"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי" (מ"ח, ט"ז )
מעשה נפלא מספר הגה"ח רבי מרדכי וועבער שזכה בבחרותו לשמש בקודש אצל הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע. שנים רבות נהג ר"מ למסור 'שיעור תורה' בביהמ"ד מסויים, לשם היה נוסע בכל יום באוטובוס בשעה קבועה, פעם אחת אירע, שחלפו על פניו שלשה אוטובוסים מלאים נוסעים, והוכרח להמתין ולעלות רק על האוטובוס הרביעי שהגיע לאחר זמן מה, והיה משתומם על מאורע זה שמעולם לא התרחש עמו, כי בדרך כלל אין הרבה אנשים נוסעים בשעות אלו.
ויהי כאשר עלה על האוטובוס התיישב אברך לצדו, והתחיל לדבר עמו על דא ועל הא, כיון שידע האברך שלצדו יושב ה'משמש' של הרה"ק מהר"א ביקש לשמוע ממנו כמה עובדות מהקודש פנימה, ר' מרדכי הסכים, ופתח לו מאוצרותיו הגנוזים בזכרונותיו… בתוך הדברים סיפר, שבימי ה'מלחמה' היו הרשעים ממנים יהודים כאחראים על אחיהם בני ישראל, הללו נקראו בשם 'קאפו', רבים מהם היו אנשים קלי דעת שרצו למצוא חן בעיני הרשעים והיו מלשינים בכל עת על אחיהם היהודים שאינם מקיימים חוקיהם כדת, כמו כן היו נוגשים בעם לאמור כלו מעשיכם דבר יום ביומו, והיראים לדבר ה' היו סובלים מהם צרות רבות ורעות, הוסיף ר"מ ואמר ששמע מפה קדשו של מהר"א זי"ע על איש פלוני שנתמנה להיות 'קאפו' ואעפי"כ עמד בנסיון גדול זה, ולא היה מוסר ומלשין אל אחיו בית ישראל, אדרבה היה נחלץ לסייע להם בכל הזדמנות, והוסיף הרבי, שאף לו עצמו עזר וסייע כמה פעמים…
כעבור כמה ימים התקשר יהודי אל ר"מ, והודיע לו שלמחרת היום הנו עורך שמחת אירוסין לבתו, ומאד תגדל שמחתו אם מע"כ יאות להשתתף בשמחתו, ר"מ שלא הכיר את בעל השמחה התפלא מה לו ולשמחה זו, ומ"מ, הלך לשם כדי לשמח את בעלי השמחה. כאשר הגיע קיבלו אחד מהמחותנים בכבוד רב, וסיפר לו: בבואי לגמור את השידוך הלז אמרו לי כמה מידידיי שראוי לי למשוך ידי הימנו, מפני שזקנו של הבחור המדובר היה 'קאפו' בימי המלחמה, ומן הסתם היה רודה באחיו ביד קשה ובאכזריות, ואיך תשתדך עם צאצאיו, ואכן מחמת לשון הרע זו נמנעתי ולא התקרבתי לשידוך כזה. והנה, לפני כמה ימים אינה ה' לידי שאשב לאחוריכם באוטובוס בשעה פלונית, ונכנסו באוזניי סיפורי מעשיות שספרתם על מהר"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, גם שמעתי שהרה"ק העיד על 'קאפו' פלוני שהיה עוזר ומסייע לבני ישראל בעת דוחקם, מיד כששמעתי את דבריכם חזרתי אל ה'שדכן', ובתוך כמה שעות החלו העניינים לזוז, עד שבא הדבר לידי גמר.
באותה שעה הבין ר"מ, כמה גלגל הקב"ה, שעברו באותו יום כמה אוטובוסים ולא יהא לו מקום לשבת, כי מה' יצא הדבר לספר עדות זו על הרה"ק מבעלזא במקום פלוני, כדי שתגיע שמועה זו לאזניו של יהודי זה ועי"ז יגמר השידוך ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל.
סוף דבר, כל המעשים הנעשים בעולם מן השמים הם, בחשבון מדויק, למלא מחסורם של הבריות בכל עת ובכל שעה.
סיפר הרה"ח רבי דוד וינברג זצ"ל (בנו של הרה"ק הברכת אברהם זי"ע), שבשנת תש"ח נפצע ברגלו מ'כדור' (א קויל) אשר נורה ע"י צבא ירדן שנלחמו לכבוש את ארץ הקודש, ושכב כמה וכמה חדשים בבית החולים עקב זיהום חמור שהתפשט ברגלו. מפחד המלחמה מיעטו תושבי העיר מלהלך ברחובות, וכמעט שלא ביקרו בבית החולים, לכן מצא ר' דוד את עצמו ללא ציגערעטלעך (סגריות), מה גם שהיה אז מחסור נורא בגלל ה'מצור' שהיה על ירושלים, ומכיון שהורגל מעודו להעלות עשן, לכן היה מתחנן בכל עת לפני סובביו שיואילו בטובם להעניק לו סיגרי' (באותם הימים עדין היו מעשנים כרגיל, אפילו בבית החולים), באחת הלילות, עלה ר"ד על משכבו, והחל מתבונן בדבר, עד שהחליט – לא זו הדרך להתאמץ בהשתדלויות ובתחנונים מרובים, אם הקב"ה חפץ להביא לו צרכיו הרי הוא 'בעל היכולת' להזמין סיגרי' מבלי שיטרח בעצמו, וקיבל ע"ע לחדול ממנהג קיבוץ הנדבות – הסגריות. ויהי בבוקר ותפעם רוחו, כי לצד מיטתו נמצא תיבה מלאה בסיגריות אשר נשלחו לו ע"י אחד מקרוביו מחוץ לעיר, ומי אז ועד היום שיצא מבית החולים לא היה חסר לו אפילו פעם אחת ותמיד הגיעו לידו בדרכים שונות מבלי שנאלץ לבקש 'על נפשו', ללמדך כי הקב"ה ממלא כל מחסור, אם אך יכיר אדם בזה מיד ימצא את שאהבה נפשו.
כלל גדול אמרו (מגילה יג:) אמר ריש לקיש אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה, על כן כל מי אשר בשם ישראל יכונה – בראותו כי צרה קרובה לא יאבד עשתונותיו, אלא יאמין שלא יאריכו הימים וכבר יצא מצרתו, שהרי ישועתו עומדת הכן להצילו מלהבה ברגע שיועד לה מן שמיא להתגלות אליו.
ולא עוד אלא שאמרו חז"ל (בר"ר נ"ג י"ד) 'אמר רבי בנימן הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם מן הכה ויפקח אלוקים את עיניה', ומבאר ה'ישמח ישראל' זי"ע (ויגש אות ב') דחזינן במימרא זו, שלפעמים תר האדם ומחפש אחר איזה 'אבדה' שאבדה לו ולבסוף יוצא שהחפץ מונח זה זמן רב לצדו ממש, וכיו"ב בכל ענין שהאדם ממתין על הישועה, פעמים רבות ימצא שהכל היה מוכן לפניו ממש, אלא שהבורא כיסה את עיניו שלא יראנו, וזאת כי מן השמים נגזר עליו צער לזמן מסויים, על כן לא היה בידו לראות את הישועה, אמנם באותו רגע שנסתיימה 'קצבת צערו', תיכף ומיד נפקחו עיניו, ומעתה יראה מיד את אשר חיפש.
(מתוך באר הפרשה ויגש ע"ט)