בעיקר מה שהיה חסר בדור המבול, הוא המידות הטובות. דרכם המושחתת של בני האדם, הביאה את כל ההרס והחורבן לעולם.
דוגמא למידות טובות נוכל ללמוד מהסיפור הבא:
שני גאוני הדור – הני תרי צנתרי דהבא, חמדת ישראל הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל ואביר המעיינים הגאון רבי יעקב לוברבוים מליסא זצ"ל, בעל ה"ישועות יעקב" וה"חוות דעת" – הזדמנו פעם ביחד לעיירה פלונית, כדי לתקן בה תקנה.
ביום שני, כשהוציאו ספר תורה, ביקשו ראשי הקהל לכבד את הגאון רבי עקיבא איגר לעלות שלישי, אולם מיד כשקראו "יעמוד רבי עקיבא שלישי", נפל הרב על הארץ והתעלף.
וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר. נבהלו מתפללי בית הכנסת, הביאו מיד מים, העירוהו מעלפונו ושאלו לשלומו.
הגאון מליסא, שהיה נוכח באותה עת בבית הכנסת, אמר למתפללים שאין להם מה לדאוג, הוא ידבר עם הגאון רבי עקיבא איגר והכל יסתדר.
ניגש הגאון מליסא לגאון רבי עקיבא איגר ואמר לו בלחש: "אני יודע שהתעלפת בגלל שחשבת שמכבדים אותך לעלות לתורה, עקב היותך גאון יותר ממני, ונבהלת מהדבר. אבל זה לא נכון. אל תחשוב שהזמינו אותך לעלות שלישי בגלל שאתה יותר גדול ממני, אלא זה רק בגלל שאתה רב בעיר פוזנא, שהיא גדולה יותר מהעיר ליסא בה אני מכהן כרב…".
שמע זאת הגאון רבי עקיבא איגר ואורו עיניו, ניכר עליו כי הוקל לו. 'ברוך ה', מה שכבדוני בעליה, אין זה מחמת שחשבו אותי לגאון יותר גדול, גם הם יודעים ומבינים שהגאון מליסא גדול ממני. כעת יכול אני לעלות לתורה בלב שקט'….
כמה מוסר השכל ניתן ללמוד מסיפור זה, עד היכן הרחיקו החכמים את עצמם מהגאווה ומהכבוד, כל אחד החשיב את חברו כיותר גאון ויותר חכם, עד כדי כך שרבי עקיבא איגר התעלף מעצם הדבר שחשדו בו שהוא יותר גאון!
זו היתה הבעיה הגדולה של אנשי דור המבול: לכל אחד ואחד היה שפע רב, אך הם רצו שיהיה להם יותר מאשר לחבריהם, כדי שיוכלו להתגאות בכך.
עיקר תולדותיהם – מעשים טובים
אברך אחד שלא היו לו ילדים, ניגש לכ"ק האדמו"ר בעל ה"לב שמחה" מגור זצ"ל, ושאל מה עליו לעשות כדי שיזכה לפרי בטן.
השיב לו האדמו"ר, שיעסוק הרבה בגמילות חסדים, ובעזרת ה' יזכה לפרי בטן. והביא ראיה לדבר מפרשתנו, שנאמר בה: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" ופירש רש"י: "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
הסביר האדמו"ר את דבריו ואמר, ששמע בשם האדמו"ר הקדוש רבי שמחה בונים מפשיסחא זיע"א, שבשמים ישנם היכלות רבים – שערי ברכה, שערי חן וחסד, שערי פריה ורביה, שערי גמילות חסדים ועוד, וההיכל של הפריה והרביה נמצא ליד היכל החסדים. ואם רואים שהשער של הבנים סגור, אין ילדים, מה עושים? נכנסים דרך השער הסמוך אליו שהוא שער גמילות חסדים.
וזהו שרמזה התורה: "אלה תולדות נח" – עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. התולדות יבואו בעז"ה על ידי המעשים הטובים, ומי שלא זכה לתולדות – יעסוק בחסדים ומעשים טובים ויזכה לתולדות, לבנים.
