"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ… לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כ"ז, כ')
ליל שבת קודש בבני ברק. הרבי הקדוש רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע יושב בטיש ושר זמירות שבת. אנו, קומץ החסידים, מקיפים אותו ביראה ואהבה, עוקבים אחריו בעין בוחנת ולומדים מכל תנועה והגה שלו. כל כולו קודש לה'.
השירה מתלהטת. "טהורים יירשוה ויקדשוה, איי איי איי, במאמר… במאמר… במאמר כל אשר עשה". הרבי בעיניים עצומות מתנועע ואנו החסידים חשים את גודל ויקרת הזמן. מעין עולם הבא.
לאחר השירה וחלוקת השיריים, הרבי נושא מדברותיו בקול דממה דקה. היה זה בחינת מתן תורה בכל שבוע מחדש. כמו הרים את ראשינו וקשר לנו כתרים: נעשה ונשמע.
באותו ליל שבת העתיק לפתע הרבי את מבטו מעל השולחן הטהור על עבר הקיר הדרומי. שם ליד אדן החלון עמד אברך צעיר, שחזותו אינה מוכרת בבית המדרש והוא לא מחסידי לעלוב. כנראה זו לו הפעם הראשונה כאן בביהמ"ד.
האברך עמד ביבושת והביט בעין משתאה בטיש, וכשהרבי הרים את עיניו מולו השפיל האברך מבטו, כמו חש שהרבי קורא את צופן מחשבותיו, שהיו גלויות לנגד עיניו.
ואז, כעבור דקה נוספת, הרבי שוב מגביה עיניו ומרמז לאברך שיבוא לפניו. האברך, שהדם אזל מפניו, מיהר לגשת אל עבר מקומו של הרבי, ואז גחן הרבי ולחש לו דבר מה. אנו החסידים עמדנו בצד, תמהים על הסוד.
האברך שמע את הדברים, סבר וקיבל ומיהר להסתלק מן המקום. מתוך שחסידים היינו ורצינו ללמוד מאורחותיו של הרבי, מיהרנו לרוץ אחריו ברחוב העיר כדי לשמוע ממנו מה לחש הרבי לאזנו בעיצומו של הטיש.
האברך הרכין ראש וסיפר על ויכוח שיש לו בבית בעניין הנחת נרות השבת. מאז נישואיו הוא בדעה כי יש להניח את נרות השבת על השולחן ממש. הוא ציטט בפניה מקורות קדומים על העניין הנשגב.
אמנם, היא בשלה. מבית הוריה רגילה היא שמניחים את הפמוטות על גבי שידה הסמוכה לשולחן, ובכך מתאפשר להשתמש בשולחן השבת ללא כל פקפוק והפרעה.
וכך, בכל שבוע חזר על עצמו הסיפור. הוא מניח את הפמוטות על השולחן קודם לכתו לבית הכנסת. עם חזרתו הביתה בליל שבת עומדים הפמוטות עם הנרות הדולקים על השידה.
השבוע הוא החליט לעשות לזה סוף. הוא הודיע לה בערב שבת, כי אם הנרות לא יישארו במקומם לפאר את שולחן השבת, הוא לא יישאר בבית, ויחפש מקום אחר לסעוד את סעודת השבת. אמר ועשה. נכנס הביתה, הביט על הנרות שהיו מונחים על השידה ויצא החוצה…
***
פרשתנו, פרשת תצוה, פותחת בפסוק: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". רבינו בעל הטורים מרמז כי 'תצוה' בגימטריה 'נשים'. "רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת".
לכאורה יש לתמוה, והלוא הכתוב אומר במפורש "ואתה תצוה את בני ישראל", ואיך ניתן לרמז כי הפסוק מכוון להדלקת נרות הנשים בערב שבת?
הרה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע מביא בספרו 'דברי יחזקאל' על דברי המשנה במסכת שבת (לא, ב) "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר". ומדייק רבי עקיבא איגר למה כתוב "ובהדלקת הנר", לכאורה היה לו לומר: "ובנר".
ב'מגן אברהם' (סימן רסג) כתב בשם כתבים כי "טוב שהאיש יתקן הנרות". נמצא, כי התנא בא לרמז שהאישה מחוייבת רק בהדלקת הנר, אבל הכנת והטבת הנר הן חובת הבעל, מה שאין כן בשאר הדברים הנמנים במשנה, שכולם לאישה.
זו גם כוונת הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", הציווי של הכנת הנרות – "ויקחו אליך שמן" – הוא ציווי על בני ישראל ולא על בנות ישראל, שכן הם מחויבים בהתקנת הנר לנשותיהם.
וכל כך למה? מה העניין שהבעלים יתקנו את הנרות? מקור ההלכה להדלקת נרות ערב שבת הוא במסכת שבת (לד, א) ונלמד מדברי הכתוב "וידעת כי שלום אוהליך". פירש רבינו חננאל: "אין שלום אלא באור שנאמר וירא אלוקים את האור כי טוב". בחז"ל מצינו סוגיה שלימה העוסקת במי שאין ידו משגת לקנות גם נר שבת וגם נר חנוכה, איזה מהם יבחר? והמסקנה היא: נר שבת עדיף, משום שלום בית.
לכן, מסיים הרה"ק משינאווא, דווקא כאן מקפידים חז"ל לומר לנו כי גם לבעל יש חלק בנרות. כי לשלום בית צריך שני שותפים, הבעל והאישה.
***
האברך הסתובב ברחובות בני ברק השוממים אנה ואנה. מכל בית עלו זמירות ושירים ושלל אורות, ורק הוא חיפש פינה להניח את גופו העייף. הוא נכנס לבית כנסת ונמנם שעה ארוכה, בעצב רב.
כשהתעורר משנתו ועדיין לא התיישבה דעתו, החל ללכת לכיוון בית המדרש לעלוב, לראות פעם טיש חסידי מקרוב. ההמשך מוכר: הרבי קורא לו, לוחש לאזנו דבר מה והוא עוזב את המקום.
"מה אמר לך הרבי?", שאלנו אותו בסקרנות יתר. "הרבי שברוח קדשו ראה הכול, אמר לי כך: 'איך ייתכן שהדלקת נרות שצריכה להביא שלום בית, תביא חלילה לידי ההיפך?!'".
חזרנו נפעמים לטיש וידענו כי יש לנו רועה נאמן, היודע ומכיר נבכי לב כל אחד מאיתנו.
(הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א. מתוך הספר 'אור השבת')
1/447