כעת ידוע לו מדוע באה אליו הסבתא בחלום וציותה עליו לפנות אל ה'חפץ חיים', כי שם, בעולם האמת, היא מתביישת שהנכד שלה מחלל שבת

הרב אברהם פוקס

היתה זו שעת בוקר מוקדמת. החפץ חיים יצא מישיבת הנעילה של ועידת היסוד ל"ועדת הישיבות", ישיבה שהתמשכה עד לפנות בוקר. הוא החליט לצאת בשעה זו אל תחנת הרכבת אשר בוילנא, ולנסוע אל עירתו ראדין. גם רבי זלמן סורוצקין, רבה של לוצק, הזדרז ושם פעמיו אל התחנה. הוא שימש אז כרב ואב"ד בעירה הסמוכה לראדין.

באותה תקופה נפרצה פרצה בעירתו, צעיר מבני העירה, בן למשפחה מכובדת, קנה לעצמו מונית קטנה כדי להוביל נוסעים מהעירה ועד לתחנת הרכבת. החל להסיע נוסעים גם בשבת, רחמנא ליצלן, אותו נהג משך את הנסיעות של יום שישי עד לאחר קבלת השבת, ומיהר להתחיל את הנסיעות עוד לפני תפילת מנחה של שבת קודש.

בלב כאוב התהלך רבי זלמן בתחנה. הוא חשב על הצעיר הפוחז, ועל אביו – יהודי נכבד השומר תורה ומצוות שחלה לפתע במחלה קשה. הרופאים החליטו כי עליו להגיע בדחיפות אל בית החולים הגדול כאן, בעיר וילנא. 'מה עלי לעשות?' תהה רבי זלמן לעצמו, 'האם אגש לבית החולים ואדבר על לבו של החולה שישכנע בכל דרך את בנו שלא לחלל שבת??'

והנה, בעודו מתלבט, צץ מולו… אותו יהודי חולה!

"מה אתה עושה כאן?!" קרא רבי זלמן, משתומם, "הן אתה חולה מסוכן, ומה מעשיך בתחנת הרכבת?"

כאן פתח האיש בסיפורו, על חלום נורא שחלם בלילה כאשר שכב בבית החולים. החלום הקים אותו על רגליו והוליך אותו עד לתחנת היציאה של הרכבת בראדין. הוא סיפר על הסבתא שנפטרה לפני שנים רבות ועתה נראתה בחלום. בשפה נמרצת ובהירה אמרה לו: "לשוא הנך מחפש תרופות אצל רופאים. קום מהר מן המיטה, לך אל ה'חפץ חיים' ובקש ממנו ברכה. הוא ירפא אותך!"

"יש לך מזל מיוחד" – אמר רבי זלמן לאיש. "אינך צריך לנסוע לראדין, משום שה'חפץ חיים' נמצא כאן, בתחנה".

רבי זלמן מיהר אל נכדו של ה'חפץ חיים', רבי הילל גינזבורג. הוא סיפר לו בחיפזון את תמצית הענין, וביקש ממנו לנצל את ההזדמנות שה'חפץ חיים' יסתום את הפרצה החמורה בחומת השבת.

אלא שלמרבה צערו התעכב רבי הילל, והיהודי החולה הקדים וניגש אל ה'חפץ חיים', להתברך מפיו ברפואה שלמה.

"היה זה מעמד מרגש שהרטיט כל לב" סיפר לימים רבי זלמן. "בקרון הרכבת ישב ה'חפץ חיים', מולו ניצב היהודי החולה, ואילו רבי הילל גינזבורג ואני עמדנו מן הצד והאזנו בדממה לדו-שיח שהתנהל בין הצדיק הישיש לבין היהודי. האיש השמיע את דבריו במילים נרגשות, סיפר שהרופאים לא מוצאים כבר למעלה משנה תרופה למחלתו. אתמול בלילה תקפו אותו יסורים עזים. לפתע נרדם וראה בחלומו את סבתו מעולם האמת, אשר אמרה לו: "עזוב את כל הרופאים עם התרופות שלהם, ולך אל ה'חפץ חיים' שיעניק לך ברכה, ותרפא".

