, מרן הגאון הצדיק רבי ירוחם ליוואוויץ זצ"ל, אשר כידוע השפעתו העזה על תלמידיו חרגה בהרבה מהמסגרת המצויה. היו מתלמידי מיר שאהבו להתבטא כי נולדו מחדש במיר, וזאת לאחר שזכו לחסות בצילו של המשגיח ולהישפע מרוחו.
היכן היה טמון סוד ההצלחה הגדולה של רבי ירוחם בהשפעתו המרובה על נפש תלמידיו? בין היתר בנקודת האהבה הגדולה שהעניק לכל תלמיד ותלמיד!
מורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז', רגיל לספר כי בבוקר אחד קם רבי ירוחם מלא צער, מתמוגג בבכי. בני המשפחה נבהלו ושאלוהו אם קרה משהו? ורבי ירוחם השיב לפי תומו:
"נפשי עגומה עלי כבר מאתמול, כי תמיד חשתי שכל התלמידים שלי הם כמו ילדי ממש, כך היתה ההרגשה שלי מימים ימימה. אך בשבוע האחרון בני רבי משה לייב חלה, וחשתי בצערו ובכאבו יותר מכאשר תלמידים אחרים חלו… וכשחישבתי עם עצמי אמש חשבון הנפש, נוכחתי שאכן טעיתי, והאהבה שלי בין ילדי ותלמידי אינה שווה… בכל זאת יש הבדל, את הבן אני חש קצת יותר"…
עם כזו אהבה מופלגת ומופגנת כלפי תלמידיו, הצליח רבי ירוחם להשפיע השפעה כה עמוקה ועזה, אשר רישומה ניכר על תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד עצם היום הזה.
שמעתי פעם מפי הרב החסיד רבי אביש אייזן שליט"א משכונת 'גבעת שאול' בירושלים, כי בהיותו תלמיד בתלמוד תורה 'עץ חיים', זכה לנסוע כמה פעמים בנסיעה מאורגנת מטעם הת"ת אל מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שבחן אותם וברכם. באותם ביקורים זכה לשמוע כיצד ה'חזון איש' אומר למלמד בערך בלשון זו: "מלמד צריך לדעת כי אם הוא יעניק בבוקר חיוך רחב לכל תלמיד ותלמיד בבואו לחיידר, התלמיד מצידו יחזיר לו שני חיוכים, וכך כל יומו יתנהל אחרת".
ה'חזון איש' כיוון את המחנך, כי כל מערכת היחסים בין הרב לתלמידו, רמת השפעתו וחיבורו עם נפש התלמיד תלויה במאור פניו, בסבלנותו ובגילויי האהבה והחיבה שיגלה כלפי התלמיד. רק כך יצליח לפתוח את ליבו ולהשפיע עליו במידה גדושה.
תוכחה באהבה בלתי מוסתרת
בוודאי ובוודאי שלא שייך להוכיח תלמיד, רק אם קיימת אהבה אמיתית וכנה בליבו של המחנך כלפיו, ולא די שתהיה האהבה מוסתרת בלב, אלא מוכרח התלמיד לחוש זאת בשעת העונש, כדי שיהיה מוכן לקבל את התוכחה, ולא תתפתח בו מרדנות, שנאה ואיבה.
בהקשר לזה, ראיתי סיפור מופלא שסיפר הגאון הצדיק רבי מתתיהו סלומון שליט"א, משגיח ישיבת לייקווד, שהודפס בספר חינוכי בארצות-הברית; הסיפור אירע בשנות בחרותו לפני עשרות שנים, בעת שלמד בישיבת 'כפר חסידים' ברכסים, ונותר חקוק בליבו עד היום:
באותה תקופה, השתכנה ישיבת 'כפר חסידים' במבנה עץ פשוט. בית המדרש עצמו הכיל בין שישים לשבעים מושבים. מאחורי בית המדרש היו שני חדרים: אוצר הספרים וחדר וועדים. השיעורים והתפילות התקיימו בבית המדרש, שאליו היתה רק כניסה בודדת.
