לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (כב יא).
ירושלים הישנה, סביבות שנת תרע"ה. דפיקות נשמעו על דלת ביתו של רבה של ירושלים מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל. בדלת עומד 'פייביש' העגלון רועד כולו. 'רבי, הצילני, הושיעני. חוסיין, שודד הדרכים הערבי, גזל ממנו בכוח את סוסי ועגלתי, נשארתי בעירום ובחוסר כל, ללא משענת פרנסה להביא לחם הביתה. מאין יבוא עזרי'.
'אני מברך אותך שבעז"ה יסתדר הכל לטובה. ישועתך קרובה לבוא', ברך אותו בחום רבה של ירושלים. באמונת חכמים עזה שב פייביש הביתה.
למחרת בבוקר התעורר פייביש משנתו עם שמיעת קולו המוכר של סוסו הנמצא בחצרו. חיש קל נטל את ידיו, קפץ ממיטתו ושפשף את עיניו לבדוק האם רואה הוא נכון: סוסו, אשר רק אמש נגזל הימנו בגבורת השודד, חזר אליו מעצמו ללא רוכבו האיום.
תמיהתו הוכפלה כשהתקרב אל סוסו וראה שהסוס חזר אליו עם 'ריבית' – מושב הכרכרה הוחלף בספסל מהודר מרופד וחדש. מה זה? תמה לו פייביש העגלון בליבו, מאימתי ניחן אותו שודד בהרהורי תשובה, ועוד בתשלומי כפל על גניבתו. אין זה אלא שהשודד טמן לו בכך מוקש כלשהו. הרי לא מסתבר שלפתע תקפוהו הרהורי תשובה.
לא חשב פייביש הרבה ורץ חזרה לרבה של ירושלים להתייעץ עמו כדת מה לעשות, הלנו הוא אם לצרינו. ייעץ לו הגרי"ח להחביא לעת עתה את הסוס והעגלה עד יעבור זעם, ולהמתין עד שיתבהרו הדברים. מצווה לשמוע דברי חכמים. הלך פייביש, החביא את הסוס והטמין את העגלה.
עברו כמה ימים והנה פשטה שמועה כאש בשדה קוצים בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, ששודד הדרכים האיום חוסיין, שהטיל אימה ופחד על כל הסביבה, נתפס במבואות בית לחם סמוך לקבר רחל על ידי החיילים הטורקים, ותוך כדי שאסרוהו תפס הסוס את רגליו וברח יחד עם עגלתו, והללו נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה ולא נמצאו עד הנה.
עם פרוץ השמועה רץ פייביש בנשימה אחת חזרה אל רבה של ירושלים לבשרו בבשורות הטובות. הרבי שש ושמח אתו. "הלוא אמרתי שישועתך קרובה לבוא. אך עתה זכור, הלוא יהודי ירא שמים אתה, ודאי לא תשתמש במושב החדש של אותו רשע שחשש שעטנז ברפידתו".
"אבל כסף מנלן?" בכה פייביש לעומתו, "אם אוריד את המושב אשאר קירח, ללא חדש וללא ישן".
"מה לך חושש ודואג, פייביש", הרגיעו הרב, "הלוא בעיניך ראית את ישועת ה' שהחזיר לך בדרך נס את סוסך ועגלתך. ודאי זכות הזהירות של שעטנז תעמוד לך שימלא לך ה' חסרונך".
פייביש חזר הביתה וכמצוות רבו אסף את כל בני ביתו הקטנים עם הגדולים, הוציא את הסוס והעגלה ממחבואם, לקח סכין ואיזמל והחל לחתוך את הריפוד היקר אשר במושב החדש, כשהוא מסביר לבאי ביתו את חומרת איסור שעטנז, צמר ופשתים יחדיו.
