וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים (שמות ח, ח)
את בית הכנסת שיועד למרן החזון איש, בנה ר' יחיאל לדרמן ז"ל, יהודי יקר ובעל אמצעים שעסק בקבלנות בניין. ר' יחיאל ורעייתו עלו לארץ מפולין לפני השואה, ובמרוצת השנים התקרב ר' יחיאל לחזון איש ודבק בו בכל מאודו. משנפטר החזון איש, עברו כל אלו שהתפללו עם החזון איש בקביעות לבית הכנסת, ועם הזמן דבק בו שמו של המייסד, והוא מכונה בפי כל 'בית הכנסת לדרמן'.
פעם הלך ר' יחיאל לדרמן עם החזון איש במקום הנקרא היום רחוב דבורה הנביאה. החזון איש הצביע בפניו על גבעת עפר קטנה ואמר לו: "מקום זה – ראוי שתיבנה בו ישיבה!" ואכן, מספר שנים לאחר מכן בנה ר' יחיאל במקום את בניין ישיבת 'בית מאיר'.
הישיבה נוסדה על ידי רבי זלמן רוטברג זצ"ל, תלמידו של הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל וחתנו של רבי מאיר קרליץ זצ"ל, ועל שמו של רבי מאיר נקראה. הישיבה נפתחה מתחילה בבית הכנסת 'לדרמן', אולם מאחר שהמקום היה צר מהכיל, וסדרי הישיבה הפריעו לסדרי בית הכנסת, הועברה לאותו בניין שבנה ר' יחיאל. ר' יחיאל לדרמן עצמו, עזב את עיר מגוריו תל אביב, וקבע את דירתו מעל בית הכנסת. לאחר שנפטר, המשיכה אלמנתו להתגורר במקום עד שנותיה האחרונות. עוד בחייה בנתה בביתה בית כנסת נוסף, הנכלל עתה בהיכל רחב הידיים שבקומה השנייה.
בית הכנסת מכיל כיום מאות מתפללים, אבל באותן שנים היה מספר המתפללים מועט ביותר. עדיין זוכרת אני את ר' יחיאל לדרמן עומד ברחוב, תר אחר עשירי למניין וצועק: 'א צענטער!' 'א צענטער!' (עשירי! עשירי!)…
בין המתפללים הקבועים של מניין הוותיקין בשנותיו הראשונות, היה רבי ביינוש פינקל, ראש ישיבת מיר וחתנו של רבי שמואל גריינמן, שהיה גר אז בקרבת מקום.
סיפר הרב צבי מינקוביץ': "אבי זצ"ל היה ממתפללי מניין הנץ הקבועים. פעם ב'בין- הזמנים' חפצנו אחי ואני לנסוע לטיול, ומשום כך השכמנו להתפלל עם הנץ החמה. השמחה בבית הכנסת היתה רבה – שהרי בלעדינו לא היה מניין…" (הדברים נשמעים מוזרים לאור המציאות היום, שבה בית הכנסת שוקק חיים משעה שלוש לפנות בוקר ועד השעות הקטנות של הלילה, ומתקיימים בו עשרות מניינים הכוללים מאות מתפללים).
ר' יחיאל בא לסבא בחלום
ר' יחיאל היה מסור לבית הכנסת ואף טרח בניקיונו במו ידיו. גם אותנו זיכה במצוה: כאשר ראה אותנו משחקות בחצר, היה קורא לנו לסייע ולטאטא את בית הכנסת.
בהקשר זה של נקיון בית הכנסת, ידוע מעשה נורא, המלמדנו על חומרתו הגדולה של עוון ביטול תורה: כעשר שנים לאחר פטירתו של ר' יחיאל לדרמן שלח סבא הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי זצוק"ל, אל הגאון רבי נתן קופשיץ מבית שמש, וביקשו כי ימחול לר' יחיאל לדרמן. התברר כי בבחרותו למד רבי נתן בהיכל בית הכנסת, ור' יחיאל ביקשו לצאת כדי שיוכל לנקות כראוי. אחר פטירתו בא ר' יחיאל בחלום לסבא וסיפר לו על כך, ואמר לו כנראה, כי המאורע טורד את מנוחתו. סבא הזכיר לרבי נתן סיפור זה והורה לו לומר בפה כי הוא מוחל לר' יחיאל לדרמן על ביטול התורה שגרם לו.
סיפור זה מלמד על הזהירות הגדולה שעלינו להיזהר בבואנו לבטל לומדי תורה. גם כאשר הסיבה מוצדקת לחלוטין!
אבא שליט"א אף הוא זוכר את ר' יחיאל לדרמן לטובה, והוא נוהג לספר גם 'ווארט' טוב ששמע מפיו: יש מצוות, כגון קריאת שמע, שכשאדם אומר אותן, עליו להשמיען לאוזנו. נשאלה השאלה: מה הדין אם הוא משמיע את אותן אמירות בקול שיכול להגיע לאוזנו, אולם רעש חיצוני מפריע לו לשומען? כשנשאל אבא שאלה זו, ענה: 'ר' יחיאל לדרמן כבר הביא לכך ראיה ברורה מ'השפתי חכמים', שם נאמר שמשה צעק אל ה' על דבר צפרדעים. מדוע היה לו לצעוק? מסביר השפתי חכמים: מפני שרעש הצפרדעים הפריע לו להשמיע את תפילתו לאוזניו'. (למעשה, אין פוסקים כך להלכה).
(מתוך הספר החדש 'בית אמי')
1/573