ה'חפץ חיים' לא יכול לשאת את העובדה, שמרמזים עליו כי הוא בעל מופת ויכול להושיע, וכי יש על כך עדות מעולם האמת… הוא קפץ ממקומו וגער ביהודי: "מה הינך רוצה ממני? מי יעניק לך ברכה, אני? ישראל מאיר? והברכה הזו תועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסורות בידי!"

היהודי החולה נבהל אך בן רגע התאושש והמשיך לדבר בנמרצות, כי הצדיק חותם תמיד את שמו 'ישראל מאיר הכהן', והברכות נמסרו בידי הכהנים, בני לוי, ומצוה עליהם לברך את בני ישראל.

עתה השתררה דממה בקרון הרכבת. ה'חפץ חיים' שקע בהרהורים מספר דקות ואחר כך פנה ליהודי ואמר: "יש לי עצה עבורך. הנך זקוק לרפואה שלמה, אך יודע אתה מהו מקור הברכה? שבת קודש היא מקור הברכה! שהרי כתוב מפורש בבראשית: 'ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו'. מדוע הנך בא לחפש ברכה דוקא אצל ישראל מאיר?!"

"נדהמתי ממש למשמע הדברים" ממשיך רבי זלמן ומספר "ה'חפץ חיים' כמו קרא את מחשבותי, ומדבר עם היהודי בענין שמירת שבת!

וה'חפץ חיים' המשיך ואמר ליהודי: "אם תקבל על עצמך לשמור שבת כהלכתה, ותרצה לקבל ברכה גם מישראל מאיר – אז גם הוא יתן לך ברכה. אבל אם הנך חושב שישראל מאיר הכהן יכול לתת לך ברכה בלי שתדאג לקבל את ברכת השבת – הנך טועה! שום תועלת לא תצמח לך מברכה כזו!" – – –

רבי זלמן ורבי הילל גינזבורג היו נרגשים והחליפו מבטים מלאי התפעלות. וה'חפץ חיים' המשיך לדבר: "ואם תאמר שהנך שומר שבת ומדקדק בקלה כבחמורה וראוי הינך לברכת השבת – הרי כבר נאמר בעשרת הדברות 'זכור את יום השבת לקדשו… שבת לה' אלקיך, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך' – הנך מבין? בשום מצוה בתורה לא נאמר כך, רק בשמירת שבת. סימן שהאחריות מוטלת על האב גם עבור הבנים שלו. ולכן גם אם הנך שומר שבת אבל בנך חלילה מחלל את השבת לא תוכל לקבל את ברכת השבת שהיא מקור הברכות".

בשמוע האיש את המילים, פרץ בבכי גדול והחל מתודה ואומר, כי אכן זו האמת, בנו מחלל את השבת! כעת ידוע לו מדוע באה אליו הסבתא בחלום וציותה עליו לפנות אל ה'חפץ חיים', כי שם, בעולם האמת, היא מתבישת שהנכד שלה מחלל שבת, והיא שלחה אותו אל הצדיק שישמיע בפניו תוכחה זאת.

אחר כך קרא היהודי בהתרגשות ובסערת נפש: "רבי, אני מקבל על עצמי לתקן את מעשי. אעשה כל מאמץ לקים את שמירת השבת, אתחנן בפני הבן שלי, את מיטב כספי אתן לו, את כל רכושי אעניק לו, בתנאי שלא יחלל את השבת. אני נשבע שאעשה הכל כמיטב יכלתי".

רבי זלמן סיים את סיפורי: "היהודי החולה השיג את מבוקשו – הוא  קיבל ברכה נלהבת מאת ה'חפץ חיים', ובתוך זמן קצר הבריא. הוא תיאר באזני בני משפחתו את המעשה המופלא והבן הסורר שחילל את השבת בשמעו זאת התעורר בו רגש חרטה והוא שב למוטב".

(מרווה לצמא) (הדעה והדיבור)