בדחילו ורחימו המשיך לחתוך עוד ועוד, עד שלפתע נתקע בחפץ קשה. פייביש קרע בכח את הריפוד ומתחתיו מתגלה אוצר כביר של מטבעות זהב אותם החביא השודד בתוך כר מושבו, לעת שיתפסוהו… כשבא חזרה לפני הגרי"ח, הפטיר לו רבה של ירושלים: בזכות הזהירות בשעטנז, שהוא 'גזירת מלך' (רש"י ויקרא יט יט), זכית לעושר כאוצרות המלך".
זכה פייביש לקבל כר מלא צדקה, בזכות הזהירות באיסור שעטנז, וכמובא בספר 'חכמת אדם' שהזהיר בשעטנז יזכה ללבוש בגדי ישע ומעיל צדקה.
*
להשלמת העניין ולידיעת הכלל, אציג בבבי תרי ותלת, דברים מופלאים, אולי לא ידועים, בעניין שעטנז צמר ופשתים.
מובא בחז"ל (זוה"ק קדושים קי"ד, ובתנחומא בראשית ט, פרקי דרבי אליעזר פרק כא, וראה עוד בחזקוני בראשית ד ג) שאיסור שעטנז צמר ופשתים הוא מחמת חטאו של קין שהרג את הבל, שבקרבנם יחד היה צמר ופשתים – צמר מן הצאן שהקריב הבל, ופשתים מן האדמה אותו הקריב קין. וכיון שכתוב בהם 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה', לכן אין לערב את שניהם יחדיו כדי שלא לעורר עליו רוח טומאה, אלא רוח קודש, להיותכם קדושים לאלקיכם. ומוסיף התנחומא (שם), שפרי האדמה שהביא קין מנחה לה' – פשתן היה, ולכן אסורים יחד, שלא תתערב מנחת החוטא עם מנחת הזכאי.
נוראות מוסיף הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לז), שהסיבה לאיסור שעטנז היא, כי כן היה תיקון הכומרים שהיו מקבצים בין הצומח ובעלי חיים בלבוש אחד, ותמצא זה כתוב בספריהם, ע"כ. ולא פלא שטמא הוא.
וכן כותב רבינו בחיי (ויקרא יט יט) וז"ל: והנה ישראל הוזהרו מהחיבור הזה כדי להתרחק מרוח הטומאה, ולהתקדש ברוח הקודש וכו', כי בלובשו בגד כלאים שעטנז יעלה עליו רוח הטומאה, ולכן נאמר 'ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך', כלומר שרוח הטומאה לא יעלה עליך".
עוד מוסיף שם רבינו בחיי בזה"ל: "כי היה בצמר ופשתים ערבוב כוחות הגורם להפך השלום ולפירוד הלבבות, וסופו הוכיח על תחילתו, שקם זה ורצח את זה ונאבדו שניהם מן העולם, ולכן נקרא הפשתים בלה"ק 'בד', לשון בדד ויחידי, כיוון שיחידי יהיה ואסור לחברו עם הצמר" ע"כ. הרי ששעטנז גורם לפירוד הלבבות היפך השלום.
ואמרתי בדבריו אלו לתרץ קושיית המפרשים על סמיכת המקראות בפרשת שעטנז שבחומש ויקרא, דכתיב (יט יח) 'ואהבת לרעך כמוך' ומיד סמיך ליה (יט) 'את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך'. ולכאורה מה עניין המקראות של כלאים לציווי של 'ואהבת לרעך כמוך'?
אלא, עצה טובה קמ"ל הכתוב, שהדרך למנוע מפירוד הלבבות ושנאת הבריות הוא ע"י שתזהר שבגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, דבר המעורר שנאת אחים ופירוד הלבבות. ומידה טובה מרובה, ע"י שנהיה זהירים בשעטנז נקבל רוח קדושה להיותנו עם קדוש לה', ומתוך קדושת ואהבת ה' נזכה לאהבת הבנים, להיות 'רעך כמוך', וזה כלל גדול בתורה.