מעת לעת היה המשגיח הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', מעורר ומחזק את הבחורים להגיע בזמן לשחרית. כשהגיעו המתפללים לפסוקי דזמרא, היה רבי אליהו אומר "אשרי" בקול רם, ולמרות היותו די מבוגר, למעלה מגיל הגבורות, עבר מחדר לחדר והעיר את הבחורים הישנים. כשמצא בחור ישן במיטתו, היתה לו דרך יחודית ונעימה להעיר אותו; הוא דגדג באוזנו של הבחור עם ציציות טליתו עד שהלה פקח את עיניו והתרומם.
רבי מתתיהו סלומון תמיד מוסיף בהתפעלות: "כל כך הרבה ניתן היה ללמוד רק מלהביט על רבי אליהו בעת שמילא את תפקידו".
עד שחזר לבית המדרש, הציבור כבר אחז ב"ויברך דוד". אז היה רבי אליהו נעמד בפתח הכניסה היחיד שהיה להיכל, ולמרות שרבי אליהו מעולם לא אמר מילה למאחרים, כל בחור ידע כי אם הוא יתעכב הוא יבחין בו מיד.
בחור אחד החליט להתחכם. במקום להיכנס דרך הכניסה לבית המדרש, הוא טיפס על החלון אל תוך אחד החדרים שמאחורי בית המדרש, ומשם השתחל אל תוך ההיכל. רבי אליהו עמד בפתח ובחושיו המחודדים קלט מיד כל מי שנכנס וגם את מי שלא נכנס, וכשהגיעו ל"אשרי" ו"ובא לציון", הסתובב רבי אליהו בבית המדרש והבחין באותו בחור. בסיום התפילה ניגש אליו רבי אליהו ושאלו: "מתי הגעת לתפילה?". "לפני אשרי" – ענה הבחור, באופן שישתמע שהיה בתפילה לפני "אשרי" הראשון, כשבמציאות הוא נכנס קרוב יותר ל"אשרי" השני.
רבי אליהו התרגז. "מאיפה נכנסת?", תבע. "עמדתי בפתח ולא נכנסת דרך הדלת!". הבחור הבין שנתפס, והודה בבושת פנים במעשיו. רבי אליהו היה נסער, פניו האדימו וכל גופו רעד. התלמיד דאג לבריאותו, וחשש שיקבל התקף לב חלילה. "טיפסת דרך חלון?!", קרא רבי אליהו בתדהמה, "הלוא זוהי רמאות! אתה עלול לצמוח אדם ערמומי!".
"דע לך", הוסיף רבי אליהו, "כי אם הייתי יודע שאתה יודע עד כמה אני אוהב אותך, הייתי סוטר לך כאן ועכשיו!". "כששמעתי זאת", אמר לימים המשגיח רבי מתתיהו, "הרגשתי כי המשגיח העניק כאן בדבריו יהלום יקר לאנשי חינוך: אתה לא יכול לסטור לילד עד שתדע בוודאות שהוא יודע ומרגיש עד כמה אתה אוהב אותו!".
סטירה או תוכחה אינם משיגים מאומה, אלא אם כן הילד בטוח באהבתו של המחנך כלפיו, רק אז הוא מסוגל לראות בהם אקט של אהבה. אך רבי אליהו הבהיר בזה עוד נקודה לא פחות חשובה; לא די לאהוב את הילד שעליו אנחנו מנסים להשפיע, אלא אנו חייבים גם להיות בטוחים כי הילד חש את אותה אהבה. לפעמים הורים ומחנכים בטוחים כי אם הם אוהבים באמת את ילדם ועושים הכל למענו, אזי גם הילד מרגיש אוטומטית באהבה הזאת, ומכיר בכך שכל מה שהם עושים כעת נובע רק מאהבתם אליו.
אך טעות היא בידם, רבי אליהו חינך אחרת. הוא ידע כי למרות אהבתו הכנה לבחור, עדיין הבחור עצמו עלול שלא לחוש באהבתו הרבה כלפיו, ולכן לא יקבל את הסטירה בהבנה, ולא יחוש כי מתכוונים כאן אך ורק לטובתו.
(מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')
2/976