מדת החסד בהליכותיו של מרן
מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל, מלבד שקידתו העצומה על התורה הקדושה, ומלבד גדלותו העצומה בידיעתה, והפצתה בכל העולם – היה מפורסם במידת החסד המופלאה שלו. היה דואג בכל לבו ונפשו למשפחות נצרכות, ליתומים ולאלמנות, ופעמים רבות היה תומך בהם מכספו האישי. מרן קיים בעצמו מאמר חז"ל (סנהדרין צח ע"ב): "הרוצה להינצל מחבלו של משיח – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".
הכתוב (שמואל ב ח, טו) אומר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ". דוד המלך, מלבד שהיה עושה משפט, מתוקף תפקידו כמלך, יחד עם זאת היה גם עושה צדקות וחסדים, וכך בדיוק היה מרן זצוק"ל "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ".
סיפר לי יהודי שאביו נפטר בגיל צעיר, והשאיר אחריו אלמנה ושבעה יתומים. לאמו האלמנה לא היה כסף לשלם את דמי שכירות הדירה, והבעלים רצו להוציאה משם. באותו זמן מרן היה מקבל משכורת מבית הדין, ובה פרנס את שלוש-עשרה נפשות ביתו. עם כל זאת, לקח מרן על עצמו בכל חודש לשלם את שכירות הדירה של אותה אלמנה, ומדי חודש בחודשו היה שולח לה שיק בסך דמי השכירות.
עוד מסופר, שפעם אחת ניגש אדם למרן זצוק"ל, ואמר לו שבשכונה מתגוררת משפחה ענייה שאינה מצליחה להסתדר. מרן קרא לרב שלמה בניזרי שליט"א ושאלו אם הוא מכיר את המשפחה. אמר לו הרב בניזרי שהוא מכיר אותם, ומשתדלים לעזור להם ולשלוח להם מוצרי מזון באמצעות ארגון 'קו החסד'. אמר לו מרן: "אני רוצה שכל חודש תזכיר לי, לאחר שאני מקבל את המשכורת, לתת שיק על סך אלף ש"ח למשפחה הזאת", וכך עשה מרן מידי חודש בחודשו.
כל הרואה אותו מתרפא
לפנינו סיפור נוסף שהתרחש לפני כעשרים שנה, ואני זוכר עדיין היטב את המקרה:
ילדה אחת אושפזה בבית החולים עקב מחלה. הרופאים בדקו את הילדה וקבעו שהמחלה הזו, בר מינן, גורמת לשיתוק הרגליים, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה ותזדקק לכיסא גלגלים, ה' ירחם.
לאחר שבעה חודשים של בדיקות וטיפולים בבית החולים – אושפזה נכדתו של מרן באותה מחלקה, לאחר שלא חשה בטוב והוצרכה לעבור ניתוח. מרן הגיע לבקר את נכדתו, שם הוא פגש את אביה של הילדה החולה. הלה ניצל את ההזדמנות וסיפר למרן את המקרה, ואת חוות דעתם של הרופאים שאמרו שאין מה לעשות, והילדה לא תוכל ללכת על רגליה.
מרן בקש לדעת היכן החדר בו היא שוכבת, ניגש למיטתה, ואמר כי בעזרת ה' היא תלך על רגליה, ולא תהיה צמודה לכסא גלגלים. "זה יכול לקחת שלוש, ארבע, ואפילו חמש שנים", אמר מרן, "אבל כעבור הזמן הזה היא תתרפא ותלך על רגליה!".
אותה ילדה מספרת, שכיום ברוך ה' היא רצה על רגליה, והכל מכוח רחמנותו, אהבתו, תפילתו וברכתו של מורנו ורבנו זצוק"ל. לבו היה חם בקרבו לעזור ולסייע, להתפלל ולברך, כל יהודי שבעולם.
איך אוכל לישון כשיהודי בצער
מרן זצוק"ל היה רגיל לספר בשיעוריו, על הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, שהזדמן לעיר אחת לצורך השתתפות בחתונה.
באותה עיר התגורר בחור מסכן, שהיה ספק אם יכול לבוא בקהל. כששמע הבחור שגדול הדור הגיע למקום, אמר: 'זו הזדמנות פז, אלך ואשטח לפניו את השאלה, ואת התשובה שכתבו דייני העיר בנידון'.
בא לאכסניה של הרב. היה זה בשעת לילה מאוחרת. הרב היה עייף ויגע, אחרי הנסיעה בעגלה וטלטולי הדרך, ושמחת החתונה. עם כל זאת, קיבלו הרב בסבר פנים מאירות, והתייחס לענין במלוא הרצינות. "בסדר גמור. תן לי את השאלה, רק אמור לי היכן אתה גר". אמר לו את הכתובת והלך לדרכו.
