הנה, הציווי לנקום את נקמת בני ישראל במדינים היה למשה בעצמו, ואילו למעשה כתוב: "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכל הקודש וחצוצרות התרועה בידו" – משה מטיל את התפקיד על פנחס ואינו יוצא בעצמו למלא את ציווי ה'.
חז"ל מבארים כי משה אמר שהוא עצמו אינו יכול להלחם בעצמו במדינים משום שגדל בארץ מדין. וטענתו בפיו: "אינו בדין שאני מיצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן" (במדבר רבה כ"ב, ג').
והדברים טעונים ביאור: מדוע משה עושה "חשבונות"? ואם גדלת במדין? הרי הקב"ה מצווה אותך לצאת ולהלחם במדינים – עליך לצאת, בלי לעשות חשבונות!
מבאר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: כשם שיש מצוה "נקֹום" יש גם מצווה שלא להיות כפוי טובה, להכיר טובה למי שהיטיב עימי. היה ברור אפוא למשה, כי כשהקב"ה אומר לו "נקֹם", אין הכוונה שינקֹם בעצמו, שהרי זה מהווה סתירה גמורה למצוות הכרת הטוב! לא יתכן בשום אופן שבעולם שהקב"ה יצווה לעשות דבר שביצועו כרוך בכפיות טובה. ובהכרח כי כוונת הקב"ה היתה שינקום על ידי שליח.
ומה איתנו, רבותי? האם אנחנו באמת מקפידים לא להיות כפויי טובה?
נראה לי שלא תמיד אנחנו שמים לב די הצורך לענין זה. אנחנו רגילים לקבל טובות מהקרובים לנו ביותר, ואדרבה, ככל שמקבלים יותר – זה נכנס לשגרה ולא זו בלבד שלא מכירים טובה די הצורך אלא עוד באים אליהם בטענות…
רבותי! לא להיות כפויי טובה! סיפר לי מגיד שיעור בישיבה הקטנה "תפארת ציון", שהיה מנהג בישיבה שלקראת סוף "זמן חורף", טרם יצאו הבחורים ל"בין הזמנים", היה מרן הרב שך זצ"ל מגיע לישיבה, ומוסר שיחת חיזוק לקראת היציאה לחופשה.
בשנה אחת הרב שך לא הופיע. עבר יום ועוד יום, התקרבו הימים האחרונים של ה"זמן" והרב לא הגיע. "נכנסתי אליו" – סיפר לי אותו מגיד שיעור – "ואמרתי לו: "רבה! יש לכם 'קביעות' לבוא אלינו לישיבה לקראת סוף הזמן, ולחזק את הבחורים טרם צאתם לחופשה".
נאנח הרב שך ואמר לי: "איי! גם לישיבה שלי אינני הולך. בקושי רב אני מצליח לסחוב את עצמי עד ה'כולל' הסמוך להתפלל. זה מה שאני יכול. לדבר בפני הבחורים ולמסור להם שיחה – אין לי כוחות. אני חלש מאוד".
"נו", סיים הרב שך את דבריו, "השם יעזור שהתלמידים יצליחו בלימודם, ויגדלו בתורה וביראת שמים". אף אני איחלתי לו איחולי בריאות איתנה, ושיזכה לעוד שנים רבות וארוכות של העמדת תלמידים, ופניתי לצאת מן החדר…
בעודי עומד על מפתן הדלת, שמעתי את קולו של הרב שך שפונה אלי ואומר לי: "אנטשולדיג מיר! אני מבקש סליחה! אליכם, בעזרת ה', אני אבוא"!
התפלאתי מאוד וניסיתי לומר לו שאני מבין את מצבו, וכי אינו רוצה, חלילה, להטריחו, אך הוא נשאר בשלו: "אליכם אני, בעז"ה, אבוא!" ומיד הוסיף ואמר: "אני חייב לכם הכרת הטוב"…
כמעט והתעלפתי! הרב שך חייב לי הכרת הטוב? מי אני? מה אני? על מה הוא "חייב לי" משהו?
הרב שך הוסיף ואמר: "אתם ה'בעל תפילה' בישיבת פונביז' בימים הנוראים. התפילה שלכם מעוררת אותי. לכן אני חייב לכם הכרת הטוב"…
מורי ורבותי! אני מבקש לשאול אתכם שאלה קטנה: בישיבת פוניבז' מתפללים יותר מאלף אנשים בימים הנוראים. יש עוד מישהו אחד שיודע שהוא חייב בהכרת הטוב לבעל התפילה?
אני מתאר לעצמי שרוב רובם של בעלי התפילה רוצים מאוד את התפקיד… אדרבה, אם ננסה להוריד אותם מתפקידם, ולומר להם שהשנה הם לא יתפללו – ה' ירחם מה יהיה… אף על פי כן – אין זה מוריד כי הוא זה מחיוב הכרת הטוב שצריך כל אחד לחוש כלפיהם!
הרב שך אכן הגיע למסור את השיחה, סיים הלה את סיפורו!
עד היכן חיוב הכרת הטוב!
מספרים על הרב מבריסק זצ"ל, שכל מי שעשה לו, עפעס, איזושהי טובה קטנה פעם אחת – הוא לא היה שוכח לו זאת כל החיים!
וסיפר לי המשגיח של ישיבת קמניץ, רבי משה אהרן זצ"ל, את המעשה הבא:
אברך צעיר עשה בר מצוה לבנו בשכונת בית וגן. באותו לילה ירד בירושלים שלג, עס איז געווען געפערלאך…
הגעתי במונית להשתתף בשמחתו. לפתע אני רואה מונית נוספת שמגיעה, ויהודי זקן יוצא ממנה, וסוחב את עצמו לכיוון אולם השמחה.
שפשפתי את עיני שוב ושוב לראות אם אין אני טועה…
לא! אני לא טועה! רבי חיים שמואלביץ הגיע לשמחה…
"מדוע הטריח ראש הישיבה את עצמו לבוא לשמחה ובפרט בלילה חורפי שכזה"? שאלתי. "למיטב ידיעתי ראש הישיבה אינו קרוב משפחה של בעל השמחה" הוספתי.
"נכון! אינני קרוב משפחה", אמר. "אך אני חייב 'הכרת הטוב' לבעל השמחה. הוא מגיע, דרך קבע, ל'שמועסים' שלי"…
"ב'שמועסים' של ראש הישיבה אין מקום אפילו לעמוד… מה מוסיף לכם אותו אברך", הבעתי את תמיהתי בפניו.
נענה רבי חיים שמואלביץ ואמר לי: "מה אתם מדברים? 'ציבור' נוצר מ'יחידים'. אם אחד לא יבוא ועוד אחד לא יבוא – אשאר עם ארבע קירות"…
רבי חיים שמואלביץ חש "הכרת הטוב" כלפי כל אחד ואחד, מתוך מאות רבות של מאזינים, שבא לשמוע את דבריו.
א מוראדיגע זאך!
רבותי! אלו דברים שנוגעים אלינו למעשה צריך לזכור אותם, לא להיות כפויי טובה! לחוש הכרת הטוב כלפי מיטיבנו.
(יחי ראובן)