שמי בצלאל, אני משמש בתפקיד מסוים במוסד שיש לו קשר להרבצת תורה, ובין עיסוקיי השונים במוסד נסעתי מספר פעמים למדינה אירופית כדי לאסוף כסף עבור לומדי התורה בעירנו. זה לא סוד, שאנשים רבים וטובים נהנים לתרום לבתי תמחוי, לארגוני רפואה ולמוסדות חסד, אבל להחזקת אברכים? פה כבר היד שוקלת חצי טון עד שהיא מתמרנת איכשהו לכיס.
תכל'ס, היתה עמי רשימת כתובות של יהודים טובים, ביניהם כמה גבירים שהכרתי. את חלקם פקדתי בעבר והצלחתי להביא מהם סכום נאה למדי. בין רשימת הגבירים התנוסס שמו של גביר ירא שמים ויקר מאוד, אשר לפני מספר שנים קיבל אותי במאור פנים ותרם לנו סכום מכובד מאוד. שמו התנוסס בראש הרשימה, מה שגרם לי נחת והרבה ביטחון עצמי, שאחזור מחו"ל עם הישג מכובד. הנ"ל בוודאי לא ישיב פני ריקם.
הפעם, נסיעתי היתה למען משימה שונה לחלוטין. עקב אסון במשפחה מסוימת, קיבלנו לאומנה יתומה בת שלוש. היא גדלה בביתנו כבת בכורה, ולאחריה נולדו עוד בנים ובנות. היא התחנכה למופת והגיעה לפירקה, ולרש – כלומר אני – אין כל. נחלצתי חושים לממן את חתונתה, ביגוד, הנעלה, אולם, תזמורת, שכירות דירה, תכשיטים ועוד כהנה וכהנה הוצאות, וכל זה מכסף שלא היה לי… אבל הקב"ה הוא אבי יתומים, ואני בסך הכל שליח קטן שלו לעשות השתדלות שהכל יסתדר, והבחורה תזכה לבנות בית נאמן בישראל.
נחתתי בעיר הבירה האירופית, ברקע חורף מושלג, אבל ליבי שופע אופטימיות. נהג המונית שגייסתי היה חביב למדי, והתחלנו לנוע מוילה לוילה, מרחוב לרחוב, משכונה לשכונה. ולצערי, אותם תורמים שנתנו לי פעם מאה או חמש מאות דולר הפעם נתנו רק עשר או עשרים יורו, חלקם נעלמו לחלוטין, חלקם התחמק, ובקיצור, אחרי שבוע אני בקושי מגרד חמש מאות יורו ויוצא בגירעון גדול מהסיפור הזה.
אלא מה, היתה בי נחמה אחת קטנה. הגביר הגדול. אחרי כל כישלון ואכזבה תגיע ישועה, ניחמתי את עצמי. לא נורא, גביר פלוני ייתן בעין יפה, הוא לבטח לא ישיב פני ריקם. בכל זאת הכנסת כלה יתומה לחופה זה נוגע ללב, זה פותח את הכיס והלב. היה זה יום לפני טיסתי לארץ, הזמנתי את נהג המונית שלי, וליבי מלא תקווה לצאת מכאן מדושן למרות התרומות הדלות עד כה. רק הגביר יכול…
לפתע גאה בי זעם על עצמי, סוג של אכזבה עצמית מעבודת השם שלי, מן האמונה שיש בה קטנות מוחין, והרבה סדקים. "ארור הגבר אשר יבטח באדם". 'ריבונו של עולם', נזפתי בעצמי. 'בצלאל, איך אתה לא מתבייש לתלות מבטחך בבשר ודם? 'אל תבטחו בנדיבים' – ואני כבר יותר משבוע תולה תקוות ביהודי טוב ויקר. אבל אני, הנסיך, בנו של מלך העולם, משליך יהבי על מי? על בן אדם שאין לו תשועה?'. וכדי לחזק את עצמי, מיד באותן שניות נדרתי – זהו, עד כאן! אני לא ניגש לגביר, ויורד מן ההשתדלות הזאת. הקב"ה יעשה הטוב בעיניו. אני הקטן, משיל ומנטרל את מבטחי בבני אנוש.
למחרת נחתתי בישראל, הסתרתי מאשתי את הישגי העלוב ושידרתי עסקים כרגיל. עוד חודש חתונה, ואנה אני בא.
באותו לילה מתקשר אלי ידיד טוב, עסקן חשוב מעיר סמוכה, ומתעניין. "נו, בצלאל, איך עלה מבצע ההתרמה שלך?" עניתי תשובה מתחמקת. "תכל'ס, עם כמה חזרת?" מלמלתי משהו. "רגע, רגע, תגיד לי, האם נכנסת לביתו של הגביר, זה שנתן לך בעבר סכום גדול?" לא הצלחתי להגיע אליו, תירצתי תירוץ קלוש. "וואו, חבל, זה בן אדם לארג', היית חייב לעשות הכל כדי לפגוש אותו".
השיחה הסתיימה כשבפי טעם מריר. אולי בכל זאת הייתי מתאמץ קצת, ודוחה את הנדר המטופש הזה? אבל שוב חזרה אלי ההכרה: 'אתה פגום באמונה'. כעסתי על עצמי.
כעבור שעה, אותו ידיד חוזר אליי נרגש עד השמים. "תן לי בבקשה את מספר חשבון הבנק שלך, דחוף". נתתי לו, וההוא מקצר: "אחזור אליך מאוחר יותר".
הידיד לא חזר אלי, אבל כעבור יומיים מתקשרים אלי מהבנק לדווח שסכום של שלושים אלף יורו נכנס לחשבוני.
הזעתי מהתרגשות וטלפנתי לידידי העסקן. ציטוט מהעדכון שלו: "לא תאמין. עשר דקות אחרי ששוחחנו, התקשר אלי בנו של הגביר והתעניין בנושא אחר לגמרי. ושתבין, הסיכוי שהוא יחפש דווקא אותי דומה לסיכוי להקים את החומה שתפריד בין ארה"ב למקסיקו. בסוף השיחה שאלתיו מדוע לא תרמתם לבצלאל, הוא אסף תרומות למען כלה יתומה? הבן ששמע עליך בעבר, טען שלא הגעת למשרדי אביו, והוא יודע זאת כמי שאחראי על תרומות המשפחה. אבל הוא ישמח מאוד לקבל את חשבון הבנק שלך כדי לעזור בחתונה. נו, כמה הוא נתן?"
ב"ה הכסף הזה הספיק לה-כ-ל, ועוד נשאר להם חיסכון מכובד לרכישת דירה בעתיד.
"ברוך הגבר אשר יבטח בה'".
('בך בטחנו' – מאת ר' צבי נקר, הובא בגיליון 'קבלת שבת')