מיד כשיצא, התיישב הרב לבדוק את העניין לעומקו, ואחר עיון ממושך כתב תשובה ארוכה שהוא מותר לבוא בקהל ה' והריהו כישראל גמור.
כשסיים לכתוב את התשובה, השעה היתה כבר שלוש לפנות בוקר. מיהר הרב לביתו של אותו בחור ודפק בדלת.
"כן, מי שם?"
"עקיבא איגר. תפתח בבקשה…".
הבחור נבהל. קם מיד, פתח את הדלת וראה מולו את דמותו של הרב הדומה למלאך.
"כבוד הרב, במה הענין?"
"מזל טוב, ברך ה' מותר לך לבוא בקהל. הנה התשובה, תן אותה לרבנים!"
"אבל מדוע טרח הרב להגיע בשעה כזאת ולא המתין עד הבוקר?"
אמר לו רבי עקיבא איגר: "איך אוכל לישון כשיהודי שרוי בצער? הרי אתה אפילו בחלום חושב על מצבך המצער, ואם אני יכול לשמח יהודי – היאך אמנע עצמי מכך?" …
תחמם את הידיים…
כמעט כל יום, ולפעמים גם פעמיים ביום, הייתי זוכה לראות את מרן, בתפילת שחרית ובמנחה, כשאנשים ביקשו ממנו להיות סנדק, והזמינו אותי להיות המוהל. יום אחד היה קר מאד. באתי למול, ומרן פנה אלי: "רבי ראובן! היות והיום קר – אל תשתמש במגבונים הלחים הרגילים. הם לחים וקרים, ולתינוק יהיה קר… כמו כן תחמם את ידיך בהבל פה חם, כדי שהתינוק לא יסבול מידיים קרות"…
רבותי! איזו רגישות!
ראשו של רבינו הרי היה בשמים. כולו גאונות. ראשו משוטט בהיתר עגונות, בפסקים הרי גורל, שכל הדיינים עומדים משתאים, לנוכח השליטה המדהימה בכל הפוסקים וספרי השו"ת השונים, ועם כל זה ראשו נתון גם בתינוק הקטן הזה, שלא יהיה לו חלילה קר…
"כִּי רָם ה' וְשָׁפָל יִרְאֶה" (תהילים קלח, ו). "תחמם את הידיים, רבי ראובן"…
הלוואות לנזקקים
סיפר משב"ק מרן, רבי צבי חקק הי"ו:
בין הדפים של מרן מצאנו מכתב, בו כתב שהלווה לחתן מאה שלושים וארבע אלף שקל. לא הבנו במה מדובר וכיצד יתכן הדבר. נטינו לומר שאולי הכוונה לשקלים ישנים…
ניגשנו אל החתן כדי שיסביר במה דברים אמורים, והלה סיפר:
אביו התחייב את הסכום הזה לצורך חתונתו. בעמל רב הכין את כל הסכום והניחו בבית. דא עקא, שריפה פרצה בביתם וכל הכסף נשרף וירד לטמיון. בשל כך, החתונה עמדה להידחות בשנה, פרק הזמן המינימאלי שהיה דרוש לאבי לשוב ולאסוף סכום כזה, וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב השידוך עלול היה, חלילה, להתבטל לחלוטין.
החתן בא לפני מרן וסיפר לו את כל העניין, ומרן פסק: "לא דוחים חתונה! ובאשר לכסף? אני נותן את כולו בהלוואה!"
זה היה פשר השטר שנמצא!
וכמוהו היו רבים! אנשים לקחו הלוואות, כתבו שטר, ולא פרעו את חובם. מרן ידע זאת מראש. הוא נתן להם את הכסף בתורת הלוואה בשטר רק כדי שירגישו בנוח, שירגישו שהם אינם מקבלים תרומה או צדקה, אבל מראש וויתר להם על הפירעון.
הלוואי ונזכה להמשיך את דרכו, להגביר חסדים האחד עם השני, להרבות אהבה ואחווה שלום ורעות בין אדם לחברו, ובין איש לאשתו.
(מתוך הספר 'משכני אחריך')